לוחמה כלכלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לוחמה כלכלית היא השימוש או האיום בשימוש באמצעים כלכליים בין מדינות, במטרה להחליש את כלכלתה של המדינה האויבת, ועל ידי כך לפגוע בכוחה הצבאי והפוליטי ולהשפיע על מדיניותה.

שימושים בלוחמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בלוחמה כלכלית נעשה הן במסגרת של מלחמה קרה והן במסגרת של מלחמה כוללת. בסיטואציה של מלחמה קרה, האמצעים העיקריים ללוחמה כלכלית הן סנקציות כלכליות בדרגות חומרה שונות, כגון: איסור השקעות והזרמת הון, הטלת אמברגו על סחר, אפליה לרעה של חברות או גופים העושים עסקים עם המדינה המוחרמת, הקפאת נכסי נדל"ן והון נזיל והפקעתם, או חרם כללי. דוגמה טובה לסיטואציה כזו הן הסנקציות הכלכליות שהטילו מועצת הביטחון של האומות המאוחדות ומדינות המערב על איראן בגלל סירובה להפסיק את פעילותה לפיתוח ולייצור נשק גרעיני על פי דו"חות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

במסגרת של מלחמה כוללת, המטרה תהיה למנוע מהצבא היריב להשיג את המשאבים החיוניים ללחימה, או לפגוע באוכלוסייה האזרחית של היריב על ידי מניעת מוצרי יסוד, כגון: מזון ואנרגיה. האמצעים להשגת המטרות האלה הם: תפיסת או השמדת המשאבים החיוניים, הטלת מצור והשמדת אמצעי הייצור. דוגמאות מובהקות ללוחמה כלכלית בזמן מלחמה כוללת, אפשר למצוא במלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית השתמשו בטקטיקות הללו, כדי למנוע מכלכלות מדינות הציר משאבים חיוניים. בתגובה, מדינות הציר ניסו לפגוע במאמץ המלחמתי של בעלות הברית באמצעות מלחמת צוללות והטבעת ספינות אספקה המובילות מזון, חומרי גלם ואמצעי לחימה.

טקטיקות נפוצות ללוחמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות המעורבות בלוחמה כלכלית מבקשות להחליש את כלכלת היריב על ידי כך שהן מונעות ממנו גישה למשאבים טבעיים, כלכליים, טכנולוגיים ואחרים שחיוניים לו, או שהן מונעות ממנו את היכולת להפיק רווח ממשאבים שיש ברשותו. כמה מהטקטיקות הנפוצות של לוחמה כלכלית הן:

  1. הקפאת נכסים – החרמת נכסים שמוחזקים על ידי מדינה או פרטים במדינה אחרת. לדוגמה: ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי החליטו להקפיא נכסים של אישים בצמרת של לוב וסוריה, בגלל חשדות כבדים לפשעי מלחמה שבוצעו על ידם, במסגרת האביב הערבי 2011.
  2. מצור (אנגלית: blockade) - מניעת מעבר של סחורות ואנשים לשטח מסוים על ידי הפעלת כוח צבאי. לדוגמה: ישראל מטילה מצור על רצועת עזה מאז 2007, עת השתלט חמאס על הרצועה והתנער מההסכמים שנחתמו עם הרשות הפלסטינית. יש הסוברים, כי מטרתה של ישראל מעבר למניעת מעבר של נשק הנה הפעלת לחץ כלכלי על משטר החמאס בתקווה שתביא לנפילתו[דרוש מקור].
  3. אמברגו (אנגלית: embargo) – איסור מכירה של סחורות מסוימות למדינה המוחרמת. לדוגמה: ארצות הברית אוסרת למכור טכנולוגיות מתקדמות בתחום הגרעין והטילים הבליסטיים לאיראן.
  4. איסור השקעות – למעשה מדובר באמברגו על הון.
  5. חרם (אנגלית: boycott) – יכול לכלול חרם מכל סוג שהוא. למשל: חרם מסחרי, מדעי, תרבותי, תעבורתי ודיפלומטי. דוגמה לכך החרם על דרום אפריקה של משטר האפרטהייד. בחרמות מסוג זה יש גם היבט פסיכולוגי מעבר להיבט הכלכלי, אזרחי המדינה המוחרמת חשים שהיא מבודדת.

ההשלכות של לוחמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעילותה של הלוחמה הכלכלית תלויה בכמה גורמים ביניהם: היכולת של היריב לייצר את המשאבים החיוניים בכוחות עצמו, או לרכוש אותם ממדינות נייטרליות; התמיכה העממית של האוכלוסייה המקומית במשטר; היכולת של המשטר לכוון את המשאבים המוגבלים של המשק הפגוע לעבר הכוח הצבאי. המבקרים של שיטת הלוחמה הכלכלית אומרים שהנפגעים העיקריים משיטה זו הם האוכלוסייה האזרחית בכללותה, שעלולה להגיע במקרים קיצוניים לרעב, מחלות או קיפאון. לעומת זאת, דווקא בצמרת המדינית- ביטחונית, ובמגזר הצבאי בכלל, אין כמעט פגיעה. בנוסף, הנקיטה בשיטה של לוחמה כלכלית עלולה לעלות ביוקר דווקא לצד היוזם.

לוחמה כלכלית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמה כלכלית בישראל בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוזמות שונות בתחום הלוחמה הכלכלית עלו בישראל בשנים 1954 - 1953. בפברואר 1953, החליט ור"ש להקים במסגרת "המוסד" גוף שיפעל לשבירת החרם הערבי על ישראל. כך הוקמה ועדה ייעודית לביצוע לוחמה כלכלית, שבראשה הועמד איש "המוסד" והשתתפו בה רע"ן איסוף באמ"ן, נציגי המשטרה והשב"כ. לצידה פעלה ועדה בין-משרדית שהקימה הממשלה, שהחברים בה היו אנשי משרד החוץ, האוצר, המסחר והתעשייה, התחבורה ו"המוסד". זו נועדה לרכז את כל הפעולות הקשורות לחרם הערבי ולדרכים לעקוף אותו.[1] במסגרת זו ננקטו מספר צעדים ראשוניים שלא הבשילו לפעילות משמעותית: גויסו כמה סוחרים ישראלים עם קשרים למדינות ערב, במטרה למכור את תוצרתם במטבע ערבי ובדרכים שונות. כן נעשה ניסיון, שלא עלה יפה, לגייס למאמץ כמה סוחרים סיטונאים ערבים, וכן הייתה כוונה להקים בגבולות, בעיקר עם לבנון וירדן, "תחנות" שבהן תופקד סחורה ישראלית שתימכר לסוחרים ערבים מעבר לגבול. ראש אמ"ן דאז, בנימין גיבלי, הביע התנגדות למהלכים אלו והמליץ לראש "המוסד" דאז, איסר הראל, לקיים "דיון בבעיה במשותף ובהקדם על מנת למנוע [את] התקלות הצפויות לפנינו".[2] הראל נעתר לדרישת גיבלי וערך באוגוסט 1954 דיון לבחינה מחודשת של הסוגיה במסגרת ור"ש. זה הנחה את הגורמים החברים בו לבחון מחדש את הנושא לאחר הבחינה שבאמ"ן והעלה את הסתייגויותיו המהותיות, אך קבע ש"לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה שהניסיון שנצטבר אצל העוסקים בפעולה זו אינו מספיק כדי לקבוע עמדה סופית וברורה, הרינו ממליצים לאפשר את המשכת הפעולה, בכפוף למכלול שיקולים ואילוצים". כעבור שנה וחצי, בפברואר 1956, הוחלט לסיים את הפעילות ולסגור את התחום במחלקה הכלכלית ב"מוסד". זאת כנראה לאור כישלון הפעילות שנעשתה בנושא זה מול לבנון, ירדן ומצרים והיעדר תיאום בין כלל הגורמים בקהילה. [3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ^ המוסד המרכזי לביון, העברת סחורות תוצרת ישראל לארצות ערב, 25 ביולי 1954, א"צ, 90/765/2004
  • ^ אמ"ן, העברת סחורות תוצרת ישראל לארצות ערב, 27 ביוני 1954, א"צ, 90/765/2004
  • ^ דוד סימנטוב ושי הרשקוביץ, אמ"ן יוצא לאור, הוצאת "מערכות", 2013