לואי אוגוסט בלאנקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואי אוגוסט בלאנקי

לואי אוגוסט בלאנקיצרפתית: Louis Auguste Blanqui ; ‏8 בפברואר 1805, פוז'ה-תניר - 1 בינואר 1881, פריז) היה סוציאליסט צרפתי ואקטיביסט פוליטי, הידוע בשל התפיסה המהפכנית הקרויה על שמו "בלאנקיזם"

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלאנקי נולד בפוז'ה-תניר שבמחוז האלפים הימיים ב-1805 למשפחה אמידה ממוצא איטלקי שהפכה צרפתית עם כיבושה של סבויה על ידי הרפובליקה הצרפתית הראשונה, אביו ז'אן דומיניק בלאנקי היה פוליטיקאי ז'ירונדיני ואחיו הגדול ז'רום אדולף בלאנקי היה כלכלן.

תחילת מעורבותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי אוגוסט הצעיר למד משפטים ורפואה, אך מצא את ייעודו האמיתי בפוליטיקה, כרפובליקני נלהב הצטרף לסקציה הצרפתית של הקרבונארי ולמערכת העיתון - "Le Globe" (בעברית: "העולם") של פייר לרו שהפיץ בעיתון את משנתו של הסוציאליסט הצרפתי קלוד-אנרי דה סן-סימון. ב1830 לקח בלאנקי חלק ב"מהפכת יולי" ובהדחתו של מלך צרפת, שארל העשירי. לאחר המהפכה הוא הצטרף לאגודה הרפובליקנית "ידידי העם" (בצרפתית: Amis du Peuple) והכיר מספר אנשי רוח צרפתים כגון פיליפ בואונרוטי, פרנסואה ונסן רספאיי וארמנד ברבה, שהתנגדו כמותו לשלטון תומכיו של המלך לואי פיליפ - ה"אורליאניסטים" השמרנים. בלאנקי נידון לתקופות מאסר חוזרות ונשנות בשל דבקותו בדוקטרינה הרפובליקנית וברצונו בהפיכה פוליטית. במאי 1839 נטל חלק במרד שהתחולל בפריז ובמהלכו תפסו המורדים את בית המשפט בפריז, כשלו בהשתלטות על תחנת המשטרה והשתלטו לזמן מועט גם על בניין העירייה, מרד זה הותיר אחריו 50 הרוגים ו-190 פצועים. לאחר כישלון המרד, ירד בלאנקי אל המחתרת ונתפס רק לאחר חמישה חודשים ב-14 באוקטובר. ב-14 בינואר 1840 הוא נידון למוות, אך עונשו הומר במאסר עולם והוא נכלא במון-סן-מישל. ב1844, בשל מצבו הבריאותי, הועבר לבית החולים בבית הסוהר בטור.

שחרורו ותקופות הרפובליקה השנייה והקיסרות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלאנקי שוחרר מן הכלא במהלך מהפכת 1848 בצרפת, שהתרחשה כחלק מאביב העמים. משחרורו חזר להשתתף בפעילות מהפכנית כנגד המוסדות הקיימים והקים את אגודת "החברה הרפובליקנית המרכזית" (בצרפתית: Société républicaine centrale), השימוש של אגודה זו באלימות גרמה להיווצרותם של עימותים בינו לבין רפובליקנים מתונים יותר, ב-26 במאי הוא נכלא בונסן. משפטו החל ב-7 במרץ 1849 ובסיומו נגזרו עליו עשר שנות מאסר והוא הועבר לכלא בדולאן. ב1850 הוא הועבר שוב והפעם לבית הסוהר בבל-איל-אן-מר. בתקופת שהותו בבית סוהר זה, ב-10 בפברואר 1851, שלח תכתובת קצרה לוועידת סוציאל-דמוקרטים שהתכנסו בלונדון כדי לחגוג את יום השנה לניצחון מהפכת 1848, בתכתובת זו הועברה ביקורת נוקבת על המשתתפים, הטקסט של ביקורת זו משך את תשומת לבו של קרל מרקס] ופורסם על ידו‏[1]. בדצמבר 1857 הועבר לבית הסוהר בקורט וב1859 הוגלה לעיר מסקרה שבאלג'יריה ששימשה כמושבת עונשין צרפתית. באוגוסט של אותה שנה שוחרר ושב לפעילות מהפכנית בצרפת.

ב-14 ביוני 1861 נעצר שוב ובתום משפטו, נידון לארבע שנים בכלא והושם בבית סוהר בפריז. באוגוסט 1865 ברח מן הכלא ומצרפת כולה, והמשיך את הפצת התעמולה כנגד השלטון של הקיסרות השנייה מן הגלות עד להענקתה של חנינה כללית ב1869, פעולה שאפשרה לו לשוב לצרפת.

נטייתו של בלאנקי לאלימות הודגמה ב1870 בשני ניסיונות נפל של התקוממות חמושה: הראשונה ב-12 בינואר בלווייתו של ויקטור נואר, עיתונאי שנורה למוות על ידי הנסיך פייר בונפרטה - בן דודו של קיסר צרפת דאז נפוליאון השלישי, והשנייה ב-14 באוגוסט, כאשר בלאנקי הוביל ניסיון לנטילת רובים ממחסן נשק בבסיס צבאי. פעילות זו של בלאנקי נמשכה עד לנפילת הקיסרות השנייה וההכרזה על הקמתה של הרפובליקה הצרפתית השלישית.

עם נפילתה של האימפריה הקים בלאנקי אגודה ועיתון בשם "La patrie en danger" (בעברית: "המולדת בסכנה"), אנשי האגודה והעיתון תמכו בפעולות ההתנגדות של לאון גמבטה לכובשים הפרוסים במסגרת מלחמת צרפת-פרוסיה, אך פרסום העיתון הופסק בדצמבר 1870 ממחסור במימון.

הקומונה הפריזאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 באוקטובר 1870 היה בלאנקי חלק מקבוצה לוחמנית שכבשה את בית עיריית פריז ושלטה בה למשך כמה שעות, עד לדיכויו של המרד. על חלקו בהתקוממות זו נשפט ב-9 במרץ 1871, שלא בנוכחותו, למיתה. מי שהיה נשיא צרפת, לואי אדולף תיאר, שהיה מודע למידת ההשפעה של בלאנקי וראה בו איום, ניצל את מנוחתו של בלאנקי החולה, בביתו של חבר שהיה רופא, כדי להביא ללכידתו ב-17 במרץ, משם הוא הועבר למאסר ב"טירת השור" המצויה באי שבפתח מפרץ מורלה, בצפון-מערב צרפת, מרחק רב מפריז. באותה העת הייתה פריז כמרקחה, הפרוסים שניצחו במלחמה מול צרפת, כפו על ממשלתו של תיאר תנאי כניעה משפילים שכללו הצבת כוחות כיבוש גרמנים בפריז, אולם רבים מתושבי העיר ואנשי המשמר הלאומי המשיכו להתנגד לכוחות הכיבוש הגרמנים במשך שישה חודשים, למרות כניעת ממשלתו של תיאר. הצלחתם הייתה רבה והם הצליחו להגביל את נוכחות הגרמנים לאזור קטן בתחומי העיר. ממשלתו של תיאר - שהייתה מודאגת מכך שהפועלים מחמשים עצמם וגורמים ל"פרובוקציות" כנגד הפרוסים, שלחה ב-18 במרץ כוחות צבא הנאמנים לממשלה במטרה להחרים את כל כלי הנשק המצויים בתחומי העיר, תגובת אנשי המשמר הלאומי ואוכלוסיית פריז הייתה סירוב מוחלט למסירת הנשק לידיהם. בתגובה לכך, ממשלתו של תיאר נמלטה לורסאי והכריזה מלחמה על פריז.

ב-26 במרץ נבחרה בבחירות דמוקרטיות מועצה עירונית חדשה בת 81 חברים וכנשיא הקומונה הוצב בלאנקי, על אף ששהה באותה העת במעצר מחוץ לפריז. רבים מחברי הקומונה הפריזאית הגדירו עצמם כ"בלאנקיסטים". הקומונה ניסתה לשחרר את בלאנקי ממאסרו והציעה לתיאר 74 שבויים שהיו בידי הקומונה בתמורה לשחרורו, אך תיאר, שהכיר בחשיבותו של בלאנקי - סירב, ובכך נמנע ממנו מלקחת חלק בקומונה הפריזאית. קרל מרקס היה משוכנע שבלאנקי היה המנהיג שהיה חסר לקומונה כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים. למרות שלא נטל חלק פעיל בקומונה, ב1872 הוא נידון יחד עם שאר חברי הקומונה להגליה למושבת עונשין, עם זאת - בשל מצבו הבריאותי הרעוע, גזר דין זה הומר במאסר עולם בצרפת, תחילה ריצה מאסר זה בקלרוו ולאחר מכן ב1877 הועבר למצודת איף. ב-20 באפריל 1879 נבחר כחבר פרלמנט בורדו, אך כבר ב-1 ביוני נפסלה בחירתו זו. באותו החודש שוחרר בלאנקי כחלק מחנינה כללית.

אחרית ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו טייל ברחבי צרפת והפיץ את רעיונותיו במסגרת יומן אותו כתב בשם "Ni Dieu ni maître" (בעברית: "לא אלוהים וגם לא אדון"). לאחר נאום שנשא במהלך פגישה של מהפכנים בסוף 1880 קיבל שבץ ומת כתוצאה מכך ב-1 בינואר 1881. בלווייתו השתתפו כמאה אלף איש והוא נקבר בפר לשז.

בלאנקיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כסוציאליסט, תמך בלאנקי בחלוקה מחדש של העושר. אך הבלאנקיזם נבדל מזרמים סוציאליסטיים אחרים הקיימים כיום. מצד אחד, בניגוד לקרל מרקס, לא האמין בתפקידו של מעמד הפועלים ובתפקידן של תנועות עממיות ביצירת המהפכה, אדרבא, בלאנקי האמין כי המהפכה צריכה להתבצע בידי קבוצה קטנה יחסית של קושרי קשר מאורגנים היטב וסודיים שיקימו דיקטטורה זמנית בכוח. על פי בלאנקי, תקופת המעבר הרודנית הזו תאפשר יצירת בסיס לסדר חדש, ורק לאחר מכן הכוח יועבר אל העם. בנוסף, נראה שבלאנקי היה עסוק יותר עם רעיון המהפכה כשלעצמה מאשר עם העקרונות של החברה העתידית אותה הוא רואה מתקיימת לאחריה, בכך הוא שונה מהסוציאליסטים האוטופיים. עבור הבלאנקיסטים, הפלת הסדר החברתי הבורגני והמהפכה הם סיום מספק, לפחות למטרות המיידיות של החברה. בלאנקי היה אחד מן הסוציאליסטים הלא-מרקסיסטיים של זמנו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]