לולאת הנלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של נפרון. בחלק העליון של האיור, גופיף הכליה המורכב מהפקעית (נימי דם) ומקופסית באומן. בהמשך לקופסית נמצאת האבובית המקורבת, אחריה לולאת הנלה עם הזרוע היורדת והזרוע העולה, האבובית המרוחקת ולבסוף הצינור המאסף. בחלקו השמאלי של האיור מתוארת מערכת כלי הדם הצמודים לנפרון. בין הנפרון לנוזל הבין-תאי לכלי הדם, עוברים מים ומומסים הלוך ושוב
חלקי הנפרון

לולאת הנלה (לטינית: ansa nephroni) היא אחד מחלקי הנפרון, האחראית בעיקרה למיהול התסנין (הפילטרט). כתוצאה מהספיגה החוזרת של מלחים ומומסים יש ירידה בריכוז של נוזל האבובית, עד לערך הנמוך מ-150 מיליאוסמול.

לולאת הנלה היא המשכית לאבובית המקורבת, מורכבת מזרוע יורדת דקה ומזרוע עולה. הזרוע העולה מורכבת מחלק תחתון דק ומחלק עליון עבה, המהוות כמחצית מהזרוע. דפנות הזרוע היורדת עבירים באופן פסיבי למים ולמומסים המפעפעים דרכן ונספגים בחזרה לגוף, כחמישית מהמים המסוננים נספגים בחזרה דרך הזרוע היורדת הדקה בנוסף לכמויות לא משמעותיות של מומסים.

דפנות הזרוע העולה אטומים למעבר מים אך מאפשרים מעבר מומסים, בחלקה העבה של הזרוע העולה מתבצעת ספיגה חוזרת אקטיבית של כרבע מהנתרן, מהכלור ומהאשלגן שבתסנין. כמויות משמעותיות נוספות של מגנזיום, ביקרבונט וסידן נספגות בחזרה מאותו אזור. תוך כדי הספיגה החוזרת, מופרשים יוני מימן לתוך התסנין.

משאבות, תעלות ונשאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משאבת נתרן-אשלגן - בדומה למשאבה באבובית הקרובה (טובול פרוקיסמלי) אשר פועלת על ATP (הובלה פעילה), כאן המשאבה מוציאה חזרה לדם נתרן אחד ומחזירה אשלגן. משאבה זו יוצרת ריכוז נמוך של נתרן בתא ובכך היא יוצרת מפל כימי (מפל ריכוזים) המעודד תנועת נתרן.
  • משאבת נתרן-אשלגן-כלוריד Na-2Cl-K, מנגנון הובלת-נגד[1] זה נמצא בצד הלומינלי‏‏, ‏הצד הפונה פנימה‏, ומצמד את התנועה של יון נתרן אחד לזו של שני יוני כלור (כלוריד) ויון אשלגן, אשר נכנסים כולם לתא מהלומן. הגורם קובע המהירות של המשאבה הוא הכלוריד. כשיש מיעוט של כלור בנוזל האבובית, היא לא יפעל.
  • תעלות אשלגן - בצד הלומינלי של הלולאה מתבצעת העברה בפעפוע של אשלגן בחזרה אל נוזל האבובית (השתן) (התעלות נקראות תעלות ROMK).
  • משאבת נתרן-מימן - בצד הלומינלי של התעלה. בתוך התא פועל האנזים קרבוניק אנהידראז, אשר מייצר ממים ומפחמן דו-חמצני מימן, אשר יוצא החוצה בתמורה לכניסת נתרן, וביקרבונט אשר חוזר חזרה לדם.
  • העברה פאראצלולרית (בין תאית) - המתח החשמלי החיובי בחלל הטובול כלפי האפיתל, נגרם מהפעפוע של האשלגן מהתא בחזרה לנוזל השתן, מתח זה הוא כוח מניע חשוב אשר מפעיל את הספיגה החוזרת של קטיונים אחדים, בהם סידן ומנגזיום.

תרופות הפועלות על לולאת הנלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופות הפועלות על לולאת הנלה נקראות "משתני לולאה" (fusid, שם גנרי פורוסמיד, "lasix") והן נחשבות תרופות הגורמות להשתנה מרובה (פוטנטיות מאד), כתוצאה מהעובדה שהתרופה יכולה לעכב כמות גדולה של טרנספורטרים הנמצאים בה. עיכוב הסימפורטר גורם לעיכוב ספיגה של נתרן, משמע, לא מתבצעת ספיגת מים בחלק הזה של הלולאה בחזרה לגוף כתוצאה מעיכוב הספיגה של הנתרן. יכול להיות אפקט "ריבאונד" לתרופה. החולה מקבל תרופה, אולם האפקט שלה נמשך למספר שעות בודדות, כיוון שהחולה מפעיל את כל מנגנוני הבקרה לשמירת נתרן ומים.

התרופה ניתנת לשימוש בין היתר במקרים הבאים:

  • מצבים של בצקת - למשל באי ספיקת לב, תסמונת נפרוטית ושחמת הכבד.
  • מצבים של בצקת ריאות - מלבד פעילותו של הפוסיד כמשתן, הוא מרחיב את הוורידים ומוריד את הקדם מעמס על הלב (preload).
  • היפרקלצמיה אקוטית - מצב של עודף של סידן בדם כתוצאה מעיכוב הספיגה של הנתרן, נכנס פחות אשלגן לתא בסימפורטר, ולכן גם פחות אשלגן יוצא דרך התעלה, הימצאות של פחות אשלגן בחלק הלומינלי מקטינה את הדחיפה הפאראצלולרית של סידן. עם זאת, מצבים של היפוקלצמיה כתופעת לוואי היא נדירה, בעיקרה תוצאת שימוש כרוני.
  • ניתן פוסיד גם במצבים של הפרשה מופרזת של ADH, ההורמון "נוגד ההשתנה": הפרשה מופרזת של הורמון זה גורמת לירידה בנפח השתן, עודף מים בגוף וכתוצאה מכך, היפונתרמיה. פעילות הפוסיד בהקשר זה גורמת להפרשה של יותר מים מנתרן, עודף המים בגוף מתוקן וכן ההיפונתרמיה.

תופעות הלוואי של משתני לולאה ובהן, היפוקלמיה (בדומה לטובול הפרוקסימלי) כתוצאה מעודף הפרשה של אשלגן בשתן, אלקלוזיס מטבולית כתוצאה מעודף הפרשה של ביקרבונט, פגיעה בשמיעה, היפראוריצמיה- מצבים שבהם חומצת שתן מצטברת בגוף- מחלת השיגדון, היפומגנזמיה והיפוקלצמיה הן נדירות יחסית.

מחלות הקשורות בלולאת הנלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת ברטר (bartter syndrome), מחלה תורשתית המתאפיינת על ידי אלקלוזיס מטבולית, כלומר ירידה ביוני ההידרוניום ועלייה ב-pH בליווי עלייה ברמות הביקרבונט בדם, עם היפוקלמיה והפרשה מוגברת של סידן בשתן (למעשה, התסמונת דומה לשינויים בעקבות מתן משתני לולאה). התסמונת נובעת מהפרעה בספיגה של כלור או נתרן בחלק העולה של לולאת הנלה. הפחתת נפח הדם כתוצאה מההפרעה בספיגה גורמת לגירוי של מערכת הרנין-אנגיוטנזין-אלדוסטרון, וכתוצאה מהפרשת האלדוסטרון יש איבוד של אשלגן ויוני הידרוניום בשתן. ההיפוקלמיה שנוצרת, גורמת ליצירה מודברת של פרוסטגלנדינים, אשר מגבירים את ייצור הפרשת הרנין והאלדוסטרון וחוזר חלילה. האבחנה היא אצל ילדים קטנים אשר אינם גדלים, סובלים מחולשת שרירים, מעצירות, וממאורעות חוזרים של התייבשות. זוהו מוטציות בשלושה חלבוני הובלה שונים של לולאת הנלה-

  1. מוטציה במשאבה הפעילה עצמה.
  2. מוטציה בתעלת האשלגן- ROMK: במצב זה נראה היפוקלמיה יותר נמוכה מאשר אם ישנה פגיעה בסימפורטר עצמו.
  3. פגיעה בתעלת הכלור – CICKB: לעתים יש פגיעה רק במרכיב אחד של תעלת הכלור- ברטין: מוטציה זו גורמת גם לחרשות (באוזן יש מבנה הובלת-יחד דומה, אשר בהיעדר יציאה של כלוריד לא מביא למחזור האשלגן ומכאן לחירשות).

פגיעה בגן claudin: תוביל לפגיעה פרצלולרית, וספיגת המגנזיום תיפגע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏הובלת-נגד הוא מנגנון המעביר שני חומרים יחד. אחד מהם בניגוד למפל הריכוזים והשני עם המפל.‏