ליזה מייטנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליזה מייטנר
Lise Meitner
1878 –‏ 1968
Lise Meitner (1878-1968), lecturing at Catholic University, Washington, D.C., 1946.jpg
מייטנר, 1946
תרומות עיקריות
גילוי הביקוע הגרעיני על סמך תוצאות ניסויים שביצע אוטו האן

ליזה מַיְיטנֶרגרמנית: Lise Meitner;‏ 17 בנובמבר 187827 באוקטובר 1968) הייתה פיזיקאית אוסטרית ממוצא יהודי שהתמחתה בפיזיקה גרעינית ורדיואקטיביות. היסוד הכימי מייטנריום (מספר אטומי 109) נקרא על שמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייטנר נולדה בווינה, שלישית מבין שמונה ילדים, למשפחה יהודית לא-דתית. כשהתבגרה זנחה מייטנר את היהדות, והפכה ללותרנית. ב-1901 החלה ללמוד באוניברסיטת וינה.

עבודתה בברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליזה מייטנר, 1906

מיד לאחר שקיבלה דוקטורט ב-1906 עברה לברלין, שם עבדה בצמוד לכימאי אוטו האן במשך כשלושים שנה, אך מעולם לא קיבלה או ביקשה אזרחות גרמנית. השניים שילבו את תחומי המחקר שלהם, פיזיקה וכימיה, וחקרו את תופעת הרדיואקטיביות.

ב-1918 זיהה צמד החוקרים את האיזוטופ של היסוד הכימי פרוטקטיניום (מספר אטומי 91); אולם רק ב-1923 הצליחה מייטנר לגלות את הגורם ליצירת האיזוטופ, במקביל לפייר אוז'ה הצרפתי, אשר על שמו נקראה התופעה (אפקט אוז'ה, 1925).

עם גילוי הנייטרון, בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים, התפתחה סברה בקהילה המדעית כי יהיה ניתן ליצור במעבדה יסוד כימי כבד מהיסוד הכבד ביותר הידוע דאז, אורניום (מספר אטומי 92). המרוץ בין גדולי המדענים התחיל: ארנסט רתרפורד בבריטניה, אירן ז'וליו-קירי בצרפת, אנריקו פרמי באיטליה והצוות מייטנר-האן בגרמניה. כל החוקרים הללו ראו לנגד עיניהם את פרס נובל הנכסף, ולא שיערו כי בסופו של דבר יוביל מחקרם לפיתוח כלי נשק גרעיניים.

מייטנר והאן עובדים יחד במוסד על שם הקיסר וילהלם, 1913

כשעלה היטלר לשלטון ב-1933 נשאה מייטנר בעמדה בכירה בפקולטה למדעים באוניברסיטת ברלין. כאזרחית אוסטרית, היא לא נאלצה לעזוב את משרתה ואת ביתה כשאר עמיתיה היהודים, בכללם אחיינה הפיזיקאי אוטו פריש (Otto Frisch). היא התעלמה מהמתרחש סביבה והשקיעה את מלוא זמנה ומרצה במחקריה. היא נשארה בתפקידה עד 1938, אז סופחה אוסטריה לגרמניה ומעמדה כאזרחית זרה חדל מלהגן עליה. מייטנר החליטה לקבל את הצעתו של דירק קוסטר, עמית מאוניברסיטת חרונינגן בהולנד, שקבע עבורה ראיון עבודה באוניברסיטה. לאחר שהשלטונות הנאציים אסרו עליה לצאת מגרמניה, היא נאלצה לברוח, ובעזרת עמיתה ההולנדי שכנעה במרמה את פקידי הגבול כי יציאתה חוקית. כעת הייתה בטוחה, אך ללא רכושה. הראיון לא התקיים בסופו של דבר, והיא החליטה לפנות לסטוקהולם, שם קיבלה הצעת עבודה ממעבדתו של מאנה סיגבאן. במהלך שהותה בשבדיה פיתחה יחסי עבודה הדוקים עם נילס בוהר, אשר עשה את הדרך מקופנהגן לסטוקהולם בתדירות גבוהה. כמו כן המשיכה את מחקרה עם האן ועם הצוות הגרמני באמצעות חליפת מכתבים קבועה.

גילוי ביקוע הגרעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1938 נפגשו האן ומייטנר בחשאי בקופנהגן על מנת לתכנן מערך חדש של ניסויים; לאחר הפגישה השניים גם התכתבו בנושא זה. הניסויים שסיפקו ראיות לביקוע גרעיני נערכו במעבדתו של האן בברלין. מהמכתבים שנשתמרו עולה כי האן האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. מייטנר הייתה הראשונה להבין כי גרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר: גרעינים של אורניום התפצלו על מנת ליצור בריום וקריפטון, תוך שהם פולטים נייטרונים וכמות גדולה של אנרגיה (על מנת לפצות על אובדן המסה).

מכתב מבוהר, אשר ציין כי בניסויים שערך האנרגיה הנפלטת בעת הפצצת אטומי אורניום הייתה גדולה משמעותית מכפי שניבאו חישוביהם המבוססים על גרעין שאינו בקיע, הצית את השראתה בדצמבר 1938. תומכיה של מייטנר גורסים כי היא הייתה הראשונה לערוך את החישובים התאורטיים עבור גרעין בר-ביקוע, אך מעולם לא הצליחו לתמוך זאת בראיות. אוטו האן טען כי עבודתו הכימית היא האחראית היחידה לתגלית זו.

באירופה של שנת 1939 היה זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית עבור מייטנר, שגלתה מגרמניה על רקע מוצאה היהודי, לפרסם במשותף את עבודתה עם האן. האן פרסם תגליות כימיות בינואר 1939 ומייטנר פרסמה את ההסבר הפיזיקלי חודשיים לאחר מכן, יחד עם אחיינה הפיזיקאי אוטו פריש; השניים כינו את התהליך "ביקוע גרעיני".‏[1] מייטנר הבינה כי ייתכן ותגובת שרשרת כזו תגרום לפיצוץ גדול.

המאמר עורר סערה בקהילה המדעית; שלושה פיזיקאים אמריקאיים יהודיםלאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר – נחרדו מפוטנציאל ההרס חסר התקדים הטמון בתגלית, ומכך שהוא נמצא בידיים גרמניות, והתאחדו לפעולה נגדית. השלושה צירפו לשורותיהם את אלברט איינשטיין המפורסם, ששלח מכתב מתריע לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, מעשה שהוביל להקמת פרויקט מנהטן. מייטנר סירבה להצטרף לפרויקט, והצהירה:‏[2]

"I will have nothing to do with a bomb!"

ב-1944 זכה אוטו האן בפרס נובל לכימיה על גילוי תהליך הביקוע הגרעיני. לדעת מדענים רבים, מייטנר הייתה צריכה לחלוק עמו את הפרס. מקור ההשמטה היא טענתו של האן כי הגילוי הוא תוצאה של חקר הכימיה שלו בלבד; יש המשערים כי הסיבה נעוצה בחבר בוועדת השופטים, מאנה סיגבאן, אשר שנא נשים מדעניות. ב-1966 זכו יחדיו האן ופריץ שטרסמן בפרס אנריקו פרמי.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בביקור שערכה בארצות הברית ב-1946 התקבלה מייטנר על ידי התקשורת האמריקאית כסלבריטי, ותוארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה". היא זכתה לכבוד רב מארגוני נשים, וזכתה בתואר "אשת השנה", ומאוחר יותר, ב-1949, במדליית מקס פלאנק לפיזיקה.

לאחר מלחמת העולם השנייה אמרה מייטנר כי הייתה זו טעות להישאר בגרמניה בשנים 1933–1938, והיה עליה לעזוב מיד כשעלה היטלר לשלטון. היא מתחה ביקורת קשה על מדענים גרמניים, בהם אף אוטו האן וורנר הייזנברג, ששיתפו פעולה עם הנאצים ולא יצאו נגד פשעי המשטר.

מייטנר קיבלה אזרחות שבדית ב-1949 אך עברה לקיימברידג', בריטניה, שם נפטרה ב-1968. לבקשתה היא נקברה בכנסייה בבראמליי בהמפשייר, לצד אחיה וולטר שנפטר כ-4 שנים לפניה. אחיינה אוטו פריש רשם על מצבתה:

"Lise Meitner : a physicist who never lost her humanity". ("ליזה מייטנר: פיזיקאית שמעולם לא איבדה את אנושיותה")

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frisch, Otto Robert (ed.) (1959). Trends in Atomic Physics: Essays Dedicated to Lise Meitner, Otto Hahn, Max von Laue on the Occasion of their 80th Birthday. New York: Interscience.
  • Rife, Patricia (1999). Lise Meitner and the Dawn of the Nuclear Age. Birkhäuser.
  • Lewin Sime, Ruth (1996). Lise Meitner: A Life in Physics. Berkeley: University of California Press. ISBN 0-520-08906-5.
  • Yount, Lisa (1996). Twentieth Century Women Scientists. New York: Facts on File. ISBN 0-8160-3173-8.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליזה מייטנר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מאמרם של ליזה מייטנר ואוטו פריץ מ-1939
  2. ^ Ruth Lewin Sime, Lise Meitner: A Life in Physics (University of California Press, 1996), 305