לופיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgלופיים
Single Red Flower.JPG
תפרחת של אנתוריון
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: כף צפרדע
משפחה: לופיים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Araceae

לוּפִיִים (שם מדעי: Araceae) היא משפחה גדולה של צמחים בעלי פרחים בסדרת כף הצפרדע. בעבר, סווגה המשפחה תחת סדרה נפרדת, לופאים (ראה בהמשך). ייחודה של המשפחה הוא בצורת התפרחת, שהיא עשויה משזרה (rachis) שעטופה בעלה עטיף רחב שמכונה מתחל (spathe).

משפחה זו כוללת כ-2000 מינים, בהם צמחים בעלי שימוש מגוון עבור האדם. צמחים ממשפחה זו משמשים לנוי, מאכל, תעשייה, רפואה ועוד. תפוצת המשפחה היא קוסמופוליטית, אך רוב ברור של המינים מצוי באזורים הטרופיים. בארץ ישראל מיוצגת המשפחה על ידי 11 מינים ב-4 סוגים.

המשפחה מעוררת עניין בקרב בני אדם הן בשל שימושים שונים מצמחי הלופיים, והן בגלל תופעות מרהיבות שהצמחים מייצגים: פרחי ענק, עלים רחבי נוף, ומנגנוני פריחה והאבקה מרתקים.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי מהמשפחות הגדולות שבמחלקת החד-פסיגיים, ולה מאפיינים ייחודיים רבים, כדוגמת התפרחת (ראה הרחבה תחת תיאור מורפולוגי) וכן בצורות החיים. רוב בני משפחה זו הם צמחי אקלים טרופי, וככאלה הם בעלי תכונות הסתגלות ליערות גשם. לעומתם קיימים מינים רבים שמתקיימים באזורים יובשניים, כדוגמת ארץ ישראל, ולהם התאמות שונות לתנאי גידול אלה (ראה לופיים בצמחיית ארץ ישראל).

לוף ענק (Amorphophallus titanum)

כל בני המשפחה הינם בעלי איבר אגירה תת-קרקעי. אצל מינים אחדים, איבר אגירה זה מזין במיוחד ומשמש למאכל (ראה לופיים כצמחי מאכל), וזאת על אף הרעילות של כל בני המשפחה (ראה רעילות).

תופעות רבות במשפחה זו משכו את עין האדם, ולעתים הם מהווים שיאים ראויים לציון בעולם הצומח, כדוגמת עלי-ענק. בבני משפחה זו מצויים העלים הגדולים ביותר בממלכת הצמחים, שאינם מחולקים (זאת להבדיל מעלי הדקליים). התפרחת המיוחדת לעתים מייצגת תופעה יוצאת-דופן בעולם החי- הידמות הפריחה לנבלה או מזון תוסס, וזאת על מנת למשוך את המאביקים שהינם זבובי תסיסה. הידמות הפריחה באה לידי ביטוי בצבע, בריח וגם בפליטת חום לסביבה. ראוי לציון בהקשר זה המין לוף ענק (Amorphophallus titanum) שלו התפרחת הגדולה ביותר בעולם, אך הישמרו לפני שאתם בוחנים את פריחתו הענקית, שמתקרבת לגובה של 3 מטר, שכן הוא מפיק ריח נבלה עז.

בהקשר של 'שיאים בעולם הצומח', יש לציין שלפי החלוקה המודרנית (ראה היבטים סיסטמטיים) גם משפחת עדשת המים כלולה במשפחה זו. מכאן, שגם הצמח העילאי בעל הפרח והפרי הקטן ביותר, כדרורית, נמנה עם משפחת הלופיים.

תיאור מורפולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על משפחה זו נמנים עשבים רב שנתיים, בעלי איבר אגירה תת-קרקעי כדוגמת קנה שורש או פקעת. לעתים קרובות חלקי הצמח מפרישים מוהל חלבי או מימי.

צמחי משפחה זו חסרי גבעול או גזע. העלה מסודר באופן מסורג או מקובץ, ומחולק לטרף ופטוטרת, לרוב בעלת נדן. הטרף בעל צורות מגוונות: לרוב הוא פשוט אך לעתים רחוקות מחולק, כאשר במקרים רבים הטרף הוא בצורה מעוגלת, ביצתית או דמוית- חץ. הטרף גדול- גודלו אינו יורד מ-1.5 ס"מ. רישות העורקים על העלה הוא אופייני לחד פסיגיים, אך עם זאת באופן חיצוני הוא נדמה לפעמים כדומה לרישות מסועף, שקיים אצל דו-פסיגיים.

פרח הלופיים הוא לרוב חד-זוויגי, חסר עטיף ויושב על שִׁזְרָה-ציר תפרחת מעובה, מקביל לשיבולת אצל דגניים מסוימים כדוגמת חיטה. השזרה בעלת פרחים נקביים בעלי עמוד עלי בודד בחלקה התחתון, ומעליהם פרחים זכריים בעלי 12-2 אבקנים. לעתים רבות מצויים גם פרחים עקרים.

כאמור, הלופיים מתייחדים בעיקר בצורת התפרחת. השִׁזְרָה מרובת פרחים (900-3, לרוב קבוצים) עטופה בעלה מעטפת גדול, שנקרא מִתְחָל. המתחל בחלקו התחתון, בו נמצאים הפרחים, סגור כעין כד; בחלקו התחתון הוא פרוש ונקרא 'מפרש'. חלק זה של המתחל הוא לרוב צבעוני. החלק העליון של העלה אינו נושא פרחים, הוא לרוב רם יותר מהכד והוא יוצר צורה דמוית אלה.

פרי הלופיים הוא מטיפוס ענבה עסיסית והוא מכיל 1-40 זרעים בתוכו. הענבות מתפתחות צמוד לשזרה.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה העברית, שם המשפחה הוא לפי הסוג הבולט לוף. אין קשר בין שם זה לבין הבשר המשומר, שנהנה מפופולריות במנות הקרב של צה"ל. מקור שם זה הוא משנאי.

בלטינית, שם המשפחה הוא Araceae. גם שם זה נגזר משם הסוג לוף, על אף שאין זה הסוג הגדול במשפחה, וכמו כן תפוצת רוב המינים בו מוגבלת לאזור הים התיכון. שם המשפחה העממי באנגלית הוא Arum family.

בתרבויות רבות, לא התעלמו מהצורה הפאלית של פריחת צמח זה. בערבית מכונה לוף ארצישראלי 'זב-אל-עבד'- שפירושו 'איבר המין של העבד', ביטוי שמרמז על כך שהעבדים היו בעלי גוון עור כהה. במבוא הערך, הוזכר המין לוף ענק (Amorphophallus titanum) שלו התפרחת הגדולה מבין עולם הצמחים; לא לחינם הוא מכונה באנגלית בשם המעודן 'Titan Arum', ובעברית 'לוף ענק', שכן פירוש השם הלטיני הוא 'איבר מין זכרי ענקי וחסר צורה'.

רעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סידן אוקסלאט

מינים רבים מהמשפחה מכילים ברקמותיהם גבישים של סידן אוקסלאט, שנוסחתו הכימית CaC2O4. גם צריכת מנה קטנה מחומר זה עלולה לגרום נזק לאדם, החל מתחושת שריפה בפה, חנק ובמנות גדולות יותר פרכוסים, תרדמת ומוות.

סידן אוקסלאט מצוי בצורת צרורות בכל חלקי הצמח, בריכוזים שונים. הייעוד הראשוני של הרעל הוא מניעת אכילה על ידי בעלי חיים שונים. החומר מתפרק ומאבד את רעילותו לבני אדם לאחר הרתחה או קלייה, דבר שמאפשר לאדם לצרוך עמילנים וחומרי מזון אחרים שמקורם בצמחי משפחה זו. עם זאת, יש לזכור שרבים מצמחי המשפחה הינם צמחי בית פופולריים, ולילדים יש גישה קלה אליהם.

היבטים סיסטמטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיסטמטיקה המסורתית של עולם הצומח, מימיו של קארולוס ליניאוס ועד סוף המאה ה-20, התבססה על סימנים צורניים חיצוניים, ועל סמך אלו התפתחו חלוקות סיסטמטיות שונות. החל מכניסת טכנולוגיות לבדיקות DNA של צמחים, נעשות בדיקות השוואתיות בין צמחים, ואלו מאפשרים מבט אמין יותר על חלוקת הצמחים המוכרת לנו.

על רקע זה, בשנים האחרונות מתפרסמים מחקרים שונים המציעים חלוקות טקסונומיות שונות במידת מה מהמקובל, לדוגמה כפי שבא לידי ביטוי בהבדל בין החלוקה של קרונקוויסט לזו של קבוצת המחקר הגנטית APG II.

על-פי החלוקה הפילוגנטית המסורתית, משפחה זו היא המשפחה העיקרית בסדרת הלופאים, או הלופניים, ומהווה ענף מקביל לדקליים, משפחה שקרובה אליה באופן יחסי. ואילו, על פי החלוקה המודרנית, משפחה זו הועברה לסדרת כף צפרדע, והתווספו אליה קבוצות נוספות, כמו משפחת עדשת המים. לעומת זאת הסוג אקורוס הופרד למשפחה נפרדת.

תפיסת הסיסטמטיקה המבוססת על בדיקות גנטיות עדיין לא השתרשה בקרב הקהילה המדעית העוסקת בנושא, ולא מקובלת על רוב החוקרים. יש לציין, שמראשית ימי הסיסטמטיקה ועד ימינו אין תמימות דעים בקשר לחלוקת עולם הצמחים, והצעות לחלוקות חדשות עולות מעת לעת על ידי חוקרים שונים. לכן, אין לראות את הצעתם של קבוצת המחקר APG II כאמת מוחלטת.

ערך זה מתייחס למשפחה על פי החלוקה המסורתית. אין לראות בכך קביעה מדעית כלשהי אלא שיקול עריכה בלבד.

לופיים בצמחיית הבר של ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוף ארץ-ישראלי
לוף מנומר

להבדיל מרוב בני משפחת הלופיים, הגדלים באקלים טרופי והמשאבים שמגבילים את גדילתם הם העדר אור וצפיפות, הלופיים שגדלים במזרח הים התיכון מוגבלים על ידי משאב המים שאינו זמין לאורך כל השנה, חום ושונות עונתית גדולה. כך שאלמנטים מסוימים שמייצגים את המשפחה כולה מתקיימים גם בנציגיה בארץ-ישראל, כדוגמת צורת התפרחת ואיבר תת-קרקעי מפותח, וזאת לעומת אלמנטים שקיימים בנציגיה הטרופיים של המשפחה, אך אינם באים לידי ביטוי בישראל כדוגמת עלים רחבים מאוד, ריבוי מטפסים, קיום שורשי אוויר ושורשים אדוונטיביים, ריבוי אפיפיטים במשפחה (צמחים המתקיימים על גבי עצמים אחרים ללא מגע עם אדמה כלל, כדוגמת סחלביים רבים) וכן הלאה.

המשפחה מיוצגת בארץ-ישראל על ידי 11 מינים בארבעה סוגים. הלופיים בארץ כולם נכללים בתת- משפחת ה-Aroideae. סוגים אלו מוגבלים לאזור הצומח הים-תיכוני ו/או האירנו-טורני. הם גאופיטים יובשניים מובהקים, בהיותם חסרי חלקים על-אדמתיים בעונת הקיץ, והם מלבלבים בחורף ובאביב, עונות נוחות לצמיחה. בהקשר זה יש לציין שעונת הפריחה של מינים רבים היא מקדימה מאוד: 6 מהם פורחי סתיו. מיני הלופיים בארץ ישראל היוו כר פורה למחקריו של הבוטנאי יעקב (קובי) כח, שחקר את מיני המשפחה בארץ, עם דגש על מנגנוני ההאבקה הייחודיים שלהם.

לפירוט נוסף אודות לופיי ארץ-ישראל, ראה סוגי המשפחה.

הלופיים והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של חקר הלופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התצפית הקדומה ביותר הידועה לנו במיני לופיים, מיוחסת לתאופרסטוס, מחכמי יוון העתיקה, שהרבה לעסוק, בין השאר, בנושאי בוטניקה. על שמו קרוי המין אבוטילון תיאופרסטוס. בסדרת ספריו 'חקירה אודות צמחים' שנכתבו במאות 2-3 לפני הספירה הנוצרית, מוזכרים מינים אחדים של לופיים.

עברו מעט פחות מ-2,000 שנות, עד שמשפחה זו הוכרה כקבוצה נפרדת של צמחים, במאה ה-16. בשנת 1789, סיווג הבוטנאי הצרפתי אנטואן לורן דה ז'וסו את הלופיים המטפסים ומספר נוסף של מינים אדמתיים בספרו 'משפחות הצמחים' (Families des Plantes), אך ההתקדמות הגדולה ביותר בחקר המשפחה נעשתה על ידי היינריך וילהלם שוט (Heinrich Wilhelm Schott‏ 1865-1794). בניגוד לקודמיו, חוקר אוסטרי זה התמקד בחקר משפחת הלופיים, והצטרף לשם כך למשלחת מחקר אוסטרית לברזיל בשנים 1817- 1835. ההיכרות הרבה שצבר שוט עם משפחה זו, על פני אזורים גאוגרפיים נרחבים, הביאה אותו לפרסום ארבעה ספרים שנושאם חקר הלופיים,‏[1] וחלוקתו של משפחת הלופיים ל-12 שבטים היא החלוקה המקובלת עד ימינו.‏[2]

תכונותיהם ומראם המפליא והמוזר של בני משפחה זו, מביא חוקרים מודרניים רבים לעסוק במחקרם. כך לדוגמה, החוקר הישראלי יעקב כח 'פיצח' את מנגנון ההאבקה בסוג לוף. מקובל שגנים בוטניים מחזיקים אוספים גדולים של לופיים. האוסף הגדול ביותר כיום מוחזק בגן הבוטני בסנט לואיס, מיזורי.

לופיים כצמחי מאכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקעות Colocasia esculenta המכונים 'טארו'

על אף רעילותם של מרבית מיני המשפחה, רובם ראויים למאכל לאחר הרתחה או קלייה. כמו כן, הפרי הבשל אינו רעיל ברוב המקרים. מינים אחדים מהמשפחה משמשים כצמחי מאכל בהיקף רחב ומגודלים לשם כך. מינים רבים אחרים מלוקטים למאכל או מגודלים בהיקף קטן.

מינים אחדים מהסוג קולקס (Colocasia) הקרויים בלשון עממית 'אוזן הפיל' מגודלים למטרות איסוף הפקעות, העשירות בעמילנים מזינים, וקרויות טארו. באופן משני גם פטוטרות העלים העבות משמשות למאכל כירק חי. זהו גידול טרופי נפוץ בעל ערך כלכלי רב, שנחשב לאחד מגידולי התרבות הקדומים ביותר, וקיימות הוכחות לגידולו עוד באלף ה-5 לפנה"ס. היקף הגידול העולמי בשנת 2005 היה 9.2 מיליון מטר מעוקב.

המין קולקס הקדמונים (Colocasia antiquorum) היה גידול מקובל במזרח התיכון ונזכר במשנה בשם 'קרקס' ובתוספתא בשם 'קולקס', והוא גודל בחבלי-ארץ חמים ועשירים במים, עד תחילת המאה ה-20. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת התקיים המין קולקס הקדמונים כצמח בר בארץ-ישראל! בנחל דוד שבעין גדי, התקיימה אוכלוסייה של מין זה. ככל הנראה, פקעות שלו נשתלו שם, והאוכלוסייה שרדה בתנאי נאת המדבר, שמדמים תנאי גידול טרופיים. ייתכן אף שלאורך השנים צמחים אלו נשתלו וטופחו למאכל על ידי יושבי המקום. המין נכחד מהמקום בעקבות שיטפון, אך הוא עדיין מגודל בארץ כצמח נוי, לרוב ללא ידיעה על ערכו התזונתי.

פירות המין Monstera deliciosa נאכלים טריים, ונקראים גם בשם 'עץ הלחם המקסיקני'. גם מין זה מקובל כצמח נוי למקומות מוצלים, בארץ ובעולם.

כאמור, פרט למינים שלהם ערך תזונתי רב והם מגודלים לשם כך, קיימת תרבות ארוכת שנים של ליקוט מיני לופיים לצורכי מאכל. נוהג זה מוכר עוד מימי הביניים ועד ימינו משתמר בחברות מסורתיות.

לופיים כצמחי נוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בלופיים כצמח נוי הוא רחב-היקף ומגוון, הן במספר המינים שמשמשים לשם כך, והן במטרות הגידול. השימוש הנפוץ ביותר הוא כצמחי בית, והם מגודלים בשל גודל ויופי עליהם. מספר הסוגים שמשמשים לשם כך הוא גדול, ונזכיר אחדים מהם- דיפנבכיה, אגלאונמה, קלדיום, ועוד. מספר מועט יותר של צמחים משמש כצמחי גן, כאשר מנוצלת צמיחתם היפה של בני משפחה זו בתנאי צל- ועם זאת, חלקם גם משגשגים בקרינת שמש מלאה. אלה הם צמחים מהסוגים פילודנדרון, פותוס, קולקס וכן הלאה.

פרט ליופיים של עלי הלופיים, התפרחות המיוחדות שלהם מושכות את עין האדם ומספר סוגים מגודלים בשל יופי פרחיהם, הן כצמחי בית וגן והן כצמחי קטיף. מאלה נציין את הסוגים בת-קלה, ספתיפילון ואנתוריון.

פיסטיה צפה: צמח מים צף ממשפחת הלופיים

סוגים במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי החלוקה המסורתית, משפחה זו נחלקת ל-12 תת-משפחות. בערך זה מוצגים רק תת-משפחות וסוגים נבחרים, בעיקר כאלו הרלוונטיים לקורא הישראלי.

  • תת-משפחת Calloideae ('קליים' או 'דמויי-קלה'): כוללת סוג אחד שמשמש כצמח נוי.
  • תת-משפחת Gymnostachydoideae: לא כוללת נציגים בצמחיית הבר או התרבות של הארץ.
    • Gymnostachys
  • תת-משפחת Lasioideae: לא כוללת נציגים בצמחיית הבר או התרבות של הארץ.
    • Anaphyllopsis
    • Anaphyllum
  • תת-משפחת Monsteroideae ('מונסטֵריים'): כוללת שלושה סוגים שמקובלים כצמחי נוי:
אפיפרמנום- צמח בית מקובל
  • תת-משפחת Orontioideae: לא כוללת נציגים בצמחיית הבר או התרבות של הארץ.
    • Lysichiton
    • Orontium
  • תת-משפחת Pothoideae ('פותואיים'): כוללת שני סוגים שמקובלים כצמחי נוי:
  • תת-משפחת Zamioculcadoideae ('זמיקולוקיים' או 'דמויי זמיה'): כוללת סוג אחד שמקובל כצמח נוי:
    • זמיה (Zamioculcas)- נקרא כך על שום דמיונו לסוג זמיה ממשפחת הציקסיים.
    • Gonatopus

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ *Synopsis Aroidearum, 1856
    • Icones Aroidearum, 1857
    • Genera Aroidearum Exposita, 1858
    • Prodromus Systematis Aroidearum, 1860
  2. ^ להרחבה אודות החלוקה והמעמד הסיסטמטי של המשפחה, ראה פרק היבטים סיסטמטיים.


לופיים בארץ ישראל
לוףלולייניתאחילוףלופיתאגמיתעדשת המיםכדרורית
גותיקה