לואיס ג'ייקובס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב לואיס ג'ייקובס

לואיס ג'ייקובסאנגלית: Louis Jacobs,‏ 17 ביולי 1920 מנצ'סטר - 1 ביולי 2006 לונדון) היה רב, תאולוג ומסאי יהודי -אנגלי. ג'ייקובס ניסה לפשר בין קבלתו את ביקורת המקרא לשמירה על ההלכה, ובמחצית הראשונה של שנות ה-60 הוא סולק מק"ק כנסת ישראל, הארגון האורתודוקסי המרכזי בארצו, והוקע על ידו בגלל דבריו שפורשו כ"כפירה". הוא הקים ארגון משלו, היהדות המסורתית (קונסרבטיבית) של בריטניה. מבחינת השקפתו התאולוגית השתייך לאגף הרדיקלי ביותר בתנועה הקונסרבטיבית, שאינו מקבל כלל את האמונה ברצון אלוהי מוכתב בתורה.‏[1]

רקע משפחתי ושנות הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו מצד האב היגר לאנגליה בשנות ה-1860 מן העיירה טלז בליטא. הוא התיישב בהתחלה בעיר קנטרברי[2]. יליד שנת 1920, לואיס ג'ייקובס גדל במשפחה יהודית לא דתית מאוד, בשכונה ענייה של העיר מנצ'סטר‏[3]. אחרי לימודים בבית ספר תיכון ובישיבת מנצ'סטר, שבה הצטיין כ"עילוי"‏[4], נשלח להשתלם בכולל בגייטסהד. אחד ממוריו שם היה הרב אליהו דסלר. ג'ייקובס קיבל את סמיכתו כרב אורתודוקסי מישיבת מנצ'סטר. בהתחלה פעל בשנים 1947-1944 לצידו של הרב ד"ר אליהו מונק בקהילת בית המדרש גולדרס גרין בלונדון, הידוע גם כבית הכנסת "מונק'ס" (Golders Green Beth Hamidrash, Munk's Synagogue). מאוחר יותר למד בחוג ללימודי יהדות של קולג' האוניברסיטאי של לונדון, בו סיים עבודת דוקטורט PhD בנושא "חיי העסקים של יהודי בבבל בשנים 500-200 לפני הספירה. הלימודים האקדמיים עם חשיפתו לשיטות המחקר המדעיות ועם ביקורת המקרא השפיעו עמוקות על השקפתו האינטלקטואלית, בלי לערער את הזדהותו העמוקה ,גם כן, עם הדת היהודית‏[5].

הקריירה כרב וכמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 הוא התמנה לרב של בית הכנסת המרכזי של מנצ'סטר ברחוב הייווד. בשנת 1954 עבר להיות הרב של בית הכנסת ניו וסט אנד בלונדון. בשנת 1959 הוצעה לו משרה אקדמית בכירה בבית המדרש לרבנים של אמריקה JTS, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית, בניו יורק אך הוא העדיף לבסוף להצטרף לסגל של המכללה היהודית ללימודים רבניים (Jews' College) של לונדון. הוא לימד בה תלמוד ודרשנות וכיהן כמורה רוחני של המוסד, שבראשו עמד אז עדיין הרב ד"ר איזידור אפשטיין. בהתחלה, כפי התבטא ויליאם פרנקל, העורך לשעבר של העיתון ג'ואיש כרוניקל , ג'ייקובס נחשב לבן הטיפוחים של האורתוקודסיה היהודית באנגליה בזכות בקיאותו בתורה, רוחב הידע בתחומים רבים, יכולת הזיכרון וכושר הביטוי. רבים סברו שעתיד להיות הרב הראשי של אנגליה. בהמשך סטה ג'ייקובס מהגישה הקפדנית המקובלת במסורת אל התאולוגיה היהודית, שבה חונך בנעוריו. הוא השתדל למצוא סינתזה שתתאים את התאולוגיה האורתודוקסית היהודית לביקורת ההיסטורית המודרנית של המקרא, ובמיוחד לפשר בין האמונה היהודית האורתודוקסית ובין השערת התעודות של ולהאוזן ואחרים. את רעיונותיו בנושא פרסם בשנת 1957 בספר "We Have Reason to Believe" (יש יסוד להאמין") המרכז את הדיוניום בהרצאות השבועיות שהעביר בבית הכנסת ניו וסט אנד. עד אז השקפותיו עוררו רק בקורת מתונה ולא נדרשו לצנזורה.

We Have Reason to Believe[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ספרו של ד"ר ג'ייקובס דן בנושאים כמו טיעונים לקיום אלוהים, הסבל, הנסים, החיים שלאחר המוות ורעיות העם הנבחר מבלי לעורר בכך מחלוקת. לעומת זאת מחלוקות הופיעו סביב הפרקים 6,7, ו 8 :"התורה והביקורת המודרנית, סנתזה של השקפות מסורתיות וביקורתיות" ו"קשיים בנוגע לתנ"ך". בפרקים הנ"ל דן גיקובס ב"ביקורת המודרנית של המקרא, ובמיוחד בניתוח של התורה הידוע כ"תאוריית התעודות", לפיה טקסטים שבה נגזרים ממקורות מרובים, ולא ניתנה למשה בשלמותה על ידי אלהים, כפי שמאמינה המסורת הרבנית האורתודוקסית, בין מעמד הר סיני ובין מותו של משה.

כפי שג'ייקובס העיר, אם סוגיית האמונה בהתגלות האלהית הינה יסוד הדת היהודית, לא קיים פירוש "רשמי" לדרך שבה אלהים דיבר אל האדם. הוא ציין שלפי רבנים מסוימים התורה ניתנה למשה לפרקים במשך הישיבה במדבר". הוא ציין שנוכח הנימוקים של ביקורת הטקסט, שום עבודה של אפולוגטים יהודים, מוגבלת ככל שתהיה בהיקפה, אינה יכולה להתחמק מהם.

ג'ייקובס טען כי אין שום סיבה העשוייה למנוע מיהודי מאמין מלהסכים עם עקרון הביקורת הטקסטולאית של המקרא. הוא היה ער לעובדה שלדבר על פשרה בין השפקתו של הרמב"ם ובין השערת המסמכים הוא מעשה לא רציני, משום שלא ניתן לפשר בין שתי תאוריות מנוגדות. אבל אין זה מונע את האפשרות למצוא "סינתזה" בין הידע הישן ובין הידע החדש.

ג'ייקובס הביא דוגמאות רבות מן התלמוד ומכתבי חכמים המצביעים על הסכמה לרעיון התערבות האל בענייני בני אדם, כאשר הוא מגלה את רצונו לא רק "בפני" בני האדם, אלא גם "דרכם". לדבריו, "אפילו הייתה השערת המסמכים נכונה חלקית או אף בשלמותה, אין בשיתוף הפעולה של אלהים עם בריאותיו ביצירת ספר הספרים משום פיחות בכוחו"... "אנחנו שומעים את קולו האותנטי של אלהים מדבר אלינו מתוך דפי המקרא והמסר שלו אינו ניזוק מכך שאנחנו שומעים את הקול באמצעות מדיום אנושי".

"פרשת ג'ייקובס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאפשטיין פרש לגמלאות מהתפקיד של מנהל המכללה היהודית של לונדון, ג'ייקובס עמד לרשת את מקומו. כשוועד הנאמנים של המכללה פנתה אליו עם הצעה כזאת בשנת 1961,הרב הראשי של בריטניה, ישראל ברודי, דהשפעת חברי בית הדין הרבני של לונדון, ובעיקר הרב משה סוויפט, הטיל וטו על המינוי "בגלל ההשקפות הפומביות של ג'ייקובס", כפי שבאו לידי ביטוי בספר "יש יסוד להאמין". העיתון "ג'ואיש כרוניקל" העלה בדפיו את הפרשה שהתפרסמה גם בעיתונת הלאומית, כולל ב"טיימס". ג'ייקובס התפטר בעקבותיה וכשביקש לשוב לתפקידו הרבני בבית הכנסת ניו איסט אנד, הוא ניתקל שוב בהתנגדותו של הרב ברודי. כמה מחברי הקהילה עזבו את בית הכנסת ניו איסט אנד, כדי להקים את בית הכנסת "ניו לונדון".

בית הכנסת ניו לונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 רכשה קהילת הפורשים את הבניין הישן של בית הכנסת ב-Abbey Road בסנט ג'ון'ס ווד (St.John's Wood) ובחרה בג'ייקובס לרב שלה. הוא החזיק בתפקיד עד שנת 2000 ושב אליו ב-2005. קהילה זאת היוותה במהלך השנים הבסיס לתנועה הקונסרבטיבית או ה"מסורתית" הקטנה בקרב יהדות בריטניה, הכוללת בימינו כמה קהילות. עת כיהן כרב של בית כנסת ניו לונדון, לימד ד"ר ג'ייקובס תלמוד וזוהר במכללת לאו בק, מוסד חינוכי המכין את תלמידיו להסמכה כרבנים מסורתיים, רפורמים, וליברלים בבריטניה ואירופה. הרב ג'ייקובס שימש יושב ראש הוועד האקדמי שלו במשך שנים אחדות. מאז הקמת בית הכנסת ניו לונדון, ג'ייקובס והתנועה ליהדות "מסורתית" הבריטית היו יעד ליחס עוין מצד המוסדות היהודים אורתודוקסים במדינה. בגיל 83 , לרגל חתונת נכדתו בבית הכנסת בורנמות' המשתייך לאיחוד בתי הכנסת האורתודוקסיים השלט "יונייטד סינאגוג", לא נקרא הרב לתורה כפי שהיה מקובל בנסיבות כאלה. כתגובה לבקורות, השיבו הרב הראשי סר יונתן זקס ואב בית הדין הרבני של לונדון, הדיין חנוך אהרנטרוי, שנוכח השקפותיו הכופרות של ג'ייקובס, הם האמינו כי לו היה מברך "אלוהינו... שנתן לנו תורת אמת" ברכתו הייתה שקרית.

המשך פעילותו האקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים שעברו אחרי הרחקתו מהארגון המיינסטרים של היהדות האורתודוקסית האנגלית "יונייטד סינאגוג" הייתה לרב ג'ייקובס עדנה בתחום כתיבת ספרי עיון וספרים פופולריים בנושאי יהדות. כתיבתו כוללת נגיעות בתחומי ידע רחבים כמו פילוסופיה של ימי הביניים, תאולוגיה, חקר התלמוד, השו"ת, הקבלה, המיסטיקה היהודית, והחסידות.

בשנת 1985 נקרא הרב ג'ייקובס על ידי חסידי חב"ד כעד מומחה בתורות החסידות במשפט בנוגע לעיזבון הרב השישי משושלת הרבנים לובביץ', בסוגיה אם מתנות שמקבל רב הם רכושו הפרטי או שייכות לכל הקהילה.

לימד כמרצה אורח באוניברסיטת לסטר ובבית הספר ללימודי דת של אוניברסיטת הרוורד

בדצמבר 2005 בסקר של העיתון "ג'ואיש כרוניקל" בקרב מנוייו, שבו השתתפו אלפיים קוראים,ד"ר גיי'קובס נבחר על ידיהם כ"יהודי הבריטי הגדול ביותר" ב-350 שנות ההיסטוריה של יהדות אנגליה. תגובתו של ג'ייקובס הייתה ש"זהו כבוד גדול בשבילו אבל הוא מרגיש די מטופש"

זמן קצר לפני מותו בשנת 2006, הוא תרם את אוסף הספרים הגדול שלו לספריית לאופולד מולר שבמרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודים.

נפטר בלונדון שבועיים לפני שמלאו לו 86 שנה.

מבחר מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jewish Prayer
  • We Have Reason to Believe (1957, מהדורות מעודכנות - 1961, 1965)
  • Jewish Values
  • Jewish Thought Today (Chain of Tradition Series, Vol. 3)
  • Studies in Talmudic Logic (and Methodology) (1961)
  • A Jewish Theology
  • Jewish Ethics, Philosophy and Mysticism
  • The Book of Jewish Belief
  • God Torah Israel
  • Beyond Reasonable Doubt
  • Ask the Rabbi
  • What does Judaism say about ...? (The New York Times Library of Jewish knowledge)
  • The Jewish Religion: A Companion, (1995), Oxford University Press, ISBN 0-19-826463-1
  • Helping with Inquiries - ספר אוטוביוגרפי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Elliot N. Dorff, Conservative Judaism: Our Ancestors to Our Descendants, United Synagogue of Conservative Judaism, 1979. עמ' 104-105
  2. ^ [1]
  3. ^ Jonathan Sarna 2006
  4. ^ Jonathan Sarna 2006
  5. ^ Jonathan Sarna 2006