טקטוניקת הלוחות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לוחות טקטוניים)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת כדור הארץ בה מסומנים גבולות הלוחות הטקטוניים. ישנם תשעה לוחות טקטוניים עיקריים: לוח אירו-אסיה, הלוח ההודי, הלוח האוסטרלי, הלוח הערבי, הלוח האפריקאי, הלוח האנטארקטי, הלוח הצפון-אמריקאי, הלוח הדרום-אמריקאי והלוח הפאסיפי

טֶקְטוֹנִיקַת הלוחותיוונית: τέκτων, טֶקְטוֹן - "בונה"; tektonike – אוּמנות הבנייה) היא תאוריה גאולוגית המסבירה את התנועות המתחוללות בליתוספירה. התאוריה ירשה את מקומה של תאוריית נדידת היבשות מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, ומתבססת על יסודותיה: תנועת הלוחות הטקטוניים מקורה בהתפשטות קרקעית האוקיינוסים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעטפת כדור הארץ מורכבת משתי שכבות: למעלה נמצאת הליתוספירה, המורכבת מהקרום ומן המעטפת החיצונית, ומתחתיה נמצאת האסתנוספירה, המורכבת מן המעטפת הפנימית. הליתוספירה היא מוצקה ושבורה (שבריה מהווים את הלוחות הטקטוניים), ואילו האסתנוספירה צמיגית ובעלת צפיפות נמוכה, וכך מתאפשרת תנועתם החופשית של הלוחות על גביה. המעטפת התחתונה מוצקה יותר מן המעטפת העליונה, לא בגלל טמפרטורה נמוכה יותר, אלא בשל לחץ רב יותר הפועל עליה.

הלוחות הטקטוניים הם משטחים עצומים בגודלם, אשר משתרעים מתחת ליבשות ולאוקיינוסים. קיימים תשעה לוחות טקטוניים עיקריים (ומספר רב של תת-לוחות), לוחות אלה נעים בתנועה איטית מאוד (בין חצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה). במשך אלפי שנים, מצטברת תנועה זו וגורמת לנדידת היבשות. על פי התאוריה המדעית המקובלת, העומדת מאחורי גישת טקטוניקת הלוחות, לפני מיליוני שנים (לפני שקרום כדור הארץ נשבר ללוחות) הייתה יבשת אחת ענקית המכונה פנגיאה, ואוקיינוס אחד המכונה פנתלסה (Panthalassa).

פעילות בגבולות הלוחות הטקטוניים יכולה לגרום לרעידת אדמה ולהתפרצות געשית.

תנועת הלוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Mapa tektonicka platkih-HE.png

המנגנון המניע את לוחות הליתוספירה:

  • זרמי הערבול במעטפת אשר מניעים מעליהם את לוחות הליתוספירה.
  • כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות הנדחקים לתוך התעלות האוקייניות.
  • כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות המורמים ברכסים מרכז אוקייניים וכך מניע את הלוחות.

הלוחות הליתוספריים נעים כגוש אחד והגבולות שביניהם, שם מתרחשת עיקר הפעילות הסייסמית, מתחלקים לשלושה סוגים:

גבולות פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשר מעל בקע אאולפגיאו (Álfagjá) באיסלנד - הגבול בין הלוח האירו-אסייתי ללוח הצפון-אמריקאי
מפת גבול הפתיחה באיסלנד (בסגול). הרי געש מסומנים במשולשים אדומים

זהו גבול בין לוחות מתרחקים, הנעים בכיוונים מנוגדים, באזור פתיחה על קרקעית האוקיינוס, כך שלמעשה נוצרים שוליים חדשים של לוח בעקבות בנייתו הגעשית של קרום אוקייני חדש. בגבול כזה נוכל למצוא רכס מרכז אוקייני, שהוא רכס ענק, המתנשא מעל למישורי המצולות. הרכסים השונים מתחברים זה לזה במערכת מתפתלת המתמשכת לרוב על פני קרקעית האוקיינוסים.

פתיחה בקנה מידה גדול התרחשה עם התבקעות פאנגיאה לגונדוואנה וללאוראסיה. פתיחה, בין אם על קרקעית הים או ביבשה, מלווה ב:

  1. הופעת סדקי מתיחה, המאפשרים למאגמה לנוע מהמאגרים ולחדור לרווח שנוצר עם התרחקות הלוחות.
  2. רעידות אדמה רדודות.
  3. שפיעת חום גבוהה.
  4. התפרצויות של לבה בזלתית (בזלת כרים) לאורכם, תוצר התכה חלקית של סלע פרידוטיט, הנע מעומק רב כלפי מעלה, כחלק מתנועת זרמי הערבול בכיוון זה. לבזלת הכרים גבישים זעירים ומעטה זכוכיתי, שנוצרים כתוצאה מהקירור המהיר של המאגמה במגע עם מי הים, והצטברותן יוצרות את חלקו העליון של הקרום האוקייני.
    • חדירת המאגמה יוצרת דייקים לוחיים הבונים את חלקו התחתון של הקרום האוקייני. המאגמה בדייקים מתקררת לאט יחסית, וממנה נוצרים הסלעים דיאבז או גברו, שהם סלעים פנריטיים (גסי גביש).
  5. גראבנים - מבנה שבירה מורד, התחום על ידי שני העתקים נורמאליים המעתיקים אותו מטה.
  6. עמקי ביקוע (שקע מוארך ששוליו מורמים), שקטעים ממנו מוסטים באזורי השבירה החוצים את הרכסים.

באיסלנד, המצויה בלב האוקיינוס האטלנטי הצפוני, מופיעים גראבנים גדולים ומתרוממים הרי געש פעילים מעל פני הים.

סלעים שנוצרו בפסגת הרכס נעים עם הזמן לשני צידיו ומפנים את מקומם להתגבשות סלעים בזלתיים חדשים. ההתפשטות היא סימטרית ופיסות הקרום החדשות מצטרפות במידה דומה לשני הלוחות המתרחקים זה מזה. הסלעים הבזלתיים המתגבשים מתעדים היפוכים שחלו בכיוון השדה המגנטי של כדור הארץ, ויוצרים תבנית סימטרית של רצועות מגנטיות.

באזור הרכסים המרכז אוקייניים ישנן נביעות הידרותרמיות[1], כדוגמת המַ‏עֲשנות השחורות המכילות תרכובות גופרית. מי הים המחלחלים באזור הרכס מתחממים במגע עם הבזלת הלוהטת שבעומק, ממיסים בתוכם חומרים שונים, ונפלטים כסילון מים כהה, כאשר החומרים שהומסו בהם שוקעים כסולפידים של ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, כסף, וזהב.

יצורים אקזוטיים שונים מתקיימים באזור הנביעות, ובהם תולעי ריפטיה לבנות, צדפות וסרטנים לבנים.

גבולות סגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם שלושה סוגי התנגשויות בין שני לוחות הנעים זה לקראת זה:

סגירת אוקיינוס - יבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירת אוקיינוס - יבשה

זהו גבול בין לוחות באזור הפחתה, שבו נוחת הלוח האוקייני, שצפיפות הקרום המרכיב אותו גבוהה יותר, מתחת ללוח יבשתי.

אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית עמוקה במקביל לשולי היבשת ושרשרת הרים גבוהה ביבשה. תחום מוקדי רעידות האדמה המלווה את אזור ההפחתה נקרא אזור בניוף, ומעקב אחריהם הוביל למסקנה, כי הלוח הנוחת שומר על רציפותו וצפידותו עד לעומק של כ-700 ק"מ (בעומק זה הלוח הנוחת נטמע במעטפת), ואפשר לאמוד את זווית הנחיתה.

הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה.

בדרך זו מתקבלת מאגמה בהרכב בינוני עד חומצי, המכונה מאגמה אנדזיטית המכילה בעיקר פלגיוקלז נתרני, הנעה כלפי מעלה ומצטברת במאגרי מאגמה, המזינים את הפעילות הגעשית, המתרחשת באזור ההפחתה בשרשרת הרי הגעש לאורכו של הגבול היבשתי, ותורמת לצמיחת ההרים.

נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס). במקביל לחדירות מאגמטיות, מתרחשת כאמור באזור המגע התמרה של סלעי התשתית (למשל, סלעים פלוטוניים מתמצקים ומותמרים, כך שמסלע גרניטי שהתגבש במחדר פלוטוני בעומק עשוי להיווצר סלע גנייס) וסלעי משקע (אחד מסלעי המקור של צפחה, דוגמת שיש שמקורו בסלע גיר).

כך המצב בגבול שבין לוח נסקה (Nazca) שבדרום האוקיינוס השקט ובין החוף המערבי של אמריקה הדרומית. שם, בשולי האוקיינוס נוצרה תהום פרו-צ'ילה ואילו ביבשה התרוממה שרשרת הרי האנדים. הפחתה של לוח מזרח האוקיינוס השקט מתחת ליבשת אמריקה מתרחשת גם לאורך השוליים המערביים של מקסיקו ושל צפון-מערב ארצות הברית, כאשר באלו נוצרו הרי הגעש של רכס הקסקייד, עימם נמנה הר הגעש סנט הלנס.

סגירת אוקיינוס - אוקיינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירת אוקיינוס - אוקיינוס

זהו גבול בין לוחות אוקייניים, כך שהלוח האוקייני הקר, העתיק והצפוף יותר, שוקע מתחת ללוח האוקייני האחר. אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית , קשתות איים (רצועות קשתיות של איים געשיים, שצדן הקמור פונה לאוקיינוס, הממוקמות בסמוך לשקעים אוקייניים) ולעתים ימים שוליים.

הלוח האוקייני הוותיק, שהוא קר ודחוס יותר, נוחת אל מתחת ללוח הצעיר וממשיך אל תוך המעטפת. התכה חלקית בעומק יוצרת מאגמה, המזינה את הפעילות הגעשית, ויוצרת את קשתות האיים הגעשיים. קשתות האיים נוצרות מעל האזור שבו מגיע הקרום הנוחת לעומק של כ-100 ק"מ, ובו מתרחשת ההתכה החלקית.

הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל כפי שראינו לעיל, להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה וליצירת מאגמה אנדזיטית.

נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס).

אזור של קשתות איים מועד לאסונות טבע, עקב שכיחותן של התפרצויות געשיות, רעידות אדמה וגלי צונמי (גלי ענק הנוצרים עקב רעידות אדמה), תופעות השכיחות בפיליפינים וביפן, למשל.

קשתות איים קיימות גם באזור ההפחתה ההלני שבים האגאי, שבו פעיל האי הגעשי סנטוריני.

סגירת יבשה - יבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירת יבשה - יבשה

זהו גבול בו מתרחשת התנגשות יבשות, הגורמת להתעבות הקרום היבשתי ולהיווצרות חגורת הרים. לא תתרחש הפחתה בשל סלעי הגרניט וסלעי המשקע היבשתיים בעלי הצפיפות הנמוכה לרוב. להתנגשות היבשות קודמים תהליכי הפחתה, שבעטיים הולך שטח האוקיינוס וקטן עד שהוא נסגר. יבשה הנישאת מעברו של הלוח האוקייני הנוחת מגיעה לאזור ההפחתה ומתנגשת, כאמור, ביבשת שמולה.

ברצפים העבים של סלעי המשקע, אשר הצטברו על שולי שתי היבשות, מתרחשים תהליכי קימוט, התמרה ושבירה, בניית הרים, ורעידות אדמה על ידי העתקי דחיקה, זאת בעוד געשיות באזורים אלו נדירה. התנגשות לוחות היבשות של הודו ואסיה, שיצרה את הרי ההימלאיה, בהם האוורסט, ההר הגבוה בעולם, היא דוגמה לכך.

תאוריה חדשה יחסית גורסת, כי חלקים מהרמה הטיבטית גולשים אופקית מזרחה כחלק מהעתק תזוזה אופקית, במקביל לתהליכי הסגירה שתוארו, תופעה המכונה בריחת יבשות.

גבולות חילוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבולות חילוף אלו, הנקראים גם "גבולות טרנספורם", הם אזורים שבהם הלוחות נעים (או מחליקים) אופקית לאורך העתק אנכי יחיד או קבוצה של העתקים מקבילים, כאשר תנועת הלוחות אינה לחיצתית או מתיחתית. השחיקה עשויה להיות חזקה עד כדי יצירת אזור של סלעים מרוסקים ברוחב של 100 ק"מ.

העתקי חילוף קיימים הן באוקיינוס (לאורך הרכס המרכז אוקייני) והן ביבשה, הם גורמים מספר רב של רעידות אדמה רדודות-מוקד (חלקן רבות עוצמה), אך ברוב המקרים אין פעילות געשית, אלא אם יש היפרדות של הלוחות, כמו שהייתה בים המלח. בקע ים המלח מתמשך בין לוח ערב לבין תת-הלוח ישראל וסיני, שהוא חלק מהלוח של אפריקה.

גבול חילוף זה מחבר בין גבולות הפתיחה שבים סוף, לבין גבול הסגירה שבהרי הטאורוס שבדרום טורקיה. הקרום שממזרח להעתק החילוף הזה נע צפונה ביחס לקרום שממערב לו. באזור ההעתק נכללים כמה אגני פתיחה, שאליהם התנקזו ים המלח והכנרת.

תזוזת הקרקע ורעידות האדמה לאורך המערכת של העתק סן אנדראס נובעות מתנועה בין הלוח הצפון-אמריקאי ללוח הפסיפי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרופסור משה ברור, "טקטוניה", לקסיקון גאוגרפי, (עמ' 9), הוצאת יבנה, תשס"א

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מעיינות מים חמים הנובעים מפתחים דמויי ארובות


תחומי מדעי כדור הארץ

אוקיינוגרפיהגאוכימיהגאוכרונולוגיהגאולוגיהגאולוגיה כלכליתגאולוגיה היסטוריתגאולוגיה ימיתגאולוגיה סביבתיתגאוגרפיה פיזיתגאולוגיה פלנטריתגאולוגיה קרחוניתגאומגנטיקהגאומורפולוגיהגמולוגיהגאוסטטיסטיקהגאופיזיקהוולקנולוגיהטקטוניקהכרייהמטאורולוגיהמינרלוגיהסייסמולוגיהסינופטיקהפדולוגיהפטרולוגיהפלאוגאוגרפיהפלאוקלימטולוגיהפלאונטולוגיה