לואי דמביץ ברנדייס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואי ברנדייס

לואי דמביץ ברנדייס (אנגלית: Louis Dembitz Brandeis;‏ 13 בנובמבר 1856 - 3 באוקטובר 1941) היה משפטן אמריקני וחבר בית המשפט העליון של ארצות הברית. בנוסף היה יהודי ציוני נלהב וממנהיגי התנועה הציונית בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטקי למשפחה יהודית משכילה ממוצא צ'כי. הוא היה בן הזקונים בין ארבעה ילדים, וחלק מחינוכו קיבל בדרזדן, בעת שאביו נקלע לקשיים כספיים ושב לאירופה לזמן מה.

ברנדייס לא קיבל חינוך יהודי פורמלי, אך השפעתו הרבה של דודו, לואי נפתלי דמביץ, סייעה להשכלתו היהודית ובשל חיבתו אליו הוא כינה עצמו "דמביץ". דוד זה, שהיה עורך דין, גם תרם להתעניינותו במשפטים.

כישוריו האינטלקטואליים הבלתי רגילים של ברנדייס באו לידי ביטוי בהישגים מזהירים באוניברסיטת הרווארד. הציון הממוצע שהשיג היה 97, ציון חסר תקדים בתולדות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו. משסיים את התואר בגיל 20, צעיר בשנה מהגיל המקובל, אפשרו לו כישוריו להשיג במהירות מוניטין כפרקליט צעיר מצליח בלואיוויל ואחר כך בבוסטון.

ב-1891, בגיל 34, התחתן עם קרובת משפחה רחוקה יהודיה. לזוג נולדו שתי בנות.

ברנדייס כמשפטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנדייס התבלט כמגינם של הצרכנים ושל ארגוני פועלים. הייתה לו השפעה רבה על פתיחת שוק ביטוחי החיים. בנוסף היה בורר בשביתות, סייע למנוע מונופולין בשירותי הרכבת התחתית והשתתף בתהליכי המיזוג של חברות החשמל והגז באזור בוסטון. בתיקים חשובים רבים עבד בהתנדבות.

הוא זכה לפרסום רב ב-1908 בתיק מילר נ' אורגון, כאשר עשה שימוש בידע אמפירי שהוכיח כי לשעות עבודה ארוכות השפעה קשה על נשים. הייתה זו דוגמה תקדימית לשימוש משפטי בידע ממדעי החברה. היא אכן הותירה רושם על בית המשפט והיוותה יסוד לפסק דינו ואבן יסוד לכתיבת טיעונים משפטיים בדורות שאחר כך (מה שכונה "Brandeis brief").

הייתה לו תרומה מכרעת למהפך שחל במשפט האמריקני, שנטש את הקידוש המוחלט של חירויות התאגידים, בהן החירות להשליט מונופול, לעסוק בתחרות בלתי הוגנת ולהעביד בתנאים נצלניים. לשמו הוצמד התואר "פרקליט העם".

המוניטין שלו גם עמד לו לרועץ, שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני מסחר בקבינט של וודרו וילסון, אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו ב-1916 לשופט בבית המשפט העליון בוושינגטון. המינוי אושר בסנאט לאחר דיונים סוערים וברנדייס היה היהודי הראשון שהחזיק במשרה זאת

כשופט עליון המשיך לבלוט בגישתו הליברלית ובפתיחותו לחקיקה סוציאליסטית. שוב ושוב החזיק בדעות מיעוט, בין השאר כשתמך בחוקים שהגבילו שימוש בהעסקת ילדים. לעתים קרובות היה שותף לו בדעותיו ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס. יחד הם סברו שלא ניתן להגביל את חופש הביטוי אלא במצבים של סכנה ברורה ומיידית.

כבר במאמר ב-1890 עם שותפו סמואל וורן כתב על הזכות לפרטיות, בהקשר של צילומים בעיתונות שהחלו להופיע באותה תקופה.[1] בהתאם לה התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה ציתות לטלפונים כדי להאזין למבריחי משקאות חריפים. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ופשע נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם הממשלה. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן לעקר מפגרים. אחד ממשפטיו המפורסמים, שצוטטו רבות, היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.

כאשר פרנקלין דלאנו רוזוולט עלה לשלטון ושאיפתו "להזרים דם חדש" לבית המשפט סייעה לעורר את השופטים מקפאונם אחרי שבתחילה הקשו על הניו דיל, מצא ברנדייס את עצמו סוף סוף ברוב. הוא פרש ב-1939, בגיל 83, ושנתיים אחר כך נפטר. השפעתו על המשפט האמריקני והעולמי כבירה עד היום, ורבים הם פסקי הדין בעולם המערבי שבהם הוא מצוטט.

ברנדייס כציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1910, בגיל 54, הכריז על עצמו ברנדייס כציוני, הרבה בהשפעת ידידו יעקב דה האז. ייתכן שתהליך הפיכתו לציוני קשור למשטמה שספג מצד יריביו, שחלקה הייתה בבחינת אנטישמיות גלויה.

ב-1914 התמנה ליו"ר הוועד הפועל הציוני בארצות הברית. בכתביו קבע שזכותם של היהודים למדינה היא חלק מזכותם לשוויון. הוא סייע במאבק המדיני שקדם להצהרת בלפור. ב-1919 ביקר בארץ ישראל.

בנאומיו הציוניים הדגיש את חשיבותה של היצרנות:

"זהו פטריוטיזם אמיתי... לעשות מרק טוב בפלסטינה... אין תרומה בלגרום למישהו לעשות בשבילך מרק. אין תרומה בלקבל משכורת על תכנון תוכניות למרק."

אלא שדווקא ברנדייס, הסמן השמאלי של המחשבה הכלכלית האמריקנית, נתפס כ"ימני" בידי ההנהגה הציונית. ב-1920 פרץ משבר בינו לבין חיים ויצמן סביב השאלה האם תפקידה של הציונות העולמית הוא הניהול הכלכלי של בניין הארץ או שמא יש להותירו בידיהן של ההסתדרויות המקומיות, שיגייסו תורמים, ובידי הון פרטי. בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה, אך ברנדייס הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו.

ב-1937 לחץ על רוזוולט להתנגד לתוכנית ועדת פיל, שלפיה רק 20% מארץ ישראל יהיו בשליטה יהודית.

על שמו נקראים קיבוץ עין השופט, שכונת ברנדייס בחדרה (לשעבר כפר ברנדייס), רחוב ברנדייס בצפון תל אביב, רחובות נוספים בישראל, ביה"ס היסודי הוותיק בהרצליה ב' וביה"ס "סליגסברג-ברנדייס" בשכונת תלפיות מזרח בירושלים.

ב-1948 נוסדה אוניברסיטת ברנדייס על שמו.

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאומיות החדשה אשר אומצה על ידי אמריקה טוענת כי לכל גזע או עם, כמו לכל אדם, יש את הזכות והחובה להתפתח, ורק דרך התפתחות נבדלת תושג תרבות גבוהה." (True Americanism,1915)

"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר" (1914), באומרו כך התווה את עיקרון השקיפות במערכות הציבוריות כתרופה לשחיתות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Right To Privacy by Samuel Warren and Louis D. Brandeis, Originally published in 4 Harvard Law Review 193 (1890), University of Louisville.