ליטל ג'ו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליטל ג'ו
Little joe 1 & 2.png
ליטל ג'ו 1 (מימין) ו-2 (משמאל)
ייעוד טיסות מבחן לא מאוישות ל:
1: חלליות המרקורי
2: חלליות האפולו
יצרן 1: נורת' אמריקן אוויאיישן
2: ג'נרל דיינמיקס/קונבאייר
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
גרסאות ליטל ג'ו 1
ליטל ג'ו 2
היסטוריית שיגורים
סטטוס לא פעיל
אתרי שיגור 1: האי וואלופס, וירג'יניה
2: LC-36, ווייט סאנדס, ניו מקסיקו
שיגורים 1: 8, 2: 5
הצלחות 1: 3, 2: 5
כשלונות 1: 1, 2: 0
חלקיות 1: 4
שיגור ראשון 1: 21 באוגוסט 1959
2: 28 באוגוסט 1963
שיגור אחרון 1: 28 באפריל 1961
2: 20 בינואר 1966
מטענים ידועים חלליות המרקורי
חלליות האפולו
יכולת
מטען ל-LEO לא נוסה
מטען לתת-מסלול 1: 1,400 ק"ג
2: 14,700 ק"ג

הליטל ג'ואנגלית: Little Joe - "ג'ו קטן") היה משגר רקטי שפותח על ידי נאס"א, סוכנות החלל של ארצות הברית, על מנת לבחון את התנהגותן של חלליות המרקורי והאפולו ברגעים הקריטיים של השיגור, במיוחד בזמן שהלחץ האווירודינמי נמצא בשיאו (Max Q), וכן לבחינת מערכת המילוט של החלליות במהלך השיגור.

הליטל ג'ו תוכנן כך שיהיה זול ואמין, ועל כן נבנה מרכיבים קיימים שכבר הוכיחו את יעילותם.

הגרסה הראשונה של המשגר - ליטל ג'ו 1 - שימש לבחינת חלליות המרקורי, ושוגר 8 פעמים בין 1959 ל-1961, מתוכם שני שיגורים נכשלו. הגרסה השנייה של המשגר - ליטל ג'ו 2 - שימש לבחינת חלליות האפולו, ושוגר בהצלחה 5 פעמים בין 1963 ל-1966.

ליטל ג'ו 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית הגרסה הראשונה של הליטל ג'ו (ליטל ג'ו 1) החלה עם תכנון תוכנית מרקורי, תוכנית החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית, והתבססה על תכנונים קודמים של מקסים פאגט ופאול פורסר. מטרת המשגר הייתה לאפשר את בחינת מערכת המילוט של חללית המרקורי ואת מערכת המצנחים והנחיתה שלה, כל זאת בעלות הזולה ביותר. מחירם של המשגרים האחרים שתוכננו לשימוש בתוכנית, המרקורי-רדסטון והאטלס, עלו מיליון דולר ו-2.5 מיליון דולר (בהתאמה), והיו יקרים מידי לשימוש בטיסות המבחן של החללית (שמטרתם הייתה לבחון את מערכות החללית בעת הנחיתה והשיגור ולא בטיסה מסלולית - עבור משימות מבחן אלו השתמשו במרקורי-רדסטון ובאטלס). על ידי שילוב מאיצי דלק מוצק קיימים לשלב ראשון לא-מונחה התקבל משגר השווה בעוצמתו למרקורי-רדסטון, אך בחמישית ממחירו.‏[1]

הליטל ג'ו 1 כלל שילוב של מאיצי דלק מוצק שכבר היו בייצור: 2 עד 4 מאיצים מסוג קסטור או פולוקס (259 קילו ניוטון למשך 37 שניות כל אחד) יחד עם 1-4 מאיצים מסוג ריקרוט (167 קילו ניוטון למשך 1.53 שניות כל אחד) שסיפקו עוד דחף ברגע ההתרוממות. משקל המשגר היה תלוי במספר המאיצים מכל סוג, ונע בין 11 ל-18 טון.‏[2] מאיצי הקסטור והפולוקס הופעלו בשני אופנים: או כולם בבת אחת בעת השיגור, או בשני שלבים כדי להאריך את זמן הטיסה.

הליטל ג'ו היה למעשה מעין גליל שבתחתיתו גומחות, אליהן ניתן היה להכניס את המאיצים. גובה הגליל היה כ-7.5 מטרים וקוטרו כ-2 מטרים. יחד עם חללית המרקורי ומערכת המילוט, שהורכבו בראש הגליל, הגיע גובה הליטל ג'ו ל-15 מטרים. בתחתית הגליל הורכבו 4 כנפונים שייצבו את המשגר בעת הטיסה. הליטל ג'ו 1 נבנה על ידי חטיבת הטילים של נורת' אמריקן אוויאיישן, שזכתה בחוזה לייצורו בדצמבר 1958.

שיגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור משימת LJ-6.
משימה הנעה שיגור גובה מרבי מהירות מרבית (מאך) הערות
LJ-1 4 פולוקס + 4 ריקרוט 21 באוגוסט 1959 השיגור נכשל - המשגר לא התרומם מהקרקע
LJ-6 4 פולוקס + 4 ריקרוט 4 אוקטובר 1959 74 ק"מ 3.5 המשימה הושלמה בהצלחה
LJ-1A 2 פולוקס + 4 ריקרוט 4 בנובמבר 1959 13 ק"מ 1.9 הצלחה חלקית - מערכת המילוט הוצתה מאוחר מידי
LJ-2 4 קסטור + 4 ריקרוט 4 בדצמבר 1959 98 ק"מ 5.2 הצלחה (החללית נשאה שימפנזה)
LJ-1B 2 פולוקס + 4 ריקרוט 21 בינואר 1960 17 ק"מ 3 הצלחה (החללית נשאה שימפנזה)
LJ-5 2 פולוקס + 4 ריקרוט 8 בנובמבר 1960 16.5 ק"מ 1.7 כישלון חלקי - מערכת המילוט ניצתה מוקדם מידי, לפני שחללית המרקורי נותקה מן המשגר
LJ-5A 4 קסטור + 4 ריקרוט 18 במרץ 1961 כישלון חלקי - מערכת המילוט ניצתה מוקדם מידי, לפני שחללית המרקורי נותקה מן המשגר
LJ-5B 4 קסטור + 4 ריקרוט 28 באפריל 1961 כישלון חלקי של המשגר אך המשימה הושלמה בהצלחה

ליטל ג'ו 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור משימת A-002.

הליטל ג'ו 2 פותח מאותו קונספט של הליטל ג'ו 1, תוך התאמתו לצורכי חללית האפולו, ששקלב פי 10 מחללית המרקורי. בתחילת 1962 פירסמה נאס"א מכרז לבניית 5 משגרי ליטל ג'ו 2, בו זכתה חברת קונבאייר האמריקאית שהציעה לבנות את המשגרים תמורת 4.4 מיליון דולר.‏[3]

גרסה זו הליטל ג'ו נועדה לבחון את צירוף ה-CSM (תא הפיקוד + תא השירות) של חללית האפולו, שבטיסות מבחן אלו שקלו כ-15 טון (החלליות המבצעיות שקלו כ-50 טון). כדי להשיג מספיק דחף, הוחלפו מאיצי הפולוקס והקסטור ב-1 עד 6 מאיצים מסוג אלגול 1D ‏(465 ק"נ למשך 40 שניות כל אחד) שפותחו במקור עבור טיל הסקאוט. כמו קודמו, המשגר כלל גם עד ל-6 מאיצים מסוג ריקרוט.

כמו בגרסתו הקודמת, ניתן היה להתאים את סוג ומספר המאיצים של המשגר בהתאם לצורכי המשימה, ועל כן משקלו (לא כולל חללית האפולו) נע בין 15 טון ל-48 טון. כמו כן ניתן היה להפעיל את המאיצים בשלבים, על מנת להגדיל את זמן הטיסה.

קוטר הליטל ג'ו 2 היה 3.9 מטרים (כקוטר חללית האפולו) וגובהו היה כגובה מאיץ האלגול - 10 מטרים. יחד עם חללית האפולו מערכת המילוט בחרטומו הגיעה גובה המשגר ל-26 מטרים.‏[4]

כמו הליטל ג'ו 1, גם הליטל ג'ו 2 היה גליל בעל 7 תאים שעברו בתוכו ולאורכו: אחד במרכז ו-6 סביבו במעגל. בכל תא ניתן היה להכניס או מאיץ אלגול יחיד או בין 1 ל-3 מאיצי ריקרוט. בתחתית הגליל הורכבו 4 כנפונים לייצוב המשגר בעת טיסתו.

שיגורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משימה הנעה שיגור גובה מרבי מהירות מרבית (מאך)
QTV 1 אלגול + 6 ריקרוט 28 באוגוסט 1963 5.5 ק"מ 0.93
A-001 1 אלגול + 6 ריקרוט 13 במאי 1964 5.9 ק"מ 0.94
A-002 2 אלגול + 4 ריקרוט 8 בדצמבר 1964 9.8 ק"מ 1.56
A-003 6 אלגול 19 במאי 1965 3.8 ק"מ 0.75
A-004 4 אלגול + 5 ריקרוט 20 בינואר 1966 18.6 ק"מ 2.43

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליטל ג'ו בוויקישיתוף
  • ליטל ג'ו 1 באנציקלופדיה אסטרונאוטיקה (באנגלית)
  • ליטל ג'ו 2 באנציקלופדיה אסטרונאוטיקה (באנגלית)