ליאו בק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
DBP 278 Leo Baeck 20 Pf 1957.jpg

הרב ד"ר ליאו בקגרמנית: Leo Baeck;‏ 23 במאי 18732 בנובמבר 1956), רב ומלומד יהודי גרמני, מראשי הקהילות הליברליות (רפורמיות) ומנהיג כל יהודי גרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בק נולד בשנת 1873 בעיר ליסה שבפרוסיה (כיום לשנו בפולין). משפחתו הייתה אורתודוקסית, אביו, הרב ד"ר שמואל בק כתב ספרים על ההיסטוריה היהודית.

בשנת 1891 החל ללמוד בסמינר ברסלאו, וב-1894 המשיך את לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה מזוהה עם הרפורמים, ובאוניברסיטת ברלין שם למד שפות עתיקות, תאולוגיה והיסטוריה וקיבל תואר דוקטור.

בהיותו בן 24 קיבל את מינויו הראשון כרב בעיר אופלן ואחר כך כיהן כרב בדיסלדורף עד 1912, משם עבר לברלין. בימי מלחמת העולם הראשונה שימש כרב בצבא האימפריה הגרמנית. בק שירת כרב צבאי בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה ועוטר בצלב הברזל דרגה ראשונה.

בק כתב מאמרים ומחקרים רבים בנושאי יהדות, ושימש בהמשך כמנהיגה הרוחני של היהדות הליברלית בגרמניה. לימד בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות.

הרב בק שרד את השואה, ולאחר המלחמה עבר ללונדון ואף לימד בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. בשנת 1955 הוקם בניו יורק בהתערבותם של מרטין בובר וחנה ארנדט מכון ליאו בק לחקר ההיסטוריה והתרבות של היהודים דוברי הגרמנית, ובק הפך לנשיאו הראשון.

ב-29 באוקטובר 1956 חתם הרב ד"ר ליאו בק על הגהת ספרו השני "העם הזה". בשעות אחר הצהריים לקה בשבץ וכעבור שלושה ימים נפטר, בגיל 83.

פועלו בזמן השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הנאצים לשלטון שימש בק כמנהיג הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים (Reichsvertretung der Deutschen Juden) והיה מקובל על כל הזרמים ביהדות גרמניה. הוא המשיך להכשיר, בסתר, רבנים לקהילה היהודית הגוועת גם כאשר נאסר הדבר על ידי שלטונות גרמניה הנאצית. בימי מלחמת העולם השנייה היו לליאו בק הזדמנויות רבות לעזוב את גרמניה, אך הוא האמין שמנהיג צריך לעמוד לצד קהילתו, ולכן לא ניצל את ההזדמנויות.

טרזינשטט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1943 נשלח בק לגטו טרזיינשטט, שם היה מספרו הסידורי ברשומות 187894. בתחילה קיבל עבודות פיזיות אך לאחר יום הולדתו השבעים התאפשר לו לספק עזרה רוחנית לחולים ולגוססים. יחד עם מלומדים גדולים מארצות אירופה, ליאו בק העביר הרצאות בנושאים שונים כגון ספרות, היסטוריה, כלכלה, אסטרונומיה, משפטים ופילוסופיה. אסירים רבים בגטו היו נדחקים לחדרון קטן כדי לשמוע את הרצאותיו ודמותו של בק היוותה להם את התגלמות דמות הרב והאדם שבידו הכוח לנחם. בתוך מצוקת חיי הגטו ליאו בק היווה את הסמכות המוסרית. בק הוביל את התפילות בגטו בכל מקום ובכל שעה על פי בקשת המתפללים.

בנוסף, בק היה חבר ב"מועצת הזקנים" של הגטו. ה' ג' אדלר, אחד מהמעטים ששרדו, סיפר על פועלו: "האישיות הראויה ביותר להיזכר מתוך מועצת הזקנים היה הרב ד"ר ליאו באק מברלין. הוא היה מכובד על כולם. מעולם לא התחמק מעול המחנה, אולם בקרבתו נדמה שהמחנה אינו קיים..."‏[1].

ליאו בק היה אחד מהמיועדים להשמדה אך ניצל - בעת הגיעו לגטו, מת רב אורתודוקסי זקן מצ'כוסלובקיה בשם באק. לשלטונות הנאצים נמסר בטעות שהרב ליאו באק נפטר ומאז לא נכלל ברשימות המוות.

בק שוחרר יחד עם שאר 9,000 השורדים האחרים מגטו טרזינשטט ב-1945.

דילמת החברות במועצת הזקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 בוטלו כל הארגונים הנבחרים של המוסדות היהודיים, ביניהם "מועצת הזקנים", ובמקומם מינו הגרמנים נציגות מטעמם. מרגע זה עלתה דילמת שיתוף הפעולה בין הנאצים לבין קורבנותיהם היהודים. בתחילה בק קבע לעצמו עיקרון שלא לקבל שום מינוי מהנאצים ולא לעשות דבר שיוכל לסייע להם. אך כשעלתה שאלת איסוף יהודים לגירוש בידי יהודים, בק בחר לקבל את המינוי כדי לנהוג בעדינות כלפי המגורשים ולסייע להם. יש שמתחו ביקורת על פועלו זה, ביניהם חנה ארנדט שטענה כי הרב בק דאג להרגיע את שומעי לקחו תוך הטעייתם והסתרת האמת המרה המצפה להם.

יחסו לציונות ולישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבק היה יחס חיובי לציונות. בשנת 1897, כשהאורתודוקסים והליברלים איחדו כוחות והצליחו לסלק את הקונגרס הציוני הראשון ממינכן, סירב להשתתף במחאה כנגדו. בשנת 1917 הצטרף לירחון הציוני שהקים מרטין בובר, במאמר שכתב שם הגדיר את מטרת הציונות ככזו שצריכה "להביא ליום גדול בו יקום בית ישראל חופשי בארץ האבות". ב1921 סייע להחלטת רבני גרמניה שהגדירו כמצווה את הפעילות לבניין ארץ ישראל. משנות ה-20 בק היה פעיל ב'קרן היסוד' ובסוכנות היהודית ואף היה חבר בהנהלתה. בק קיבל בהתלהבות את הקמתה של מדינת ישראל ולמרות שלא עלה אליה שהה בה פרקי זמן ארוכים. דוגמה ליחסו ניתן לראות בנאום מ-1953 שם אמר ביחס למדינה "גדול הסיכוי, אבל גם הסיכון עלול להיות גדול. בארצו העתיקה תיכפה עליו סכנה חדשה-ישנה: לאומנות, האללת המדינה, ואתן בעל בריתן מאז ומתמיד: הקלריקליזם. אבל גדול מהסיכון הוא הסיכוי... לבניין ארץ ישראל, בשם הצו האלוהי ועתיד האנושות".

כתביו ומשנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הידוע ביותר של בק 'תמצית היהדות' נכתב בשנת 1905, כתגובת-נגד לספרו של אדולף פון הרנאק 'תמצית הנצרות' בו מתח ביקורת על היהדות הקדומה. לדעתו של בק, היהדות היא הדוגמה הקלאסית לדת המושתתת על עקרונות מוסר אך גם מחוברת למציאות חיי היום-יום. בספרים מאוחרים יותר ניסה בק להראות את הקשר שבין היהדות לנצרות ואת השפעת היהדות על הברית החדשה. בק הטיף לסובלנות, הערכה הדדית ודיאלוג בין היהדות לנצרות.

על-שמו של הרב קרויים מכון ליאו בק בירושלים ומרכז חינוך ליאו בק בחיפה, אשר מהווה גם מרכז של היהדות הרפורמית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזון למציאות: יהדות לימוד ומנהיגות במרכז חינוך ליאו באק, 2006.

Leo Baeck Teacher of Theresienstadt by Albert H. Friedlander, 1968

Days of Sorrow and Pain : Leo Baeck and the Berlin Jews by Leonard Baker, 1978

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מחזון למציאות, עמ' 4