לורד קסלרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Robert Stewart, Viscount Castlereagh.PNG

רוברט סטיוארט, שנודע יותר בתוארו, לורד קסלרי, המרקיז השני של לונדונדרי (אנגלית: Robert Stewart, 2nd Marquess of Londonderry, Viscount Castlereagh, נולד בדבלין ב-18 ביוני 1769, מת כתוצאה מהתאבדות בנורת' קריי (North Cray), אז בקנט, וכיום רובע של לונדון, ב-12 באוגוסט 1822), היה מדינאי בריטי ממוצא אירי. קסלרי היה שר החוץ הבריטי בסוף התקופה הנפוליאונית והיה לו תפקיד מרכזי בעיצוב הקואליציה שהביאה למפלתו של הקיסר הצרפתי. בהמשך לכך הוא ייצג את בריטניה בקונגרס וינה. משנת 1812 ואילך היה קסלרי מנהיג בית הנבחרים (Leader of the House of Commons), התואר השני במעלה בממשל הבריטי לאחר ראש הממשלה. כמזכיר ראשי בפועל לענייני אירלנד, קסלרי היה אחראי לדיכוי המרד האירי של 1798.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט סטיוארט נולד למשפחת אצולה אנגלו-אירית רמת מעלה. אמו מתה בעת לידה בהיותו כבן שנה. הוא עצמו סבל מבריאות לקויה, ובעטיה גם הפסיק לבלי שוב את לימודיו באוניברסיטת קיימברידג' (1786 - 1787), למרות שהפגין במהלכם מוטיבציה רבה והישגיו בהם היו גבוהים. ב-1790 נבחר רוברט סטיוארט לפרלמנט האירי כציר עצמאי, אם כי היה מקורב למפלגה הוויגית. בתפקידו זה לא השקיע מאמץ רב ואף לא בלט ביותר. ב-1793 הוקמה באירלנד מיליציה כדי לקדם אפשרות של פלישה צרפתית לאי כ"דלת אחורית" לבריטניה, ורוברט סטיוארט התגייס אליה כקצין בדרגת לייטננט קולונל (סגן אלוף בקירוב). בשנת 1794 נישא רוברט סטיוארט לאמליה הוברט (Hobart), שהייתה אף היא בת למשפחת אצולה אנגלו-אירית רמת מעלה. לזוג לא נולדו ילדים. באותה שנה, הודות לזכאותו למועמדות בשל קשרים משפחתיים, נבחר לפרלמנט הבריטי. בהדרגה התקרב קסלרי למפלגה הטורית, בעיקר עקב נאמנותו האישית לויליאם פיט הבן, עליה זכה לימים לתגמולים לא מעטים.

תפקידים בכירים באירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1795 נתמנה דודו של רוברט סטיוארט, הרוזן השני מקמדן (Camden) ללורד לייטננט (Lord Lieutenant, מעין משנה למלך) של אירלנד. בשל חוסר ניסיונו של קמדן, שסבל גם מחוסר פופולריות, הפך רוברט סטיוארט, שחזר לאירלנד, ליועצו, וכוחו ככזה גדל בהדרגה, כאשר גם סמכויותיו באירלנד גדלו בהתאם: שומר חותם המלך באירלנד (Keeper of the King's Signet for Ireland, מעין שר בלי תיק וחבר קבינט) ואחר כך שר האוצר. בשל העדרויות תכופות של המזכיר הראשי לענייני אירלנד (Chief Secretary for Ireland), האחראי לניהול היום יומי של הארץ, הפך לורד קסלרי (שקיבל את תוארו ב-1796) למזכיר הראשי בפועל, ובתפקיד זה היה לו חלק חשוב בדיכוי המרד האירי של 1798. הוא התמקד ברדיפת מנהיגי המרד תוך הצעת חנינה נרחבת לתומכים במורדים.

משנת 1799 החל קסלרי לפעול למען איחוד רשמי של אירלנד עם בריטניה, בעוד מעמדה עד אז היה של מלוכה נפרדת תחת הכתר הבריטי. הוא פעל מתוך אמונה שהדבר עשוי להרגיע את אי השקט המתמיד באי, כמו גם לחזק נקודת תורפה בהגנה על בריטניה שלחמה באותה עת כנגד צרפת המהפכנית. בהדרגה התחזק מעמדם של תומכי האיחוד, עד שאכן התקבל חוק האיחוד של 1800, ונכנס לתוקף בתחילת השנה שאחריה. כיוון שלא נלוותה לאיחוד אמנסיפציה לקתולים ובפרט, רשות לישיבתם בפרלמנט המאוחד, כפי שקסלרי הבטיח באופן לא רשמי, הוא התפטר במחאה. עם זאת, קסלרי נחשב בעיני קתולים רבים כמפר של ההבטחה האמורה.

בפרלמנט הבריטי ובממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסלרי תפס את מושבו בפרלמנט המאוחד. ב-1802 נכנס לקבינט כנשיא הוועד המפקח ( President of the Board of Control), הממונה מטעם הממשלה לפיקוח על חברת הודו המזרחית הבריטית. בתפקידו זה הצליח להרגיע את המחלוקות הקשות שבין החברה לבין המושל הכללי של הודו, ריצ'רד ולזלי. ב-1803 התחדשה המלחמה כנגד צרפת, וב-1804 התמנה ויליאם פיט הבן לראש ממשלה. קסלרי התמנה לשר המלחמה והמושבות (Secretary of State for War and the Colonies) בממשלתו, ולמעשה, לסגנו של פיט. בשל בריאותו הרופפת של האחרון, שהובילה למותו ב-1806, נטל ממנו קסלרי יותר ויותר סמכויות. לאחר מותו של פיט התפטר קסלרי מהממשלה, אך נתמנה שוב לאותו תפקיד ב-1807. בתפקידו זה הסתכסך ב-1809 עם שר החוץ, ג'ורג' קנינג, באשר לשיגור חיל משלוח לוולכרן (Walcheren) שבהולנד, אשר נראה לקנינג כפיזור כוחות אשר יפגע במאמץ העיקרי, שהיה באותו זמן בחצי האי האיברי, מה גם שהתוכנית נראתה לו כחסרת סיכוי (ואכן נכשלה). כשגילה קסלרי שקנינג פעל להדחתו מהממשלה קרא את קנינג לדו-קרב. קנינג, שלא ירה מעודו באקדח, נענה, ירה, והחטיא. קסלרי, מצידו, ירה ופצע את קנינג בירכו. לנוכח הביקורת על כך ששני שרים בכירים בחרו באמצעי מרחיק לכת זה ליישוב המחלוקות שביניהם, שניהם התפטרו.

קריירה דיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1812 חזר קסלרי לממשלה, הפעם כשר החוץ, תפקיד אותו מילא בעשר השנים הבאות, עד מותו, וכן היה מנהיג בית הנבחרים. כשר החוץ הבריטי היה לו חלק מרכזי בעיצוב הברית בין המדינות שהביאו להפלת נפוליאון: בריטניה, אוסטריה, רוסיה ופרוסיה, בחתימת שלום פריס ב-1814, שסיימה את המלחמה, ובקונגרס וינה שלאחריה, אשר במידה רבה עיצב וייצב את אירופה בעשורים שלאחר מכן. משהו מיציבות זו החזיק מעמד אף עד מלחמת העולם הראשונה, מאה שנים אחר כך. בשנים הראשונות שלאחר הקונגרס פעל "הקונצרט האירופי" שבמידה רבה היה פרי תכנונו. על פי שיטה זו, בין היתר, נפגשו ראשי המעצמות הראשיות החתומות על תוצאות הקונגרס לעתים מזומנות, ודנו על הנושאים שעל סדר היום האירופי, על מנת לפתור את הבעיות המתעוררות מתוך הסכמה רבה עד כמה שאפשר. שיטת ה"קונצרט", שתולדה שלה הייתה מעורבות בריטית עמוקה יחסית, ובלתי אופיינית לתקופה, בענייני אירופה, קרסה בתחילת שנות העשרים. שיטה זו גם גונתה לא פעם מבית, כיוון שתולדה של היציבות מתוך הסכמה, הייתה תמיכה במשטרים ראקציונריים מדכאים, ופנייה עקיפה כנגד כוחות ליברליים. גם בבריטניה עצמה נקטה הממשלה, שקסלרי היה אחד מחשובי השרים בה, באמצעים קשים יחסית כנגד כוחות רפורמיסטיים, והדבר עורר עליו ביקורת קשה.

קסלרי תרם ליחסי שלום בין בריטניה לרפובליקה האמריקנית החדשה. בשנת 1812 הוא הסיר, במטרה למנוע מלחמה, את גורמי המחלוקת העיקריים בין שתי המדינות, אלא שבגלל קשיי תקשורת, הידיעה על כך הגיע במאוחר לאמריקה, ומלחמת 1812 כבר פרצה. לאחר המלחמה הוא פעל שוב, הפעם במועד ובהצלחה, לשיפור היחסים בין מדינות אלה, ולריכוך מחלוקות שונות.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1821 הפך קסלרי, בעקבות מות אביו, למרקיז השני מלונדונדרי. מצבו הגופני החמיר, וב-1822 הוא החל לסבול מבעיות נפשיות, כמו פרנויה והתמוטטות עצבים. אלה החמירו הן כתוצאה מן הביקורת עליו, הן כתוצאה מעומס עבודה רב למעלה מכפי כוחו בשני תפקידיו: שר החוץ ומנהיג הפרלמנט. אשתו, שהייתה מודעת למצבו הנפשי הקפידה להרחיק מהישג ידו חפצים חדים, כמו תערים לגילוח. בכל זאת, ב-12 באוגוסט הוא התאבד כשחתך את גרונו שלו בסכין לפתיחת מכתבים, עליו הצליח להניח את ידו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Memoirs and Correspondence of Viscount Castlereagh, 2nd Marquess of Londonderry, edited by his brother, Charles William (Stewart) Vane, 3rd Marquess of Londonderry, London: John Murray (1848–53) in 12 volumes

Henry Lord Brougham, "Lord Castlereagh," Historical Sketches of Statesmen in the Time of George III, London: Charles Knight & Co. (1845), Second Series, Vol I, pp. 149–61

Sir A. Alison., Lives of Lord Castlereagh and Sir Charles Stewart, 3 vols., London: Blackwood, 1861

H. Montgomery Hyde, The Rise of Castlereagh, London: Macmillan, 1933

Ione Leigh, Castlereagh, London: Collins (1951) — especially for early years, access to family papers

H. Montgomery Hyde, The Strange Death of Lord Castlereagh, London: Heineman, 1959

Christopher John Bartlett, Castlereagh, London: Macmillan (1966) — especially for diplomatic history

John W. Derry, Castlereagh, London: A. Lane, 1976

Wendy Hinde, Castlereagh, London: Collins, 1981

Giles Hunt, The Duel: Castlereagh, Canning and deadly cabinet rivalry, B Tauris & Co Ltd, UK/Palgrave Macmillan (2008) ISBN 1-84511-593-7

Theresa Stewart, Marchioness of Londonderry, Robert Stewart, Viscount Castlereagh, London: Arthur L. Humphreys (1904) 78 pgs — focus on Castlereagh as Minister of War, correspondence with General Sir Arthur Wellesley, and the Peninsular War

Charles Webster, The Foreign Policy of Castlereagh, in 2 volumes, 1812–1815 (1931) and 1815–1822, 1925, 2nd ed 1934

Rory Muir, Britain and the defeat of Napoleon, 1807–1815, New Haven: Yale University Press (1966) ISBN 978-0-300-06443-8

Harold Nicolson, The Congress of Vienna, Constable & Co Ltd, UK/Harcourt Brace and Company, 1946

Henry Kissinger, A World Restored: Metternich, Castlereagh, and the Problems of Peace, 1812–22, Houghton Mifflin (1973) ISBN 978-0-395-17229-2, 1st pub.1957

Adam Zamoyski, Rites of Peace; the Fall of Napoleon and the Congress of Vienna, HarperCollins Publishers (2007) ISBN 978-0-06-077518-6

David King, Vienna 1814; How the Conquerors of Napoleon Made Love, War, and Peace at the Congress of Vienna, Random House, Inc. (2008) ISBN 978-0-307-33716-0

Bradford Perkins, Castlereagh and Adams: England and the United States, 1812–1823, Berkeley: University of California Press, 1964

Robert Stewart, "The Lightning Rod for Lord Liverpool's Government: Lord Castlereagh and HIs Critics, 1812 to 1822", Unpublished M.A. Thesis, The University of Western Ontario, London, Ontario 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


שרי החוץ של בריטניה
פוקסגרנת'םפוקסטמפללידזגרנווילהוקסבריהרובימלגרייבפוקסגרייקנינגבדרסטולזליקסלריקנינגדאדליאברדיןפלמרסטוןולינגטוןפלמרסטוןאברדיןפלמרסטוןגרנווילמלמסבריראסלקלרנדוןמלמסבריראסלקלרנדוןדרביקלרנדוןגרנווילדרביסולסבריגרנווילסולסברירוזבריאידזליסולסברירוזבריקימברליסולסברילנדזדאוןגרייבלפורקרזוןמקדונלדצ'מברלייןהנדרסוןרדינגסיימוןהוראידןהליפקסאידןבוויןמוריסוןאידןמקמילןלוידיוםבאטלרווקרסטיוארטבראוןסטיוארטיוםקלהאןקרוסלנדאווןקרינגטוןפיםהאומייג'ורהרדריפקינדקוקסטרובקטמיליבנדהייגהאמונד Royal Coat of Arms of the United Kingdom (HM Government).svg