לואי החסיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Louis the Pious.jpg

השושלת הקרולינגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט פפין
שבט ארנולף
השושלת הקרולינגית
לאחר הסכם ורדן (843)

לואי החסיד (ידוע גם בשם לואי הראשון, לואי ההוגן, לואי האדיב; בגרמנית: Ludwig der Fromme, בצרפתית: Louis le Pieux או Louis le Débonnaire, בספרדית: Ludovico Pío בלטינית המילה לחסיד היא Pius) (נולד ב-16 באפריל 778 מת ב-20 ביוני 840; מלך בשנים: 814-840) היה מלכם של הפרנקים, ובנו של קרל הגדול.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי נולד בג'ירונד (של היום) שבצרפת, והיה בנו הרביעי של קרל הגדול ובנה של הילדגרד (Hildegard of Vinzgouw). הוא הוכתר למלך על אקוויטניה עוד בהיותו ילד, ונשלח עם עוצר ועם אנשי חצר לספרד, על מנת להרגיע את רוחות המרד שנוצר לאחר תבוסתו של קרל הגדול במלחמתו עם המורים בספרד.

לאחר ששני אחיו הנותרים של לואי מתו, הוא הוכתר לקיסר בשותפות עם אביו. לאחר מותו של קרל הגדול בשנת 814, הוכתר לואי החסיד למלך (על ידי האפיפיור סטפאנוס הרביעי) על כל האימפריה הפרנקית, וכל כוחה היה בידו. כינויו "החסיד" לא בא לו רק בשל דבקותו בדת, אלא הביע את דעת הבריות על כך שהוא חלש אופי ואף טיפש[1].

ב-817 תכנן לואי לחלק את האימפריה בין שלושת בניו מאשתו הראשונה ארמנגארדה: לותאר, מלך איטליה (שהיה קיסר במשותף עם אביו), פפין, מלך אקוויטניה, ולודוויג הגרמני, מלך בוואריה. ב-823 רצה להוסיף את בנו שארל (מאשתו השנייה יהודית מבוואריה), ליורשי האימפריה, אך נתקל בהתנגדות מצד בניו הגדולים, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים. ב-829 הדיח לואי את לותאר ממשרת הקיסר במשותף, והגלה אותו לאיטליה, אך כעבור שנה בלבד פלשו שלושת האחים לארצות אביהם, ואילצוהו לוותר על כסאו לטובת לותאר. שנה לאחר מכן שב לואי לארצו, והדיח את לותאר ממשרת הקיסר וכן ממלכות איטליה, שהועברה לבנו הצעיר שארל. ב-833 הביסו שלושת האחים, שנתמכו על ידי האפיפיור גרגוריוס הרביעי, את אביהם. הם כלאו אותו עם בנו שארל, שלחו את יהודית למנזר וחילקו את האימפריה ביניהם. עם זאת, ב-835 השלימו בני המשפחה, ולואי הוחזר לכס הקיסרות.

ב-838, עם מותו של פפין מאקוויטניה, הכתיר לואי את שארל כמלך אקוויטניה החדש, אך האצילים העדיפו את בנו של פפין, פפין השני.

לואי מת ב-840, ולאחר מותו פרצה מלחמה נוספת בין שלושת בניו שנותרו בחיים. המלחמה נסתיימה ב-843 בעקבות הסכם ורדן, שלפיו חולקה האימפריה בין שלושת הבנים.

לואי החסיד נהג להעניק כתבי פריווילגיות ליהודים מסוימים. הפריווילגיות כללו הגנה פיזית, הגנה כלכלית, פטור מתשלום מיסים מסוימים, רשות לקיים פולחן יהודי, רשות להיות בעל רכוש ועבדים והיתר למסחר בעבדים. במסגרת ההגנות על היהודים, קבעו כתבי הפריווילגיות כי במצב של סכסוך עם בעל הפריווילגיות יש חובה להביא עדים, וכן כי הפוגע ביהודי המחזיק בפריווילגיות חייב לשלם 4 קילו זהב.[דרוש מקור]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 60