ליאם קוסגרייב
 | |||||||
| לידה |
13 באפריל 1920 דבלין | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 2017 (בגיל 97) דבלין, אירלנד  | ||||||
| מדינה |
 אירלנד | ||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות גולדנברידג' | ||||||
| השכלה |
קינגס אינס | ||||||
| מפלגה | פינה גייל | ||||||
| בת זוג | ורה אוסבורן | ||||||
| |||||||
  | |||||||
ליאם קוסגרייב (באנגלית: Liam Cosgrave, באירית: Liam Mac Cosgair; 13 באפריל 1920 - 4 באוקטובר 2017) היה פוליטיקאי אירי שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) משנת 1973 ועד שנת 1977 וכמנהיג מפלגת פינה גייל בין השנים 1977-1965. הוא היה חבר הדאל אירן, הפרלמנט האירי בין השנים 1981-1943.[1]
קוסגרייב נולד בדבלין לויליאם תומאס קוסגרייב, שהיה נשיא המועצה המבצעת (ראש הממשלה) של מדינת אירלנד החופשית. לאחר שהוכשר כעורך דין החליט לצאת לקריירה פוליטית. הוא נבחר לפרלמנט האירי בבחירות הכלליות של 1943 וישב על ספסלי האופוזיציה לצד אביו. עם הקמתה של הממשלה הרב-מפלגתית ב-1948 מונה למזכיר פרלמנטרי לראש הממשלה ג'ון קוסטלו. באופן רשמי נעשה חבר קבינט ב-1954, כאשר מונה להיות שר החוץ. שיא כהונתו בת שלוש השנים בתפקיד זה היה קבלתה של אירלנד כחברה באו"ם. ב-1965 נבחר קוסגרייב פה אחד לרשת את ג'יימס דילון כמנהיג מפלגת פינה גייל. הוא הפסיד בבחירות של 1969 לראש הממשלה המכהן, ג'ק לינץ', אך ניצח בבחירות של 1973 ונבחר להיות הטישך.
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגיל צעיר גילה קוסגרייב עניין בפוליטיקה וקיים דיונים מדיניים עם אביו כנער, עוד לפני שבגיל 17 הצטרף למפלגת פינה גייל, כאשר השתתף בדיון ציבורי. הוא התחנך בבית ספר תיכון בדבלין ולמד בקינגס אינז. הוא למד משפטים והחל לעסוק בעריכת דין ב-1943. להפתעת משפחתו, החליט קוסגרייב להציג את מועמדותו לבחירות לפרלמנט באותה שנה ונבחר מטעם מחוז דבלין כשהוא בן 23.[2] הוא ישב בפרלמנט לצדו של אביו שהיה ממייסדיה של מדינת אירלנד החופשית בשנות העשרים. קוסגרייב עלה עד מהרה בהיררכיה של מפלגת פינה גייל, וזכה להכרה כאחד הפעילים והמוכשרים מבין חברי הפרלמנט החדשים של המפלגה. בכל אופן, המפלגה הייתה בתקופת שפל בשנות הארבעים ובילתה שנים רבות באופוזיציה. במאי 1947 כתב קוסגרייב למנהיג המפלגה, ריצ'רד מולקיי, על הנוכחות העלובה של חברי הפרלמנט והודיע למנהיגו כי "לא אוכל לדרוש מהציבור לתמוך במסירות במפלגה ובנסיבות הנוכחיות, אני לא מציע שאנאם באספות שמחוץ למחוז הבחירה שלי". אף על פי כן, מונה קוסגרייב למזכיר פרלמנטרי לראש הממשלה ולמצליף הראשי של המפלגה כאשר זו שבה לשלטון ב-1948. מולקיי, שהמשיך להנהיג את המפלגה, אפשר לג'ון קוסטלו לעמוד בראש הממשלה הבין-מפלגתית, שכן זה האחרון זכה לאהדה ציבורית.
קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממשלת הקואליציה הראשונה קרסה ב-1951, אך ב-1954 הוקמה הממשלה הבין-מפלגתית השנייה. בהזדמנות זו, בגיל 34, קיבל קוסגרייב את תפקיד שר החוץ. בתפקיד זה לקח חלק בדיונים בנושא הסחר וישב בראש ועדת השרים של מועצת אירופה ב-1955. באותה שנה הוביל את המהלך לקבלתה של אירלנד לאו"ם. קוסגרייב הציג את שלושת העקרונות של מדיניות החוץ שלו לפני הפרלמנט ביוני 1956. העיקרון הראשון היה נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. העיקרון השני היה העצמאות והנייטרליות של אירלנד והעיקרון השלישי הראה באופן ברור לאיזה צד נוטה אהדתה של אירלנד: "לעשות ככל יכולתנו כחברים באו"ם כדי לשמור את התרבות הנוצרית שאנו חלק ממנה ולתמוך ככל האפשר בכוחות האחראיים על הגנתו של העולם החופשי מפני ההתפשטות וההשפעה הקומוניסטית". אירלנד לא יישרה קו עם ארצות הברית. הממשלה הבין-מפלגתית השנייה קרסה עקב המדיניות הכלכלית שגרמה לדפלציה, שאותה הוביל שר האוצר ג'רארד סוויטמן. קוסגרייב ראה בסוויטמן אחראי על תבוסתה של פינה גייל ב-1957 ולא היסס לומר לו זאת חזור ושוב בציינו שפינה גייל "לא תונהג עוד על ידי אנשים המתגוררים בבתים גדולים הניצבים בקצוותיהן של שדירות ארוכות". במשך כמה שנים הוא סירב לדבר עם סוויטמן.
באופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוסגרייב המשיך להיות פעיל באופוזיציה, אך באופן פרטי תמך במשאל העם שקיימה מפלגת פיאנה פול על ביטול שיטת הייצוג היחסי ביוני 1959, שלא צלח. עמדתו זו עלתה לו מאוחר יותר באותה שנה בבחירות למנהיגות המפלגה. באוקטובר 1959, פרשו צמד המנהיגים של המפלגה, מולקיי וקוסטלו. קוסטלו רצה להמשיך את עיסוקו כעורך דין ועדיין להמשיך להיות מנהיג המפלגה. הוא ביקש מקוסגרייב להיות "המנהל בפועל" של הסיעה בפרלמנט בעת שהוא נעדר לרגל עיסוקיו המשפטיים. קוסגרייב דחה את ההצעה. קוסגרייב וג'יימס דילון התחרו על המנהיגות וניצחונו של דילון היה החלטי. עם שובה של מפלגת פינה גייל לאופוזיציה בשנות השישים, החל מאבק פנימי על נשמתה של המפלגה. קבוצה גדולה של חברים הטיפו לשינוי במפלגה לכיוון הסוציאל-דמוקרטי. סדרה של שמונה עקרונות הידועים כ"חברה הצודקת" (Just Society), הוצגה בפני הנהגת המפלגה על ידי דקלן קוסטלו, בנו של ג'ון קוסטלו, ראש הממשלה לשעבר. העקרונות קראו להוצאה מוגברת של המדינה על בריאות ועל שירותי רווחה כחלק ממעורבות גדולה יותר של המדינה בכלכלה. למרות דעותיו השמרניות, אימץ קוסגרייב גישה חיובית משהו למסמך זה. בכל אופן, פיאנה פול ניצחה בבחירות של 1965 ופינה גייל נשארה באופוזיציה.
מנהיג המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1965, כאשר פרש דילון מתפקיד מנהיג המפלגה לאחר התבוסה בבחירות, קיבל על נקלה ליאם קוסגרייב, שהיה דמות מובילה במפלגה ובנו של מנהיג המפלגה בתחילת דרכה הפרלמנטרית, את המינוי לתפקיד. תחת מנהיגותו נחלה המפלגה תבוסה גם בבחירות של 1969 והוא היה באיום מתמיד ומאתגר מצדם של גורמים סוציאל-דמוקרטים צעירים שיוצגו על ידי גארט פיצג'רלד שנבחר לפרלמנט של 1969. באותה שנה פרש מהחיים הציבוריים יריבו לשעבר של קוסגרייב, דקלן קוסטלו. מזלו של קוסגרייב השתנה ב-1970. הוא שיחק תפקיד מרכזי בשערוריית הנשק, כאשר הוא, כמנהיג האופוזיציה, לחץ על מנהיג מפלגת פיאנה פול וראש הממשלה, ג'ק לינץ', לנקוט בצעדים כנגד שרים בכירים שהיו מעורבים בייבוא כלי נשק שהיו מיועדים לצבא האירי הרפובליקני.
נחישותו של קוסגרייב לתמוך בממשלה בהצבעה בפרלמנט לחקיקה אנטי-טרוריסטית, מול התנגדות מוחלטת לכך במפלגתו, כמעט ועלו לו בכס המנהיג. האגף ההולך וגדל במפלגת פינה גייל התנגד לחקיקה המחמירה שהגבילה את זכויות האזרח. קוסגרייב שם את ביטחון המדינה ומוסדותיה לפני הכול. בוועידה השנתית של פינה גייל שהתקיימה במאי 1972, התמודד קוסגרייב עם יריביו הפוליטיים באופן מרהיב. שנה זו עמדה בסימן יום השנה החמישים לייסודה של מדינת אירלנד החופשית והייתה אבן דרך חשובה בהיסטוריה של מפלגת פינה גייל. ממשלת פיאנה פול התעלמה מהאירוע, בעוד שליברלים בפינה גייל זממו להדיח את קוסגרייב כמנהיג. בנאום שבו התייחס לאבות המייסדים של המפלגה, הדגיש את הניגוד בין הקשיים שהציב הצבא האירי הרפובליקני בצפון אירלנד לבין הקשיים שמדינת אירלנד החופשית התמודדה איתם בזמנו. כשהוא סוטה מנוסח הנאום המקורי שלו, תקף קוסגרייב את יריביו למנהיגות המפלגה. קוסגרייב הוביל את המפלגה לניצחון בבחירות ובחזרה לשלטון בשנה שלאחר מכן.
ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוסגרייב היה נחוש בדעתו לא לגרום לניכור באגפים מסוימים של המפלגה בבואו לבחור את שרי ממשלתו. הקבינט תואר כ"ממשלת כל הכישרונות", כולל כוכבים חדשים כמו מי שיהיה לימים ראש הממשלה, הסופר גארט פיצג'רלד, הדיפלומט לשעבר קונור או'בראיין, מגיש הטלוויזיה והפרופסור לווטרינריה, ג'סטין קיטינג ואחרים. קוסגרייב איזן את הרכב הממשלה עם נוצרים-דמוקרטיים תקיפים כמו ריצ'רד ברוק, מורה לשעבר, איש העסקים מקורק, פיטר בארי והחוואי ממערב דבלין, מארק קלינטון.
נטען שקוסגרייב נפל להגדרה של "יושב ראש" ולא של "מנהיג" ככל שהיה מדובר על הניהול היום יומי של ממשלתו. הוא היה קפדן בדבקותו ליישום תוכנית ארבע עשר הנקודות שעל בסיסן נבחרה הקואליציה שלו. רבים משרי הקבינט היו אישים בולטים בזכות עצמם יותר מאשר קוסגרייב עצמו. להפתעת רבים, מינה את ריצי' ראיין במקום את גארט פיצג'רלד כשר האוצר, כאשר מנהיג הלייבור, ברנדן קוריש, דחה את ההצעה לכהן בתפקיד ב-1973. ראיין, עורך דין מדבלין, היה שמרן טיפוסי מקרב חברי פינה גייל. יתר על כן, הוא הוציא לפועל את תוכניות הקואליציה להחליף את מיסי הירושה בשורה של מיסי הון, כולל מס רווחי הון ומס על העושר. פיאנה פול התנגדה במרירות למיסים אלה ובכך קיבלה גיבוי משמעותי מהמעמדות של בעלי הרכוש.
משבר האנרגיה העולמי שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, גרם לאינפלציה. תבוסה ראשונה בבחירות הייתה לקואליציה בבחירות לנשיאות אירלנד ב-1973, כאשר המועמד של פינה גייל, טום או'היגינס, הובס על ידי המועמד של פיאנה פול, ארסקין המילטון צ'ילדרס, שנבחר לתפקיד נשיא אירלנד.
הדיון על אמצעי המניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1973 הכריז בית המשפט העליון שהחוק על איסור ייבוא של אמצעי מניעה על ידי אנשים נשואים, הוא בלתי חוקתי. פטריק קוני, שר המשפטים, הגיש נוסח חוק ב-1974 שיסדיר ויאפשר לזוגות נשואים לרכוש אמצעי מניעה. פיאנה פול התנגדה לכל צעד של ליברליזציה של החוק בדבר תכנון המשפחה ונאבקה על כך בפרלמנט, על רקע של הגנה על המוסר הציבורי ועל הבריאות. על רקע דעותיו השמרניות, ועל בסיס חופש הצבעה, חצה קוסגרייב ללא הודעה מוקדמת את הקווים כדי לסייע להפלת החוק שהגישה ממשלתו שלו בקיץ 1974.
עימות עם מוסד הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
למוסד הנשיאות היו חיכוכים עם הקואליציה הלאומית. ארסקין צ'ילדרס נכנס לתפקיד הנשיא מתוך כוונה להפוך את התפקיד ליותר פתוח ונגיש. הוא תכנן להקים צוות חשיבה שיתכנס בבית הנשיא ויתווה תוכניות לפיתוח עתידה של אירלנד. קוסגרייב סירב לאפשר זאת, ותוכניותיו של צ'ילדרס המתוסכל ירדו לטמיון.
הנשיא צ'ילדרס מת באופן פתאומי בנובמבר 1974. המחליף המוסכם שלו היה קרול או'דלה, לשעבר התובע הכללי של אירלנד ושופט עליון. או'דלה היה חבר פיאנה פול והוא הובס בבחירות לפרלמנט. הוא גם היה מבקר בולט של הצעדים למניעת חופש הביטוי והתנגד להכנסתו של סעיף 31 לחוק השידור, שאסר על שידור קולם של חברי שין פיין. דעתו זו גרמה לו להיות בעימות עם קוסגרייב, שממשלתו תמכה בהכנסת הסעיף לחוק. קוסגרייב נמנע מלהגיע לארמון הנשיאות. בעוד שבעבר הקפידו ראשי הממשלה להגיע לפגישת עדכון של הנשיא אחת לחודש, קוסגרייב קיים את הפגישות הללו אחת לחצי שנה בממוצע. בנוסף, הוא התערב בתפקידים החוקתיים של הנשיא כנציגה של המדינה כלפי ממשלות זרות. הוא לא התיר לנשיא לקבל את אות לגיון הכבוד, אף על פי שהנשיא לשעבר, שון או'קלי קיבל את האות בזמנו. קוסגרייב נכח בחגיגות לרגל מאתיים שנות עצמאות ארצות הברית ב-1976 במקומו של או'דלה.
החלטתו של או'דאלג ב-1976 להפעיל את סמכותו להעברת נוסח חוק לעיונו של בית המשפט העליון לבדיקות התאמתו לחוקה, הביאו אותו לעימות אף יותר ישיר עם הקואליציה הלאומית. הממשלה הגישה את החוק לסמכויות חירום בעקבות רציחתו של שגריר בריטניה באירלנד, כריסטופר אברט-ביגס על ידי הצבא האירי הרפובליקני. החוק אושר על ידי הפרלמנט ב-21 בספטמבר. לאחר התייעצות עם מועצת המדינה (מועצה מייעצת לנשיא), העביר או'דלה את נוסח החוק לעיונו של בית המשפט העליון. אף שבית המשפט החליט שהחוק מתיישב עם החוקה, ובסופו של דבר חתם עליו הנשיא ב-16 באוקטובר, באותו יום הסתיימה פעולת טרור של הצבא האירי הרפובליקני במונטמליק במותו של שוטר אירי. ממשלתו של קוסגרייב, שכבר הייתה זועמת, האשימה את או'דאלג בהשהיית אישורו של החוק ובגרימת מותו של השוטר. ב-18 באוקטובר תקף שר ההגנה, פדי דונגן, את הנשיא על כך שהעביר את נוסח החוק לבית המשפט העליון וכינה אותו "חסר תקנה".
קוסגרייב נקרא לנשיא כדי לעדכן אותו על נאומו של דונגן, אך סירב לדבר איתו באופן אישי על הנושא, ובכך הגביר את זעמו של או'דאלג. הנשיא סירב לקבל את דונגן שהגיע להתנצל לשיחה אישית.[3] כאשר סירב קוסגרייב לקבל את התפטרותו של דונגן, היה זה הקש האחרון עבור או'דאלג, שהתפטר ב-22 באוקטובר 1976, "כדי להגן על הכבוד והעצמאות של מוסד הנשיאות".
צפון אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1973 חתמה ממשלתו של קוסגרייב על הסכם סנינגדייל שנראה היה שיספק פתרון לבעיית צפון אירלנד. מועצה מנהלת לשני חלקי האי הוקמה, אך ההסכם קרס במאי 1974 כתוצאה משביתה של מועצת פועלי אלסטר. בנוסף, מצביעים רפובליקנים רבים זעמו עקב מה שהם ראו כקו הקשוח של קוסגרייב כנגד הצבא האירי הרפובליקני וכנגד הטיפול שלו בפיצוצים שאירועו ב-17 במאי בדבלין ובמונהן (Monaghan).
העיתונות האירית הייתה ביקורתית במיוחד כלפי מדינות דיכוי חופש הביטוי של הממשלה ובעיקר כלפי שר הדואר והטלגרף קונור או'בריאן. על רקע זה הואשם קוסגרייב שהוא אנטי-רפובליקני ופרו-יוניוניסטי במדיניותו כלפי הצפון.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקים נגד הטרור שחוקקה ממשלתו של קוסגרייב, השניאו אותה על הציבור, כפי שגרמו לכך צעדי הצנע הכלכליים שלה. שיעור מס ההכנסה השולי הגיע לשיא של 77%. ציבור הבוחרים לא חווה שיעור אבטלה ומצוקה בהיקף כזה מאז שנות החמישים והאהדה כלפי הממשלה צנחה באופן משמעותי. ביחד עם פרשת דונגן והיד הקשה להשלטת חוק וסדר, גרמו הקשיים הכלכליים נזק רב לפופולריות של קוסגרייב.
בחירות 1977[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1977, פנה קוסגרייב לאספה הכללית של מפלגת פינה גייל שהייתה תחת אופוריה והתכנסה ערב הבחירות, ותקף את מבקריו.
שר הפנים ג'יימס טולי, על פי סמכותו, שינה את גבולותיהם של מחוזות הבחירה באופן שיקנה יתרונות למועמדיהם של מפלגת פינה גייל ושל מפלגת הלייבור. בסופו של דבר, תוצאות הבחירות היוו תבוסה למפלגות הקואליציה שהובסו על ידי פיאנה פול, שזכתה ברוב מוחץ בפרלמנט.
עם היוודע תוצאות הבחירות, התפטר קוסגרייב מתפקידו כמנהיג פינה גייל וכראש הממשלה. הוא הוחלף על ידי שר החוץ לשעבר בממשלתו, גארט פיצג'רלד. קוסגרייב פרש מהחיים הפוליטיים ערב הבחירות הכלליות של 1981. ניתן לומר שהחלטתו על עריכת הבחירות ב-1977 הייתה מוקדמת מדי, שכן, בראשית השנה החלה הכלכלה האירית להתאושש ובחירות לקראת סוף השנה היו יכולות להיות במועד נוח יותר לקואליציה הלאומית.
לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר פרישתו ב-1981 נבחר מטעם מחוז הבחירה שלו, בנו, ליאם קוסגרייב הצעיר. קוסגרייב צמצם את מעורבותו בחיי הציבור, אם כי לעיתים קרובות הוא משתתף באירועים פוליטיים.
ב-2010 הוא השתתף בהשקת הספר "ראש הממשלה הסרבן" (The Reluctant Taoiseach) שנכתב על ראש הממשל לשעבר, ג'ון קוסטלו על ידי הסופר והעיתונאי דייוויד מק'קאלה.[4] הוא גם הופיע באירוע לציון מאה שנה למרידת חג הפסחא ב-2016 ונראה צופה על האירוע ממכונית כאשר מצעד צבאי עבר ברחובות דבלין. ב-8 במאי 2016 הוא הסיר את הלוט מעל טבלה שמנציחה את המרידה בבית החולים סנט ג'יימס בדבלין יחד עם נכדו של אימון קנט ונכדו של קאהל ברוהה, מראשי מרידת חג הפסחא.[5]
ליאם קוסגרייב מת ב-4 באוקטובר 2017 בגיל 97 לאחר מחלה קשה.[6]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Liam Cosgrave - HumphrysFamilyTree.com
- Liam Cosgrave Facts - Biography - YourDictionary
- Was Liam Cosgrave’s 1973-77 Fine Gael-Labour Coalition the worst-ever Dublin Government?
- ליאם קוסגרייב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ליאם קוסגרייב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Mr. Liam Cosgrave". Oireachtas Members Database. Retrieved 26 May 2010.
- ^ "Liam Cosgrave". ElectionsIreland.org. Retrieved 26 May 2010.
- ^ Fanning, Ronan (29 October 2006). "The many resignations of O Dalaigh". The Irish Independent. Retrieved 20 January 2011.
- ^ "The Reluctant Taoiseach". RTÉ News and Current Affairs. 15 October 2010.
- ^ Plaque unveiled to commemorate sacrifice of Easter Week, Independent.ie, May 9 2016
- ^ Former Taoiseach Liam Cosgrave dies at 97, breakingnews.ie, 04/10/2017
| ראשי ממשלת אירלנד | ||
|---|---|---|
|
