לוצ'אנו פבארוטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוצ'אנו פבארוטי
לוצ'אנו פבארוטי בהופעה במרסיי, 2002

לוצ'אנו פבארוטיאיטלקית: Luciano Pavarotti‏; 12 באוקטובר 1935 - 6 בספטמבר 2007) היה זמר טנור איטלקי ידוע ואחד המוזיקאים הפופולריים ביותר בעולם האופרה ובתחומי המוזיקה האחרים. פבארוטי היה ידוע בזכות הופעותיו בטלוויזיה ובאמצעי תקשורת אחרים, כאחד מ"שלושת הטנורים", וכן בזכות הזמן שהקדיש לפעילויות צדקה, כגון גיוס כספים עבור פליטים ועבור הצלב האדום.

תחילת הקריירה שלו כטנור הייתה נטולת אירועים משמעותיים. שירתו לא בלטה בייחודה, והוא השיג הכרה משמעותית וניסיון רב ערך כשהופיע עם זמרת הסופרן ג'ואן סאת'רלנד, שהזמינה את זמר הטנור הצעיר להצטרף אליה במהלך סיור בינלאומי שערכה. במהלך שנות ה-70 הפך פבארוטי לידוען בקנה מידה עולמי, וזכה לתהילה בזכות קולו המבריק, בעיקר ברגיסטר העליון של המנעד שלו.‏[1] הדו הגבוה רב-העוצמה שלו הפך לסימן ההיכר שלו עם השנים. קולו מסווג כטנור לירי מלא (ראו סיווג קולות הטנור), אך פבארוטי לא הגביל עצמו לשירת תפקידים מסוג זה בלבד.

פבארוטי פרץ לתודעה העולמית לאחר שביצע את האריה "נסון דורמה" ("אַל יִישַן אִיש") בטקס הפתיחה של מונדיאל 1990 באיטליה. הראשון מבין הקונצרטים של "שלושת הטנורים" נערך בערב משחק הגמר של הטורניר, ופבארוטי הופיע בו לצד פלאסידו דומינגו וחוסה קאררס. הופעתו של פבארוטי הביאה לכך, שמספר אריות שקודם לכן היו להיט רק בעולם האופרה הפכו להיטים שקהל נרחב בהרבה האזין להם. השפעתו הלכה והתרחבה לאחר שהופיע בפרסומות ובקונצרטים עם כוכבי פופ. בניגוד למוזיקאים אחרים שפנו לכיוון המוזיקה הפופולרית, פבארוטי שמר באופן קבוע על זהותו ככוכב אופרה.

שנותיו הראשונות ולימודיו בתחום המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבארוטי נולד בפרוורי מודנה שבצפון-מרכז איטליה, והיה בנם של פרננדו פבארוטי, אופה וזמר, ואדלה ונטורי, עובדת במפעל סיגריות‏[2]. לפי פבארוטי, לאביו היה קול טנור טוב אך הוא ויתר על קריירת שירה בשל פחד במה והסתפק בשירה במקהלה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאלצה המשפחה לצאת מהעיר, שכרה חדר מחוואי שהתגורר בכפר סמוך למודנה, וגרה שם במשך שנה.

בילדותו הרבה פבארוטי להאזין לאוסף התקליטים של אביו, שברובם ניתן היה לשמוע טנורים ידועים, כמו בנימינו ג'ילי, ג'ובאני מארטינלי, טיטו סקיפה ואנריקו קארוזו. הרגלו זה קירב אותו למוזיקה ולשירה. בערך בגיל 9 החל לשיר עם אביו במקהלה הקטנה של הכנסייה המקומית.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון התלבט פבארוטי בבחירת קריירה. הוא נטה להתחיל בקריירה של שוער כדורגל מקצוען, אולם אמו שכנעה אותו ללמוד הוראה. פבארוטי נענה לבקשתה, ולאחר תום לימודי ההוראה לימד במשך שנתיים בבית ספר יסודי במודנה. הוא לא ראה בעבודתו כמורה שליחות אלא דרך להתפרנס בדרכו לקריירה המוזיקלית שבחר, וההוראה, בין שאר עבודות, פרנסה אותו במהלך לימודי המוזיקה שלו בשבע השנים הבאות.

אביו, שזיהה את הסיכון הכלכלי הכרוך בקריירה בתחום המוזיקה, לא נתן את הסכמתו ברצון רב, והוסכם שפבארוטי יוכל ליהנות מקורת גג וממזון ללא תמורה בבית הוריו עד גיל 30, ואם לא יצליח עד גיל זה, יפרוש ממוזיקה.

במקביל לעיסוקו בתחום ההוראה, החל פבארוטי את לימודיו העיקריים בתחום המוזיקה ב-1954, בגיל 19, תחת הדרכתו של אריגו פולה, מורה מכובד וזמר טנור מהעיר מודנה. כיוון שפולה היה מודע למצבה הכלכלי של המשפחה, הוא הציע ללמד את פבארוטי ללא שכר לימוד. רק כאשר החל ללמוד, גילה פבארוטי שהוא ניחן בשמיעה אבסולוטית. במהלך שנות לימודיו בתחום המוזיקה עבד פבארוטי במשרות חלקיות על מנת לקיים את עצמו – תחילה כמורה בבית ספר יסודי ולאחר מכן כסוכן ביטוח.

ב-1955 חווה את הצלחתו הראשונה בתחום המוזיקה כחבר במקהלת רוסיני, מקהלת גברים ממודנה, שכללה בין השאר גם את אביו. המקהלה זכתה במקום ראשון בתחרות איסטדפוד הבינלאומית בחלנגוחלן שבוויילס. מאוחר יותר אמר פבארוטי שזו הייתה החוויה החשובה ביותר בחייו, והיא שגרמה לו לפנות לכיוון השירה המקצועית.‏[3] בערך בתקופה זו פגש פבארוטי לראשונה את זמרת האופרה אדואה ורוני, שאותה נשא לאישה ב-1961.

כשאריגו פולה נסע ליפן, החל פבארוטי ללמוד אצל אטורה קאמפוליאני, שלימד באותה עת את חברת הילדות של פבארוטי, מירלה פרני, שאמה עבדה עם אמו באותו מפעל סיגריות. בהמשך, הופיעו השניים בצוותא פעמים רבות והקליטו מספר תקליטים ידועים.

במשך שש השנים הראשונות ללימודיו הופיע פבארוטי ברסיטלים בודדים בלבד, בהופעות שהתקיימו בעיירות קטנות וללא תשלום. כאשר התפתח גידול שפיר על מיתרי הקול שלו וגרם ל"אסון" בקונצרט בפרארה, הוא החליט לוותר על הקריירה המוזיקלית.

פבארוטי החלים במהירות, וייחס זאת לתחושת השחרור הפסיכולוגית שהתלוותה להחלטתו. הסיבה שגרמה להופעת הגידול איננה ידועה, אך לא זו בלבד שהגידול נעלם כליל, אלא, כפי שפבארוטי תיאר זאת באוטוביוגרפיה שלו, "כל מה שלמדתי, בצירוף הקול הטבעי שלי, חברו עכשיו יחדיו להפיק את הצליל שעל השגתו נאבקתי כל כך קודם לכן".

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוצ'אנו פבארוטי בקונצרט במלוא הדרו

פבארוטי החל את הקריירה שלו כטנור בבתי אופרה אזוריים וקטנים באיטליה, ופריצת הדרך שלו הייתה באפריל 1961, כאשר גילם את תפקיד רודולפו באופרה "לה בוהם" בתיאטרון העירוני שברג'ו אמיליה.

בשלב מוקדם מאוד בקריירה שלו, ב-23 בפברואר 1963, הוא הופיע באופרה של וינה באותו תפקיד. במרץ ואפריל 1963 הוא הופיע בווינה פעם נוספת בתפקיד רודולפו, אך גם בתפקיד הדוכס ממאנטובה ב"ריגולטו". באותה שנה הוא הופיע בקובנט גארדן, כאשר שיחק בתפקיד רודולפו‏[4] במקום ג'וזפה די סטפנו שחלה.

למרות ההצלחה היחסית, התפקידים שמילא בתחילת דרכו לא הזניקו אותו מיד לתהילה. אחד הצעדים החשובים שנקט בשנים אלו היה מסע ההופעות שערך עם ג'ואן סאתרלנד (ובעלה המנצח ריצ'רד בונינג), שב-1963 חיפשה טנור צעיר וגבוה שיופיע לצדה במהלך מסע ההופעות שלה באוסטרליה.‏[5] כיוון שגובהו היה למעלה מ-1.80 מטר והופעתו נראתה לה סמכותית, פבארוטי היה מועמד מתאים ביותר.‏[6] השניים הופיעו ביחד ביותר מ-40 הופעות בתוך כחודשיים, ומאוחר יותר ציין פבארוטי שבזכות סאתרלנד הוא למד את שיטת הנשימה שאפשרה לו להחזיק מעמד בכל הקריירה שלו.‏[7]

הופעת הבכורה של פבארוטי באמריקה הייתה כאשר הופיע במיאמי באופרה הגדולה של פלורידה בפברואר 1965, שם שר לצדה של סאתרלנד באופרה "לוצ'יה די למרמור" של גאטנו דוניצטי. הטנור שהיה אמור להופיע באותו לילה היה חולה ולא היה לו מחליף, וכיוון ששניהם נסעו ביחד היא המליצה על פבארוטי, שהכיר היטב את התפקיד.

זמן קצר לאחר מכן, ב-28 באפריל, הופיע פבארוטי בפעם הראשונה בבית האופרה לה סקאלה, כאשר שיחק בהפקה מחודשת של "לה בוהם" בבימויו של פרנקו זפירלי, לצד חברת הילדות שלו מירלה פרני, ששיחקה בתפקיד מימי, בניצוחו של הרברט פון קאראיין. לאחר מסע הופעות ארוך באוסטרליה, הוא חזר ללה סקאלה וגילם את תפקיד תבאלדו באופרה "בני קאפולט ובני מונטגיו" ב-26 במרץ 1966, ביחד עם ג'אקומו אראגאל כרומאו. הופעתו הראשונה כטוניו באופרה "בת הגדוד" של דוניצטי הייתה בקובנט גרדן ב-2 ביוני באותה שנה. הופעה זו הקנתה לו את המוניטין של "מלך הדו הגבוה".

הישג חשוב נוסף היה ב-20 בנובמבר 1969 ברומא, כאשר הוא שר באופרה "הלומברדים" לצדה של רנאטה סקוטו. הופעה זו הוקלטה והופצה בצורה נרחבת, כמו גם כמה הקלטות של "בני קפולט ובני מונטגיו", על פי רוב עם אראגאל. בין ההקלטות המסחריות הראשונות היה רסיטל של אריות מאת דוניצטי וג'וזפה ורדי (אחת הבולטות בהן היא האריה מתוך דון סבסטיאנו), כמו גם הקלטה מלאה של האופרה "שיקוי האהבה" עם סאתרלנד.

פריצת הדרך של פבארוטי בארצות הברית הייתה ב-17 בפברואר 1972, כאשר הופיע במטרופוליטן אופרה של ניו יורק ב"בת הגדוד", והלהיב את הקהל כאשר הצליח לבצע תשע פעמים דו גבוה באריה הראשית של הדמות; המסך עלה וירד 17 פעמים לאחר ההצגה. פבארוטי החל להופיע באופן סדיר בטלוויזיה. בהופעתו הראשונה הוא שב וגילם את רודולפו (לה בוהם) בשידור הראשון של Live From The Met במרץ 1977, ואחוז הצופים בתוכנית היה אחד מהגבוהים ביותר בהיסטוריה עבור שידור טלוויזיוני של אופרה. הוא זכה בפרסי גראמי רבים ובתקליטי פלטינה וזהב עבור הופעותיו. הופעות נוספות הראויות לציון הן "לה פאבוריטה" עם פיורנצה קוסוטו ו"הפוריטנים" (1975) עם סאתרלנד.

ב-31 ביולי 1976 הופיע פבארוטי לראשונה בפסטיבל זלצבורג כזמר סולו ברסיטל ביחד עם הפסנתרן לאונה מאג'רה. פבארוטי הופיע בפסטיבל במספר הזדמנויות נוספות: ב-1978 ברסיטל וכזמר האיטלקי באופרה "אביר הוורד", ב-1983 ב"אידומנאו", וב-1985 ו-1988 כזמר סולו ברסיטלים.

ב-1977 נכתבה עליו כתבת פרופיל ב"טיים מגזין". באותה שנה חזר פבארוטי לבית האופרה של וינה לאחר היעדרות של 14 שנים, כאשר שר בתפקיד מאנריקו ב"איל טרובטורה" בניצוחו של פון קאראייאן. ב-1978 הוא הופיע כזמר יחיד ברסיטל בתוכנית Live from Lincoln Center.

פבארוטי ערך את רסיטל הבכורה הבינלאומי שלו בקולג' ויליאם ג'ואל ב-1973, כחלק מתוכנית ההצטיינות באמנויות של הקולג'. כיוון שהיה נרגש והזיע לפני הופעות, הוא נשא עמו מטפחת במהלך כל ההופעה. מטפחת זו הפכה לאחד הדברים שאפיינו את הופעות היחיד שלו.

ב-1978 פבארוטי קיבל תואר חבר של כבוד באחוות פאי מיו אלפא סינפוניה של אוניברסיטת מיאמי, שהיא קבוצת סטודנטים המתמקדת בקידום המוזיקה באמריקה.

שנות ה-80 וה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 ייסד פבארוטי את "תחרות פבארוטי הבינלאומית לזמרה" לזמרים צעירים. המנצחים בתחרות זכו להופיע איתו ב-1982 בקטעים מתוך "לה בוהם" ו"שיקוי האהבה". בתחרות השנייה, ב-1986, הוצגו קטעים מתוך האופרות "לה בוהם" ו"נשף מסכות". לרגל חגיגות 25 שנים לקריירה שלו הביא פבארוטי את המנצחים בתחרות להופעות גאלה של "לה בוהם" בערים מודנה וג'נובה. לאחר מכן הם טסו לסין, והעלו בבייג'ינג הופעה של "לה בוהם". כדי לסכם את הביקור ביצע פבארוטי את הקונצרט הראשון אי פעם ב"היכל העם" בכיכר טיאנאנמן לפני קהל של 10,000 אנשים, וקיבל על כך ביקורות מעולות. התחרות השלישית, ב-1989, כללה שוב ביצועים מתוך "שיקוי האהבה" ו"נשף מסכות". המנצחים בתחרות החמישית ליוו את פבארוטי בהופעות בפילדלפיה במהלך שנת 1997.

הצעד המרכזי של פבארוטי בתהליך ההפיכה שלו לידוען עולמי התרחש ב-1990, כשהביצוע שלו לאריה של פוצ'יני 'נסון דורמה' (Nessun Dorma, מתוך האופרה "טורנדוט)" נבחר להיות ההמנון של משחקי גביע העולם בכדורגל באיטליה. האריה הפכה פופולרית והיא עדיין סימן ההיכר של פבארוטי.

לאחר מכן זכה פבארוטי להצלחה נוספת בקונצרט שלושת הטנורים שהתקיים בערב גמר גביע העולם במרחצאות קרקלה ברומא, ובו הופיע יחד עם עמיתיו הטנורים פלאסידו דומינגו וחוסה קאררס בניצוחו של זובין מהטה, הופעה שהפכה לתקליט הקלאסי הנמכר ביותר בכל הזמנים. לאורך שנות ה-90 הופיע פבארוטי בקונצרטים רבים שבכל אחד מהם נכח קהל רב ושנערכו מחוץ לאולמות. בקונצרט שלו בהייד פארק בלונדון נכחו 150,000 צופים בקירוב.

ביוני 1993 התאספו למעלה מ-500,000 מאזינים להופעה שלו בסנטרל פארק בניו יורק, בעוד מיליונים רבים אחרים ברחבי העולם צפו בה בטלוויזיה. בספטמבר שלאחר מכן, למרגלות מגדל אייפל בפריז, הוא שר לקהל של כ-300,000 אנשים. בעקבות הקונצרט המקורי מ-1990 נערכו קונצרטים נוספים של שלושת הטנורים במהלך אליפויות העולם: בלוס אנג'לס ב-1994, בפריז ב-1998, וביוקוהאמה ב-2002.

עלייתו המטאורית של פבארוטי הייתה מלווה גם במכשולים. הוא נודע כ"מלך הביטולים" בעקבות ביטולים רבים של הופעות, וטבעו ההפכפך גרם למערכות יחסים עכורות עם מספר בתי אופרה. ב-1989 קטע ארדיס קרייניק מהאופרה הלירית של שיקגו את מערכת היחסים הארוכה של פבארוטי עם בית האופרה, ואף ניסה ליזום נגדו חרם (לאחר שפבארוטי נטש חזרות לאופרה שבועיים לפני התחלתה בטענה שהוא צריך להחלים במשך חודשיים).‏[8][9] לאורך תקופה של שמונה שנים ביטל פבארוטי 26 הופעות מתוך 41 מתוכננות, והמהלך של קרייניק הורגש היטב בעולם האופרות.

פבארוטי היה חבר קרוב של הנסיכה דיאנה. הם גייסו יחדיו כסף לסילוק מוקשים ברחבי העולם. הוא הוזמן לשיר בטקס ההלוויה שלה, אבל סירב, כיוון שחש שאינו יכול לשיר "עם הצער בגרון שלי". למרות זאת, הוא השתתף בהלוויה עצמה.

ב-12 בדצמבר 1998 היה פבארוטי לזמר האופרה הראשון (ונכון להיום, היחיד) שהופיע בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב", כאשר שר לצדה של ונסה ויליאמס. כמו כן שר עם להקת U2 בשיר שלה משנת 1995, "מיס סרייבו" במסגרת הפרויקט "פאסנג'רס" של המפיק הידוע בריאן אינו.

ב-1998 הוענק לפבארוטי פרס אגדת הגראמי (Grammy Legend Award). פרס זה ניתן בנסיבות מיוחדות בלבד, והוא הוענק רק 15 פעמים מאז שניתן לראשונה בשנת 1990.

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסל "מחווה לפבארוטי" בפתח תקווה

בשנת 2002 נפרד פבארוטי מהמנהל שלו מזה 36 שנים, הרברט ברסלין. הפרידה, שהייתה מרה, לוותה ב-2004 בפרסומו של ספר מאת ברסלין בשם 'המלך ואני',‏[10] שרבים ראו בו ביקורת סנסציונית על יכולות המשחק של פבארוטי (באופרה), על יכולתו לקרוא תווים ולמלא תפקידים, ועל התנהגותו האישית. עם זאת, ברסלין הודה בהצלחה המשותפת שלהם. בראיון עם ג'רמי פקסמן מה-BBC בשנת 2005 דחה פבארוטי את ההאשמות שהוא לא יודע לקרוא תווים, אולם הודה שמדי פעם יש לו קשיים לעקוב אחר תפקיד התזמורת.

ב-2001 הוא קיבל את פרס הכבוד של מרכז קנדי. כמו כן, הוא מחזיק בשני שיאי גינס: הראשון הוא מספר העליות הרב ביותר של אמן לבמה לאחר ההצגה (165); והשני - עבור האלבום הקלאסי הנמכר ביותר (האלבום הוא "בקונצרט" מאת שלושת הטנורים, ולפיכך השיא שייך גם לפלסידו דומינגו וחוסה קארראס).

ב-2003 הקליט פבארוטי את הלקט האחרון שלו, Ti Adoro, שבו הוא שר בסגנון הנוטה יותר לכיוון של "פופרה" (אופרה פופולרית).

הוא התחתן עם העוזרת שלו, ניקולטה מאנטובאני, שילדה לו תאומים, אולם בעקבות סיבוכים בלידה רק אחת, אליצ'ה, שרדה. פבארוטי החל בסיבוב הפרידה שלו ב-2004, בגיל 69, והופיע בפעם האחרונה במקומות שכבר הופיע בהם - אבל גם בכאלה שעדיין לא - לאחר יותר מארבעה עשורים על הבמה.

פבארוטי הופיע בפעם האחרונה במטרופוליטן של ניו-יורק ב-13 במרץ 2004, בתפקיד הצייר מריו קאבאראדוסי באופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני, הופעה שעליה קיבל 12 דקות של מחיאות כפיים מהקהל.

במרץ 2005 עבר פבארוטי ניתוח בצוואר על מנת לתקן שתי חוליות. ביוני אותה שנה הוא נאלץ לבטל קונצרט של שלושת הטנורים במקסיקו בגלל דלקת גרון.

בראשית 2006 הוא עבר ניתוח בגב וסבל מזיהום בעודו מאושפז בבית החולים, דבר שכפה עליו לבטל קונצרטים בארצות הברית, בקנדה ובממלכה המאוחדת[11]. ב-10 בפברואר 2006 שר פבארוטי את "נסון דורמה" בטקס הפתיחה של אולימפיאדת החורף בטורינו, איטליה. הופעתו הייתה החלק האחרון של הטקס, וקיבלה תשואות רבות מהקהל הבינלאומי שנכח בה. האריה בוצעה חצי טון נמוך יותר מהכתוב בתווים, מתוך התחשבות בגילו וביכולתו הפיזית של פבארוטי.

בסרטים ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעתו היחידה של פבארוטי בסרט קולנוע, קומדיה רומנטית בשם "כן, ג'ורג'ו" (1982), זכתה לביקורות לא טובות. לפבארוטי הייתה הצלחה בעיבוד הטלוויזיוני של ריגולטו על ידי ז'אן פייר פונל, שיצא לאור באותה שנה, ובלמעלה מ-20 הופעות אופרה שהוקלטו עבור הטלוויזיה בין 1978 ל-1994 (רובן עם מטרופוליטן אופרה) שרובן זמינות גם ב-DVD.

מותו ומשפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל השעווה של לוצ'אנו פבארוטי ב-IMAX אילת.

בזמן שערך "סיבוב פרידה" בינלאומי, אובחן אצל פבארוטי ביולי 2006 סרטן הלבלב. פבארוטי נאבק בהשפעות המחלה, עבר ניתוח בטן מקיף ותכנן להשלים את התחייבויותיו השונות להופיע.‏[12], אך באוגוסט 2007 הוא אושפז בגלל החמרה במצבו. הוא נפטר ב-6 בספטמבר 2007 בביתו שליד מודנה; אשתו, אחותו ושלוש בנותיו הגדולות נכחו. בהודעת דואר אלקטרוני שהופצה על ידי מנהלו, טרי רובסון, נכתב "המאסטרו נלחם במשך זמן רב בקרב קשה נגד סרטן הלבלב שלבסוף נטל את חייו. כראוי לגישה שאפיינה את חייו ועבודתו, מצב הרוח שלו נותר חיובי עד שנכנע לשלבים הסופיים של מחלתו".‏[13][14]

פבארוטי נקבר בקתדרלת מודנה.‏[15] האופרה של וינה ופסטיבל זלצבורג הורידו את הדגלים לחצי התורן כאות אבל.‏[16] מספר בתי אופרה, כגון בית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, יזמו מחוות אחרות לזכרו‏[17]. מועדון הכדורגל האיטלקי יובנטוס, שפבארוטי היה אוהד ידוע שלו, שלח נציגים להלוויה ופרסם באתר האינטרנט הרשמי שלו הודעה שתוכנה היה "שלום פבארוטי, לב שחור ולבן", כהתייחסות לצבעים של מדי הבית הקבוצתיים.

פבארוטי הותיר אחריו ארבע בנות: שלוש, לורנצה, קריסטינה וג'וליאנה, מאשתו הראשונה אדואה, שלה היה נשוי במשך 34 שנים; ואחת, אליצ'ה, מאשתו השנייה ניקולטה מאנטובאני. בעת מותו הייתה לו נכדה אחת. הצוואה הראשונה שלו נפתחה יום אחד לאחר פטירתו והצוואה השנייה בהמשך ספטמבר 2007. הונו נאמד בכ-20 עד 120 מיליון דולרים, כולל אחוזה מחוץ למודנה, וילה בפזארו, דירה במונטה קרלו, וילה בברבדוס ושלוש דירות בעיר ניו יורק‏[18].

זמן קצר לאחר מותו, במה שהיה אמור להיות יום ההולדת ה-72 שלו, השתמש מנוע החיפוש גוגל בלוגו שכלל איור של פבארוטי במקום האות האנגלית ‏l.

זמן קצר לאחר מותו יצא CD שהוכן על ידו והכיל 20 אריות ידועות הקשורות אליו, כגון "נסון דורמה" ו"אווה מריה".

תגובות העולם לאחר מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של פבארוטי התקבל בצער רב בקרב מכריו ועמיתיו בתחום המוזיקה. מתוכם היו כאלה שהופיעו לצידו במהלך הקריירה הארוכה שלו. אחרים הסתייעו בפרסומו וביכולת השירה שלו על מנת לגייס תמיכה למטרות חשובות כגון סיוע לנזקקים. להלן כמה ציטוטים מפי אנשים בולטים שהיו שותפים לדרכו של פבארוטי:

Cquote2.svg

יש אנשים שיכולים לשיר אופרה, לוצ'אנו פבארוטי היה אופרה.
אין מישהו שהיה יכול לשלוט כמוהו במלודיות האקרובטיות ובמילים.
הוא חי את השירים, האופרה שלו הייתה הרכב חזק של שמחה ועצב; סוריאליסטית וארצית בעת ובעונה אחת; הר געש כביר של אדם ששר אש אך שפע אהבת חיים ככל שזאת מורכבת, אדם גדול וחבר נדיב... דיברתי איתו בשבוע שעבר... הקול שהיה רם יותר מלהקת רוק היה רק לחישה. הוא עדיין הביע את אהבתו. מלא אהבה. זה מה שאנשים לא מבינים לגבי לוצ'אנו פבארוטי. גם כשהקול איבד את כוחו, כישורי הפרשנות שלו הותירו אותו ענק בין כמה אנשים גבוהים

Cquote3.svg
"המחווה של בונו לפבארוטי" באתר ה-BBC
Cquote2.svg

הוא תמיד עזר לי, תמך בי ברגעים הקשים ביותר שלי, גם בעקבות מחלתו הקשה. היינו מאוד קרובים, הוא היה מתקשר אלי פעמים רבות, העניק לי תמיכה רבה וסייע לי להיות במצב הרוח הנכון

Cquote3.svg
חוסה קאררס
Cquote2.svg

תמיד הערצתי את תהילת הקול שלו שניתנה מאלוהים - הצבע הזה שאין לטעות בו בכל מנעד הטנור, מתחתיתו לראשו... אני גם אהבתי מאוד את חוש ההומור שלו

Cquote3.svg
פלאסידו דומינגו
Cquote2.svg

היה לי העונג לא רק להופיע לכבודו, אלא גם להופיע לצידו בטקס פרסי הגראמי ב-1998, כאשר שרתי את 'נסון דורמה'. היה לי רגע אחד מופלא, מוגדר ומוחלט כאשר הוא עלה לבמה להודות לי על הביצוע שלי. העולם איבד את אחד הקולות הגדולים ביותר בכל הזמנים

Cquote3.svg
אריתה פרנקלין
Cquote2.svg

פבארוטי הרים תרומה משמעותית לא רק למוזיקה ולאמנות, כי אם גם לאנשים נזקקים ברחבי העולם. עבודתו עבור ילדים - בייחוד אלה שנפגעו כתוצאה מעימותים צבאיים - התפרשה מאפגניסטן לליבריה ומעבר לכך. באמצעות קיום קונצרטים וגיוס חברים מוכשרים לסיוע בגיוס תרומות, הוא הצליח להשיג מיליוני דולרים עבור סיוע הומניטרי

Cquote3.svg
באן קי מון, מזכ"ל האו"ם
Cquote2.svg

העולם כולו יאזין לקולו בכל תחנת טלוויזיה ורדיו, וזה ימשיך. וזו היא המורשת שלו. הוא לעולם לא יפסיק.

Cquote3.svg
זובין מהטה

עבודתו ההומניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבארוטי אירח בביתו שבמודנה את קונצרט "פבארוטי וחברים" פעם בשנה, וגייס למופע זמרים מכל תחומי תעשיית המוזיקה על מנת לאסוף כספים עבור מטרות הומניטריות של האו"ם. נערכו קונצרטים עבור ארגון "ילד מלחמה", ועבור קורבנות העימותים בבוסניה והרצגובינה, בגואטמלה, בקוסובו ובעיראק. לאחר המלחמה בבוסניה פבארוטי מימן וייסד את "מרכז פבארוטי למוזיקה" בדרום העיר מוסטר, וזאת על מנת לתת לאמנים בוסנים את האפשרות לפתח את כישוריהם. עבור התרומות הללו העניקה לו העיר סרייבו אזרחות כבוד ב-2006.‏[19]

הוא ערך קונצרטי צדקה על מנת לגייס כסף לקורבנות של אסונות, בהם רעידת האדמה בצפון ארמניה.

ב-1998 הוא מונה לשליח רצון טוב של האו"ם, ועשה שימוש בשמו על מנת לקדם את המודעות לנושאים שהיו על סדר היום של האו"ם, כולל תוכנית ההתפתחות לאלף השלישי, איידס, זכויות הילד, צפיפות אוכלוסין גבוהה ועוני.‏[20]

ב-1999 הופיע פבארוטי בקונצרט צדקה שנערך בביירות לציון מלחמת האזרחים בלבנון שנמשכה 15 שנים. הקונצרט היה הגדול ביותר שנערך בעיר מאז סיום המלחמה, וההערכה היא כי השתתפו בו כ-20,000 אנשים שהגיעו ממדינות מרוחקות כגון ערב הסעודית ובולגריה. הקונצרט היה הפעם השנייה שבה פבארוטי הופיע במזרח התיכון, לאחר שב-1976 פבארוטי ערך הופעה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות בתל אביב, ועל ההופעה ניצח המנצח זובין מהטה[21].

ב-2001 קיבל פבארוטי את מדליית נלסון מנדלה מטעם נציבות האו"ם לפליטים עבור מאמציו בגיוס כספים לטובת פליטים ברחבי העולם. פבארוטי הצליח לגייס במהלך אחד הקונצרטים שערך באיטליה למעלה ממיליון וחצי דולר עבור פליטים, יותר מכל אדם יחיד אחר.‏[22]

פבארוטי קיבל פרסים אחרים עבור פעילויות צדקה, לרבות פרס החופש של לונדון ואות הצלב האדום עבור שירותים לאנושות, בעקבות גיוס הכספים שערך למען הארגון, וב-1998 זכה בפרס על פעילות הומניטרית מטעם האקדמיה הלאומית לתיעוד האמנות והמדע של ארצות הברית.‏[23][24]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטוביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Luciano Pavarotti mit William Wright: Ich, Luciano Pavarotti. Noack-Hübner, München 1987, XVI, 236 S., Ill.
  • Luciano Pavarotti mit William Wright: Meine Welt – mein Leben. Kindler, München 1995, 400 S.

ביוגרפיות ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jürgen Kesting: Luciano Pavarotti. Ein Essay über den Mythos der Tenorstimme. Econ, Berlin 1991, 192 S., Gebunden, ISBN 3430153859
  • Adua Pavarotti: Life With Luciano. Rizzoli 1992, 159 S., ISBN 0847815730 (engl.)
  • Leone Magiera: Pavarotti. Mythos, Methode und Magie. Schweizer Verlagshaus Schott, Zürich, Mainz 1992, 162 S., Ill., Notenbeispiele und stimmtechnischer Anhang
  • Herbert Breslin, Anne Midgette: The King & I. The Uncensored Tale of Luciano Pavarotti’s Rise to Fame by His Manager, Friend and Sometime Adversary. Doubleday Books, New York 2004, ISBN 0385509723
  • Alberto Mattioli: Big Luciano. Pavarotti, la vera storia. Mondadori, Milano 2007, 196 S., ISBN 978-88-04-57574-0
    Der italienische Regisseur Gabriele Muccino wird das Buch ab Sommer 2008 in einer sechsteiligen TV-Serie verfilmen.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Warrack, John and Ewan West (1996). "Luciano Pavarotti." The Concise Oxford Dictionary of Opera. (3rd Ed.), Oxford University. ("...a ringing, high lyric tenor of great beauty, an excellent technique, and a conquering personality.")
  2. ^ Luciano Pavarotti Biography (1935-2007)
  3. ^ Pavarotti eisteddfod career start, 6 September, 2007, BBC Online
  4. ^ Paul Arendt, "It Was All About the Voice", The Guardian, (London), September 7, 2007
  5. ^ Joan Sutherland quoted in Paul Arendt, "It Was All About the Voice", The Guardian, (London), September 7, 2007: "The young Pavarotti was a revelation to the opera world. He made his debut in the US with us in Miami in 1965. He then came as part of our company to Australia, where he sang three times a week for 14 weeks, and we went on to make countless recordings together.
  6. ^ Richard Dyer, "Opera star Luciano Pavarotti dies: Epic career spanned 40 years, Boston Globe, 6 September 2007
  7. ^ Ariel David, "World Mourns Italian Tenor Pavarotti", WTOPnews.com, September 6, 2007
  8. ^ Giacomini to Open Chicago Opera Season, New York Times, September 14, 1989
  9. ^ Making Opera Pay, the Chicago Way, Time Magazine, February 7, 1994
  10. ^ Herbert H. Breslin, The King and I: The Uncensored Tale of Luciano Pavarotti's Rise to Fame by His Manager, Friend and Sometime Adversary, New York: Doubleday Publishing, 2004 ISBN 9780385509725 ISBN 0385509723
  11. ^ BBC NEWS | Entertainment | Pavarotti 'will return to stage'
  12. ^ Singer Luciano Pavarotti recovering from pancreatic cancer surgery, Fox News, , July 7, 2006
  13. ^ "Tenor Luciano Pavarotti dead at 71" on cnn.com, 6 September 2007; retrieved on 2007-09-06
  14. ^ Pavarotti dead at 71: manager; retrieved on 2007-09-06
  15. ^ People gather at Modena cathedral to say farewell to Pavarotti
  16. ^ Black flag flies over Vienna Opera house for Pavarotti, Agence France-Presse, 2007-09-06 [1]
  17. ^ Gilles Castonguay, Luciano Pavarotti dead at 71, Reuters, 2007-09-06 [2]
  18. ^ Pavarotti's manager on his last days, The Times, September 11 2007, accessdate 2007-10-14
  19. ^ "Sarajevo authorities name Pavarotti honorary citizen", Desert News (Salt Lake City), 22 February 2006; retrieved on 2007-09-06
  20. ^ "Luciano Pavarotti to Promote UN Causes During Series of Concerts, 2005 - 2006", U.N. Press release, 5/4/2005
  21. ^ Pavarotti breaks a different kind of sound barrier; 1999-06-14; retrieved on 2007-10-12
  22. ^ Barbara Crossette, United Nations: Honor For Tenor With Midas Touch, World Briefing, The New York Times, 2001-05-31, [3]
  23. ^ Freedom of London for Pavarotti, Entertainment, BBC News, 2005-09-13, [4]
  24. ^ Lyndsey Parker, Pavarotti Is The Person, Yahoo! Music News, 1997-02-31, [5]