לונדון החוגגת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רחוב קרנבי, 1968

לונדון החוגגתאנגלית: Swinging London) הוא כינויה של תקופת שנות השישים בלונדון בפרט ובבריטניה בכלל. התקופה התאפיינה ביצירה צעירה ומשוחררת בתחומי המוזיקה, האופנה והתרבות ובמתירנות מינית. המונח נטבע בגיליון ה-15 באפריל 1966 של המגזין האמריקאי טיים.

רקע וסיבות היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות ה-60 החלה בריטניה לצאת מן המשבר הכלכלי העמוק שפקד אותה לאחר מלחמת העולם השנייה ולונדון החלה להשתקם מבחינה פיזית מהריסות הבליץ (ההפצצות הכבדות של הגרמנים שיצרו איי-הרס בבירה הבריטית), תוך יצירת צמיחה וביקוש לידיים עובדות. בנוסף, בשנת 1960 בוטל גיוס החובה בבריטניה‏[1], דבר שאיפשר לצעירים רבים חופש בין סיום התיכון לתחילת הקריירה או הלימודים באוניברסיטה. הדור הצעיר הורכב מילידי 1940 - 1945, שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה ושמוראותיה, כולל הפצצות והעדרות הורים (אבות ששירתו בצבא ואמהות שנאלצו לעבוד), השפיעו על ילדותם הצעירה. בריטניה הפכה בשנים אלה במהירות מאימפריה למדינה אירופאית, תוך ערעור על המסגרות המסורתיות כולל מבנה המעמדות המשוכלל ומסלול החיברות הרגיל של צעיר בריטי מחונך (שעבר בדרך כלל בפנימייה צבאית ושירות צבאי באחת מפינות האימפריה). צעירים רבים מן המעמדות הנמוכים נטו לעזוב את מקומות מגוריהם בכפרים ובערי התעשייה, בשל הקשיים הכלכליים, והתרכזו בלונדון, שהייתה אבן שואבת לצעירים.

לכל אלו הצטרפה תחושת מיאוס מהסדר הקיים ומן המערכת הפוליטית שהריקבון בה הגיע לשיא בפרשת פרופיומו (בה נאלץ שר המלחמה ג'ון פרופיומו להתפטר מתפקידו בעקבות רומן שניהל עם נערה בשם כריסטין קילר). ב-16 באוקטובר 1964 נבחרה ,לראשונה מזה 14 שנים, ממשלת לייבור בראשותו של הרולד וילסון, שתכהן עד 1970. הממשלה הייתה מבוססת על תמיכת מעמד הביניים ומטה והדיחה מהשלטון את האריסטוקרטיה. וילסון נהנה מתדמית ציבורית-תקשורתית של איש העם. חיתוך דיבורו היה של בן מעמד הפועלים והוא גם היטיב לטפח את תדמיתו הפופולרית, כפי שמעיד תואר האבירות שהחליט להעניק לחברי להקת הביטלס ב-1965.

ריכוז צעירים מרקעים מעמדיים שונים, חופש מחובת גיוס והתבגרות על רקע של מסגרות מתרופפות וחוסר ביטחון הביאו לעלייה ביצירתיות, במהפכנות ובניסיונות להגדרה עצמית‏[2].

אופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית התקופה התחלק עולם הצעירים לשני מחנות יריבים, שהתבדלו זה מזה בעיקר באופנה ובמוזיקה לה האזינו, ה"מוד" וה"רוקר". בשנת 1964, בסרט "לילה של יום מפרך" טענו חברי להקת הביטלס, בתגובה לשאלה האם הם "מוד" או "רוקר" שהם "מוקר" (mocker)‏‏[3], כינוי שסימן את הסינתזה בין שתי האופנות.

בתי האופנה ומגזיני האופנה החלו יותר ויותר לפנות לקהל צעיר בניסיון לפצח את טעמו של הקהל החדש. לקראת סוף שנות ה-60 ועליית הפסיכדליה, השפעת תרבות ילדי הפרחים האמריקאית ומהרישי מהש יוגי החלה להתפתח אופנה צבעונית מאד, הכוללת בדים וקישוטים מהודו.

מוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכב מיני מיינור
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוד (תת-תרבות)

תרבות המוד התחילה בשנת 1958 בלונדון, כאשר קבוצות נערים מהמעמד הבינוני מרדו במשפחותיהם, החלו להתלבש באופנה איטלקית ולהאזין למוזיקת ג'אז ורית'ם אנד בלוז. הדמויות המוזקליות המקומיות שהיו מזוהות עם המוד היו הזמר קליף ריצ'רד ולהקת הצלליות. אופנה המוד יוצגה על ידי דוגמניות העל הראשונות כטוויגי, ורושקה וג'יין שרימפטון[4].

מרכז אופנת המוד היה ברחוב קרנבי בסוהו של לונדון ובקינגס רואד שבצ'לסי והיא הביאה לעולם את חצאית המיני, שימוש בצבעי יוניון ג'ק (אדום, כחול ולבן) לפריטי אופנה וסמלים (בעיקר לאחר מונדיאל 1966, בו זכתה אנגליה בגביע העולם בכדורגל) ונסיעה ברכב מיני מיינור.

רוקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוקרים, יריביהם של המודים, נפלטו מהחברה הפופולרית, הם היו שייכים למעמד הבינוני ולמעמד הפועלים. תרבותם הייתה מושפעת מתרבות הרוק אנד רול האמריקנית, וכללה מעילי עור, רכיבה על אופנועים והערצה לדמויות אמריקאיות כאלביס פרסלי והביץ' בויז. בקרבם התפתחה תרבות שימוש בסמים כמריחואנה ו-LSD (החל מאמצע שנות ה-60).

הרוקרים, שבניגוד למקביליהם בארצות הברית היו משוחררים מבחינה גזעית ופתוחים למוזיקה אפרו-אמריקאית, האזינו לבלוז, אימצו את אמני הבלוז האמריקאים והושפעו מהם (ובפרט מהופעתו של מאדי ווטרס במועדון מרקי, בה ניגן בגיטרה חשמלית). הלהקה המוכרת ביותר שצמחה בסצנה זו, האבנים המתגלגלות, נטלה את שמה משיר של מאדי ווטרס. אמנים בולטים נוספים היו ג'ינג'ר בייקר, ג'ימי פייג' ואריק קלפטון.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הביטלס מגיעים לארצות הברית

פרט לאופנה, המאפיין המרכזי של התקופה הייתה צמיחתה של מוזיקה מקורית. להקות כגון הביטלס, האבנים המתגלגלות, הקינקס, המי, החיות, היארדבירדס (ממנה צמחו לד זפלין וקרים), מנפרד מן, חמישיית דייב קלארק, הזומביס ועוד. הלהקות שצמחו באווירת לונדון החוגגת פרצו אל ארצות הברית החל מ-1964 במה שכונה "הפלישה הבריטית".

החל מהמחצית השנייה של שנות ה-60 התפתח רוק פסיכדלי בהשפעת ג'ימי הנדריקס שהגיע ללונדון ולהקת ג'פרסון איירפליין על ידי אמנים כסיד בארט ולהקת פינק פלויד, קרים, דונובן, לד זפלין ועוד.

ב-16 בדצמבר 1964 החל לשדר רדיו פיראטי מהספינה "גלקסי". הרדיו, ששידר תוכניות פופ ורוק נקרא "Wonderful Radio London" וקרא תיגר על ההגמוניה של ה-BBC שנתפס כמיושן‏[5]. ב-3 במאי 1966 הצטרף אליו "Swinging Radio England" שפעל במשך כחצי שנה בלבד‏[6]. רדיו לונדון נסגר באוגוסט 1967.

סרטים וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סרטים נתפסים כמתעדים את האווירה בלונדון החוגגת, בהם "ג'ורג'י גירל" (1966), "לילה של יום מפרך" ו-Help! של הביטלס, "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני ו"קזינו רויאל (1967)", ששאב את עלילתו מספר בשם זה של איאן פלמינג והסרטים הראשונים בסדרת סרטי ג'יימס בונד.

ברקע הסרטים אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון ואוסטין פאוורס: המרגל שתקע אותי עומדת פרודיה על כוכב לונדון החוגגת המתעורר בשנות ה-90.

תוכנית הטלוויזיה "Sunday Night at the London Palladium" הביאה את טעמה של התרבות הלונדונית לקהל הרחב. לקראת סוף התקופה החל ה-BBC לשדר את תוכנית ההומור המהפכנית, הקרקס המעופף של מונטי פייתון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sandbrook, Dominic (2006). White heat: A history of Britain in the swinging sixties. Little, Brown. ISBN 978-0-316-72452-4

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]