לוז'ישט

לוז'ישט (Lozisht) הייתה עיירה יהודית קטנה בפולין (מאז תום מלחמת העולם השנייה בשטחה של אוקראינה), שיחד עם העיירה הסמוכה לה טרוכנברוד היוותה קהילה אחת גדולה.

לאחר מלחמת העולם השנייה היישוב במקום, כמו גם בטרוכנברוד הסמוכה, לא חודש.

יהודי לוז'ישט[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגנטובקה נוסדה בשנת 1838, בימי הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, על שטח של 2,770 דונם של קרקע ממלכתית, בסמוך למושבה החקלאית היהודית זופיובקה, שנוסדה שלוש שנים קודם לכן.

המתיישבים במקום היו יהודים מעיירות ווהלין ופולסיה. בשנת 1897 ישבו במקום 567 יהודים, ובראשית המאה ה-20 ישבו במקום 1,204 יהודים. הענפים העיקריים במושבה היו משק חלב, שאת מוצריו הובילו לערים לוצק ורובנו, טחנת קמח גדולה ובורסקאות.

בעת מלחמת העולם הראשונה נפגעו המשקים במושבה, ורבים מיושביה עזבוה. משקים אלו שוקמו בעזרת הג'וינט ואורט. במפקד משנת 1921 נמנו במושבה 577 יהודים ועוד 8 לא יהודים.

במושבה כיהנו הרב זלמן שוסטר, שעבד גם במשקו הפרטי, והרב שמעון גולדשטיין, ובשנות העשרים היו במקום שני בתי כנסת. יהודי המושבה נמנו ברובם עם חסידי אוליקה, חסידי טריסק וחסידי סטפאן.

בשנות העשרים עלו כמה מיהודי המושבה לארץ ישראל. הפעילות החינוכית והתרבותית במושבה הייתה קשורה למושבה זופיובקה, שם גם פעלו בשנות העשרים בית ספר וגן ילדים עבריים, ספרייה וסניפי מפלגות ותנועות נוער ציוניות. רוב הנוער באיגנטובקה השתייך לתנועת בית"ר, שקן שלה נוסד במקום בשנת 1932.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איגנטובקה נכבשה בידי הגרמנים בסוף יוני 1941, והם מינו עליה ממשל אוקראיני. בימי הכיבוש הראשונים ערכו כפריים אוקראינים מן הסביבה פרעות במושבה, במהלכו הוכו ונרצחו 5 יהודים, ונשדד הציוד החקלאי והחי מן המקום.

בראשית יולי 1941 מינו הגרמנים יודנרט במושבה, והגברים היהודים אולצו לצאת לעבודות כפייה בחקלאות ובעיבוד עורות. האחראי על ענף עיבוד העורות במקום, שהציג עצמו כפולקסדויטשה, והגן על היהודים מפני התעמרות האוקראינים, נתגלה כיהודי בעצמו, והוצא להורג.

ב-24 באוגוסט 1942 הועברו יהודי המושבה לזופיובקה. הבורסקאים ומשפחותיהם וכמה בעלי מקצוע נדרשים שוכנו בכפר סדלישצ'ה הסמוך. כל היהודים האחרים הובלו בימים 25 באוגוסט עד 27 באוגוסט 1942 לתעלות שנחפרו ליד הכפר יארומליה, ושם נרצחו ביריות. ב-21 בספטמבר 1942, יום הכיפורים תש"ג, נרצחו גם היהודים שרוכזו בכפר סדלישצ'ה.

בזמן האקציות ברחו רבים, וביניהם גם מיהודי איגנטובקה. כמה מצעירי המושבה השתתפו בקבוצת בני זופיובקה שיצאה ליער קלופוצ'ין באמצע ספטמבר 1942, ושהצטרפה בראשית 1943 לאוגדת הפרטיזנים הסובייטית בפיקודו של סידור קובפק.

איגנטובקה שוחררה בראשית פברואר 1944. מתושביה היהודים ניצלו 10 אנשים.

אחת הנערות שברחו מן העיירה בשנת 1938 היא הגב׳ חיה פירר שהתחתנה לאחר הגעתה ארצה עם מר חיים בניוק ולהם נולד ב 1939 בגבעת עדה בן בכור, לימים המפקד ה 11 של חיל האוויר, האלוף אביהו בן נון.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושביה לשעבר של העיירה ושל העיירה הסמוכה טרוכנברוד, שהיוו מעין קהילה אחת גדולה, הקימו בסוף שנות החמישים את בית ט"ל, הנמצא ברחוב כצנלסון פינת פיינברג בגבעתיים, לזכר תושבי העיירה שהושמדו, ולשימור המורשת של העיירה.

המסע לט"ל (טרוכנברוד/לוז'ישט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפרסום הגדול לו זכתה העיירה בעקבות הספר ובעיקר הסרט "הכל מואר" החליט בראשית שנת 2006 וועד "בית ט"ל" בראשותו של מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אביהו בן נון, צאצא לתושבי העיירות, לצאת למסע שורשים חסר תקדים בהיקפו בין שתי הבירות בהן שכנו העיירות, מוורשה בירת פולין ועד לקייב בירת אוקראינה. שלושה דורות של תושבי וצאצאי תושבי העיירות, כתשעים במספר, בראשם מפקד חיל האוויר לשעבר, יצאו בחודש אוגוסט באותה השנה למסע ששיאו היה העלייה לרגל למקום בו שכנו העיירות ועכשיו נותרו בו רק שדות.ניתן היה להגיע למקום רק בעגלות ומשאיות מיושנות מהכפר הסמוך.היה זה מספר היהודים הגדול ביותר שחזר לעיירות מאז המלחמה.את המסע המאתגר ליווה סרט תיעודי בהפקתו של מרק רוזנבאום, בבימויו של איתי תמיר ועם צילומיו של אסף קורמן.כמו כן הוקם אתר ייעודי המתעד בתמונות סטילס את המסע.

תיעוד ההגעה לטרוכנברוד ולוז'ישט ( באנגלית)