ליאופולד איימרי

ליאופולד איימרי
Leo Amery

לידה	22 בנובמבר 1873 גוראקפור, הודו
פטירה	16 בספטמבר 1955 (בגיל 81) לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	בייליול קולג' בית הספר הארו
מפלגה	המפלגה השמרנית, המפלגה הליברלית-יוניוניסטית
בן או בת זוג	Adeliza Florence Louise Hamar Greenwood (16 בנובמבר 1910–?)
הלורד הראשון של האדמירליות 31 באוקטובר 1922 – 28 בינואר 1924 (שנה ו־12 שבועות) → Arthur Lee, 1st Viscount Lee of Fareham פרדריק טסינגר, הוויקונט צ'למספורד ← השר לענייני הודו 13 במאי 1940 – 26 ביולי 1945 (5 שנים ו־10 שבועות) → Lawrence Dundas, 2nd Marquess of Zetland Frederick Pethick-Lawrence, 1st Baron Pethick-Lawrence ← חבר הפרלמנט ה־30 של הממלכה המאוחדת 3 במאי 1911 – 25 בנובמבר 1918 (7 שנים ו־29 שבועות) חבר הפרלמנט ה־31 של הממלכה המאוחדת 14 בדצמבר 1918 – 26 באוקטובר 1922 (3 שנים ו־45 שבועות) חבר הפרלמנט ה־32 של הממלכה המאוחדת 15 בנובמבר 1922 – 16 בנובמבר 1923 (שנה) חבר הפרלמנט ה־33 של הממלכה המאוחדת 6 בדצמבר 1923 – 9 באוקטובר 1924 (44 שבועות ויום) חבר הפרלמנט ה־34 של הממלכה המאוחדת 29 באוקטובר 1924 – 10 במאי 1929 (4 שנים ו־27 שבועות) חבר הפרלמנט ה־35 של הממלכה המאוחדת 30 במאי 1929 – 7 באוקטובר 1931 (שנתיים ו־18 שבועות) חבר הפרלמנט ה־36 של הממלכה המאוחדת 27 באוקטובר 1931 – 25 באוקטובר 1935 (4 שנים) חבר הפרלמנט ה־37 של הממלכה המאוחדת 14 בנובמבר 1935 – 15 ביוני 1945 (9 שנים ו־30 שבועות) שר המושבות 6 בנובמבר 1924 – 4 ביוני 1929 (4 שנים ו־30 שבועות) → ג'יימס הנרי תומאס סידני וב ←

ליאופולד (ליאו) צ'ארלס מוריס סטנט איימרי (באנגלית: Leopold (Leo) Charles Maurice Stennett Amery;‏ 22 בנובמבר 1873 – 16 בספטמבר 1955) היה מדינאי בריטי בכיר, ששימש כשר המושבות והיה ממצדדי אחדות האימפריה הבריטית. בתקופת מלחמת העולם השנייה התנגד בחריפות למדיניותו הפייסנית של נוויל צ'מברלין והיה מאלו שגרמו להתפטרותו. איימרי, שמוצאו היהודי התפרסם רק לאחר מותו, היה ידיד הציונות ונמנה עם מנסחי הצהרת בלפור. הוא התנגד לספר הלבן השני והשלישי שפורסמו בתקופת המנדט הבריטי.

חייו

ראשית דרכו

ליאופולד איימרי נולד בהודו בשנת 1873. אביו צ'ארלס פרדריק היה קצין צבא, ואמו אליזבת ג'והנה ספיר הייתה בת למשפחה יהודית-הונגרית, שהשתקעה באנגליה ונטבלה לכנסייה האנגליקנית (כמקובל, איימרי התבייש במוצאו היהודי והסתיר אותו כל ימיו; הפרט המביך נחשף רק ב-1999 על ידי ההיסטוריון ויליאם רובינשטיין). הוריו התגרשו, והאם גידלה את ליאופולד ואת אחיו בקשיים מרובים. התחנך בהארו, בית הספר של בני המעמדות העליונים באנגליה, ושם החלה ידידותו רבת השנים עם וינסטון צ'רצ'יל. לאחר מכן למד באוניברסיטת אוקספורד. איימרי היה תלמיד מצטיין ובעל כישרון לשפות; הוא שלט בשפת ההינדי, בצרפתית, בגרמנית, באיטלקית, בבולגרית, בטורקית, בסרבית ובהונגרית. בעת מלחמת הבורים השנייה היה הכתב הצבאי הבכיר של הטיימס של לונדון לסיקור המלחמה. לאחר המלחמה ערך שבעה כרכים על תולדותיה.

במאי 1911 נבחר ליאופולד איימרי בבחירות הביניים לבית הנבחרים הבריטי במחוז הבחירה דרום ברמינגהאם מטעם המפלגה הליברלית-יוניוניסטית ששנה אחר כך התמזגה עם המפלגה השמרנית.

בשל בקיאותו בשפות, שירת בעת מלחמת העולם הראשונה במודיעין הבריטי כקצין מודיעין בבלקנים. בימי המלחמה סייע לזאב ז'בוטינסקי בהקמת הגדודים העבריים.

חלקו בהצהרת בלפור

ב-2 בנובמבר 1917 ראה אור המסמך הידוע כ"הצהרת בלפור". ההצהרה הייתה מכתב בחתימתו של שר החוץ הבריטי, ארתור בלפור, ועיקרה הכרזה כי בריטניה תתמוך בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה הוענקה במענה לבקשתו של נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים ויצמן, לימים נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, וניתנה, בין היתר, גם כאות הוקרה לתרומתו הגדולה של ויצמן למאמץ המלחמה של בריטניה. ההצהרה הייתה מסויגת ומצומצמת יחסית לבקשתו של ויצמן, אך התקבלה בהתרגשות רבה בתנועה הציונית ובקרב יהדות העולם. הייתה זו הכרה מדינית ראשונה בזכותו של עם ישראל לישות מדינית בארץ ישראל.

בפומבי נודע הלורד בלפור, שר החוץ בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג', כמי שחיבר את ההצהרה, אך למעשה הטיל בלפור בחשאי על ליאופולד איימרי לנסח אותה. הנוסח עבר מספר גלגולים ונוספו לו סייגים ותיקוני ניסוח שנבעו מהאינטרסים הבריטיים בעולם הערבי ואפילו מדרישות מתנגדי הציונות בקרב יהודי בריטניה. הנוסח הסופי של ההצהרה היה פרי ניסוחם של ליאופולד איימרי והלורד אלפרד מילנר, חבר קבינט המלחמה הבריטי.

תת-שר ושר בממשלות בריטניה

לאחר תום המלחמה כיהן איימרי, בשנים 1919–1921, כתת-שר המושבות בממשלתו של דייוויד לויד ג'ורג'. בשנת 1922 התמנה איימרי לתפקיד המיניסטריאלי הבכיר של שר הצי – הלורד הראשון של האדמירליות במינוח הבריטי. באותה שנה התמנה אף כחבר במועצה המלכותית. בשנת 1924 התמנה לשר המושבות, תפקיד רב חשיבות בתקופה שהאימפריה הבריטית, שכללה מושבות, שטחי מנדט ודומיניונים, הייתה בשיא גודלה והקיפה שטחים רבים על פני כדור הארץ.

שנותיו במדבר הפוליטי

ליאופולד איימרי בעת ביקור באוסטרליה בשנים 1927–1928

תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בשנת 1929, עם כינונה של ממשלת הלייבור השנייה בראשותו של רמזי מקדונלד, חדל איימרי לכהן כשר, ובמשך כל שנות השלושים נשאר איימרי חבר פרלמנט, אך לא נשא בכל משרה ממשלתית - גם כאשר המפלגה השמרנית חזרה לממשלות שקמו החל מ-1931 ואף הובילה אותן החל מ-1935.

מאז ומתמיד היה ממצדדי אחדות האימפריה הבריטית. הוא תמך בהתפתחות הדומיניונים לדרגת מדינות עצמאיות הקשורות בקשרי תרבות, מסחר והגנה עם בריטניה. הוא צידד גם בהתפתחות הדרגתית של המושבות, ובעיקר הודו, עד להגיען לעצמאות. במהלך שנות השלושים השתתף במיזמים ובאירועים שנועדו לרומם ולחזק את האימפריה. נאמר עליו שהפטריוטיות שלו הייתה יותר כלפי האימפריה הבריטית, לעומת זו של צ'רצ'יל שהייתה בראש ובראשונה פטריוטיות בריטית.

איימרי הצטרף למועצות מנהלים של תאגידים שונים, ושימש אף כדירקטור במספר חברות מתכת גרמניות שבהן הושקע הון בריטי. בתוקף תפקידיו אלה ביקר פעמים רבות בגרמניה ועמד על הפוטנציאל הצבאי הגרמני. מאחר שלא ניתן לו להוציא את השתכרותו בחברות הגרמניות אל מחוץ לתחומי גרמניה, לקח איימרי את בני משפחתו לבילוי באלפים הבוואריים. הוא נפגש לשיחות ארוכות עם אדולף היטלר, וכן נפגש עם נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש, עם המנהיגים האוסטריים אנגלברט דולפוס וקורט פון שושניג, ועם הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני.

במהלך שנות השלושים, ככל שהלכה והתבררה הסכנה לשלום הנובעת מגרמניה הנאצית, היה איימרי פעיל בקבוצת מדינאים בראשותו של צ'רצ'יל שהפעילה השפעתה למען חימושה וחיזוק כוחה הצבאי של בריטניה.

במהלך שנים אלו היה איימרי, לצדו של צ'רצ'יל, מן המבקרים החריפים של מדיניות הפייסנות שנקט ראש הממשלה נוויל צ'מברלין כלפי גרמניה הנאצית. כשר המושבות לשעבר הוא הכיר היטב את הלך הרוחות בדומיניונים והתנגד חריפות להשיב לגרמניה את מושבותיה במערב אפריקה, הצעה שנשקלה ברצינות על ידי צ'מברלין. בשנת 1938 התנגד איימרי ליציאתו של צ'מברלין לוועידת מינכן.

בשאלה אחת נבדל איימרי מצ'רצ'יל, והיא שאלת היחס לאיטליה הפשיסטית. איימרי סבר כי יש ליצור ברית בין בריטניה, צרפת ואיטליה, כדי להרחיק את איטליה מגרמניה הנאצית. הוא סבר כי יש לתמוך בדרישותיה הקולוניאליות של איטליה לגבי אתיופיה, וסבר כי הטלת הסנקציות על איטליה לאחר פלישתה לאתיופיה בשנת 1936 דחפה את איטליה לזרועות גרמניה.

גם בשאלת ארץ ישראל הייתה לאיימרי דעה עצמאית. בשנת 1930, בעקבות פרסום הספר הלבן של פאספילד, כתב איימרי, ביחד עם עוד שני אישים בכירים במפלגה השמרנית, מכתב מחאה נגד ספר לבן זה ל"טיימס של לונדון".^{[דרוש מקור]} שני כותבי המכתב הנוספים היו סטנלי בלדווין, ראש הממשלה לשעבר, ואוסטן צ'מברלין, שר החוץ לשעבר. בלחץ הציונים והאופוזיציה השמרנית, נאלצה ממשלת בריטניה לסגת מספר לבן זה. הנציב העליון ג'ון צ'נסלור ייחס למכתבם של השלושה השפעה רבה על החלטת הממשלה. לדבריו הכול היה מסתדר לולא פורסם מכתב זה.

בדיון שנערך בפרלמנט לאחר פרסום הספר הלבן ב-1939, תקף אותו איימרי בחריפות. הוא אמר בנאומו כי פירושו של הספר הלבן הוא: "כי נתקבלה, ללא הסתייגות, טענתם של הערבים כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית. ...על היהודים נגזר להישאר מיעוט לצמיתות. כעבור תקופה מסוימת תהיה כניסתם לארץ ישראל בחסד ולא עוד בזכות".^{[דרוש מקור]} הוא הזכיר לראש הממשלה כי לפני כמה שבועות הוא הבטיח בפומבי כי היהודים לא יועמדו במצב של מיעוט לצמיתות תחת שלטון ערבי.

חזרה לממשלה

מלחמת העולם השנייה, שפרצה עם פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, החזירה את איימרי לקדמת הזירה הפוליטית הבריטית. ב-2 בספטמבר, 39 שעות לאחר תחילת הפלישה, התכנס בית הנבחרים כדי לשמוע את הכרזתו של ראש הממשלה צ'מברלין בדבר האולטימטום שבריטניה שיגרה לגרמניה. כאשר סגן מנהיג הלייבור ארתור גרינווד התרומם מכיסאו והודיע כי הוא מדבר בשם מפלגתו, קרא איימרי לעברו "דבר בשם אנגליה, ארתור!",^{[דרוש מקור]} קריאה שהתפרשה כי צ'מברלין אינו מדבר בשם העם האנגלי.

לאחר כיבוש פולין החלה תקופה בת שבעה חודשים שבה התבצרו צבאות בריטניה וצרפת מול גבול גרמניה, מבלי לבצע כל מהלך התקפי, תקופה הנקראת המלחמה המדומה. הקיפאון נשבר ב-9 באפריל 1940, כאשר כוחות גרמניה הנאצית פלשו לנורווגיה ולדנמרק, מהלך שלאחר מכן התברר כמהלך מקדים לפלישתם לצרפת ולארצות השפלה שהחלה ב-10 במאי 1940. בקרב על נורווגיה השתתפו כוחות משלוח בריטים והצי המלכותי הבריטי. הקרבות היו עזים ומרובי קורבנות, והקרב על נורווגיה טרם הוכרע בראשית מאי, לאחר חודש של קרבות.

המערכה המתמשכת ורבת האסונות בנורווגיה, הסעירה את הרוחות בפרלמנט הבריטי. האופוזיציה דרשה דיון על מצב המלחמה, והדיון נקבע ל-7 במאי 1940. רבים מחברי הפרלמנט היו שרויים בהלך רוח של דאגה ותרעומת. דברי הפתיחה של צ'מברלין לא הדפו את הנחשול העוין. חברי הבית שסעו אותו בלעג והזכירו לו את נאומו מ-4 באפריל שבו אמר כי "היטלר החמיץ את האוטובוס". צירי הפרלמנט משני צדי הבית, התקיפו בזעם את הממשלה ואת ראשה. מספסלי מפלגת השלטון קם איימרי והטיח בראש הממשלה, כמובאה מדברי אוליבר קרומוול, את המלים הקשות:

ישבת כאן זמן רב מדי בהתחשב בתועלת שהבאת. הסתלק אני אומר, והנח לנו לסיים עמך. בשם אלוהים, לך!

המקור באנגלית

You have sat too long here for any good you have been doing. Depart, I say, and let us have done with you. In the name of God, go

דברי איימרי נתקבלו בתשואות, מאחר שבאו מפי ידידו של צ'מברלין, חבר פרלמנט ממפלגתו ואיש נשוא פנים ורב ניסיון החבר במועצת המלך. הדיון בפרלמנט הוביל להצבעה שבה הצביעו 42 מנציגי המפלגה השמרנית, מפלגתו של ראש הממשלה, נגד הממשלה. ראש הממשלה הבין כי בדיון כה גורלי לעתידה של בריטניה הוא איבד את אמון חברי מפלגתו. איימרי כתב ביומנו כי הוא מאמין שדבריו היו בין הגורמים לתוצאות ההצבעה.

בעקבות מרידתם הפוליטית של השמרנים גברו הקריאות להקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות אנשי מפלגת הלייבור. אנשי הלייבור הסכימו להצטרף לממשלה אך לא תחת צ'מברלין. ב-10 במאי 1940 פלשו הנאצים לצרפת ולמדינות השפלה. עוד באותו יום הגיש צ'מברלין את התפטרותו למלך ג'ורג' השישי, ופינה את מקומו לצ'רצ'יל, שהרכיב ממשלת אחדות לאומית. איימרי מונה לשר לענייני הודו ובורמה. הוא היה מאוכזב מכך שצ'רצ'יל לא מינה אותו כחבר בקבינט המלחמה, אך עשה את המרב כדי להצליח בתפקיד שהוטל עליו. התפקיד קיבל משנה חשיבות לאחר 7 בדצמבר 1941, כאשר יפן תקפה מן האוויר את הצי האמריקאי בפרל הארבור, וארצות הברית הצטרפה למלחמה. המלחמה הורחבה ליבשת אסיה, ובמהלכה פלשו היפנים לבורמה, כך שנשקפה סכנת פלישה להודו.

ילדיו

לליאופולד איימרי נולדו שני בנים, ג'ון (1912) וג'וליאן (1919). בנו ג'וליאן היה בימי מלחמת העולם השנייה איש מודיעין בשירות מנהלת המבצעים המיוחדים, ה-SOE הבריטית, שהייתה אחראית לחבלה ולפעולות מיוחדות מעבר לקווי האויב. הוא היה קשור, בין היתר, לצירוף לוחמי הפלמ"ח למבצע כיבוש סוריה ולבנון מידי כוחות וישי הצרפתים בשנת 1941, ולאחר המלחמה היה חבר הפרלמנט הבריטי וידיד מדינת ישראל.

בנו הבכור ג'ון היה פשיסט ואנטישמי מוצהר, שלחם במלחמת האזרחים הספרדית בשירות כוחותיו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, הגיע בשנת 1942 לברלין והחל לשדר שידורי תעמולה נאציים באנגלית. בשנת 1942 הקים, בחסות הנאצים, יחידה צבאית שאליה גויסו שבויי מלחמה בריטים, שמטרתה המוצהרת הייתה להילחם בברית המועצות, אך הסיבה הממשית להקמתה הייתה כי תשמש כלי תעמולה. היחידה, שהייתה מורכבת מבוגדים בריטים, שולבה בהמשך בוואפן אס אס תחת השם החיל הבריטי החופשי. בחודשי המלחמה האחרונים עבר ג'ון איימרי לאיטליה, ושידר ממנה שידורי תעמולה ברדיו. בימי המלחמה האחרונים הוא נלכד בידי פרטיזנים איטלקים והוסגר לידי הבריטים. בנובמבר 1945 הועמד ג'ון איימרי לדין בבריטניה באשמת בגידה, נדון למוות, ובסוף שנת 1945 הוצא להורג בתלייה.

סוף דרכו

בבחירות הכלליות שנערכו בבריטניה בשנת 1945, לקראת סיום המלחמה, שבהן עלתה לשלטון מפלגת הלייבור, כאשר צ'רצ'יל חדל מלכהן כראש הממשלה, איבד אף איימרי את מושבו בפרלמנט ופרש מן החיים הפוליטיים. הוצע לו תואר אצולה, אך הוא סירב לקבלו כדי שלא לפגוע בקריירה של בנו ג'וליאן כחבר הפרלמנט, שהייתה עשויה להתקצר במות האב לו היה יורש את תואר האצולה שלו. עם זאת, הוא קיבל עיטור מסדר עמיתי הכבוד.

ב-30 בינואר 1946 נזדמן לליאופולד איימרי להביע שוב את תמיכתו בציונות בהופיעו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ובהצהירו בפניה: "אם תפנו את ארץ ישראל לחלוטין ותניחו אותה ליהודים, הרי בהיותם מזוינים ותקיפי החלטה יוכלו לכבוש את כל הארץ ולהיעשות לאדוניה, אף כי העם השני יהווה עדיין את הרוב. ...אינני בטוח אם היהודים יוכלו להחזיק את כל הארץ בידיהם, על כל פנים סבורני שהם יכולים בהחלט להגן על האזור שלהם מפני כל ניסיון לספח חלק ממנו לאיזו שהיא מדינה ערבית."

במענה לשאלות חברי הוועדה אישר איימרי כי הוא זה שנתן להצהרת בלפור את נוסחה הסופי. לדבריו עמד לעיני ההנהגה הבריטית באותה עת חזון של ארץ ישראל בשלמותה, הכוללת אף את עבר הירדן, והסעיף בכתב המנדט המבטיח את זכויות העם האחר בארץ ישראל, צופה גידול הדרגתי של האוכלוסייה היהודית בארץ עד להיותה רוב בארץ כולה, משני עברי נהר הירדן. לדבריו, הגיע עתה, למורת רוחו, להכרה כי חלוקת הארץ היא הפתרון היחיד האפשרי. לדעתו שתי המדינות, היהודית והערבית, צריכות להיות עצמאיות לחלוטין ולא תחת פיקוח או נאמנות של כל גורם זר. רק המקומות הקדושים צריכים לדעתו להיות בהשגחה בינלאומית. כשאחד מחברי הוועדה אמר כי אין אפשרות לחלוקת הארץ מבלי להשאיר 700,000 ערבים בתחומי המדינה היהודית, השיב לו איימרי כי רק 300 עד 350 אלף ערבים צריכים להיות במדינה היהודית, וכי לדעתו עם הקידמה וההתפתחות התעשייתית הצפויות למדינה היהודית היא יכולה לקלוט עוד שני מיליון יהודים. איימרי שלל כל דרך אחרת המוצעת על ידי הממשלה הבריטית כיעד הגירה ליהודים, זולת ארץ ישראל. לשאלת חבר אחר של הוועדה האם הוא שולל הגירה ערבית לתחומי המדינה היהודית, השיב איימרי כי כל אחת משתי המדינות רשאית תהיה לקבוע את מדיניות ההגירה שלה. הוא הודה כי בעוד השטח המיועד למדינה הערבית אמנם גדול מזה המיועד למדינה היהודית אך הוא פחות מפותח ממנו, הרי שניתן לפתחו ולקדמו. במענה לשאלה אחרת השיב איימרי כי למדינה היהודית צריכות להיות זכויות לניצול המינרלים של ים המלח ולניצול מימי נהר הירדן. ריצ'רד קרוסמן שאל את איימרי אם במדינה הערבית, ללא הקידמה היהודית וללא הסיוע הכספי הבריטי, תרד רמת החיים של תושביה. על כך השיב איימרי: "הם מעדיפים עצמאות על קידמה חברתית".

בשנת 1950 הגיע ליאופולד איימרי ביחד עם בנו ג'וליאן למדינת ישראל ונפגש עם ידידו משכבר הימים, נשיא המדינה חיים ויצמן.

ליאופולד איימרי הלך לעולמו בלונדון בשנת 1955, בגיל 82.

ספריו

• Union and Strength. A series of papers on imperial questions, 1912.

• The Empire in the new era ("האימפריה בעידן החדש"), 1928.

• The Stranger of the Ulysses, 1934.
• The Forward View, 1935.

• India and Freedom ("הודו והחירות"), 1942.
• In the rain and the sun ("בגשם ובשמש"), 1946.
• Thoughts on the Constitution ("מחשבות על החוקה"), 1947.

• The Awakening: our present crisis and the way out, 1948.

• A Balanced Economy ("כלכלה מאוזנת"), 1954.
• My Political Life ("חיי הפוליטיים") ספר זכרונותיו, בשלושה כרכים, יצא לאור בשנים 1953 - 1955.

בשנת 1980 יצא לאור החלק הראשון של The Leo Amery diaries, ובשנת 1988 יצא לאור החלק השני.

לקריאה נוספת

• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, שוקן, 1961
• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שני: שעתם הנאה, עם הספר, 1959
• בן-ציון דינור, ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי: ממאבק למלחמה, עם עובד, 1972

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליאופולד איימרי בוויקישיתוף

• איימרי נואם על כלכלה, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 1 בדצמבר 1932
• ליאופולד איימרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)