לטיפונדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לטיפונדיה (ביחיד latifundium , מלטינית lātus שמשמעו רחב ידיים, מרווח ו- fundus שמשמעו אחוזה), היא נכס קרקעי המשתרע על פני שטח גדול. הלטיפונדיות הרומיות היו נחלות חקלאיות, אחוזות שכללו קרקעות ניתנות לעיבוד ולעתים כללו גם בתי מלאכה ומתקנים לעיבוד תוצרת חקלאית כמו בית בד, טחנת קמח, יקב או גת.

כאשר כבשו הרומאים חבלי ארץ נוספים היו אלו מוכרזים כשטח המדינה (Ager publicu). כאדמות ציבור הוכרזו גם שליש מהאדמות של מחוזות שהרומאים השתלטו עליהם. אדמות אלו חולקו למצביאים ולוחמים, אותם רצו לתגמל.

לטיפונדיות היו נפוצות ביוון הגדולה, סיציליה, מצרים, צפון אפריקה והיספניה בייטיקה. הן היו הדבר הקרוב ביותר לחקלאות מתועשת בעולם העתיק והתבססו לרוב על עבודת עבדים, וכשהתמעטו העבדים התמסד מעמד הקולונאט שעיבדו את אדמות אדוני האחוזה.

לטיפונדיות שהיו מחוץ לאזור העירוני נקראו גם וילה ובמרכזן עמדה וילה כפרית רומית בה התגורר אדון הלטיפונדיה, לעתים בקביעות ולעתים היה לו בית מגורים עיקרי בעיר והיה מגיע לאחוזתו רק בחופשות או בתקופות בהן סר חנו. בתקופה הקולוניאלית נעשה בדרום אמריקה שימוש במונח לטיפונידיה או פונדו (fundo) במקביל למונחים בעלי משמעות זהה: בספרדית: אסיינדה (hacienda), כשמה של נחלה שהוענקה למתיישב אירופאי ובפורטוגזית: פזיינדה (Fazenda), שהיו מטעי קפה נרחבים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]