לייב וייספיש
 | |
| לידה |
9 באוקטובר 1921 ז' בתשרי תרפ"ב  |
|---|---|
| פטירה |
16 באוקטובר 1997 (בגיל 76) ט"ו בתשרי תשנ"ח |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
  | |
יהודה אריה לייב (לייבל'ה) לעוי-וייספיש (ז' בתשרי תרפ"ב, 9 באוקטובר 1921 - ט"ו בתשרי תשנ"ח, 16 באוקטובר 1997) היה אחד ממנהיגי נטורי קרתא ונודע בשל עיסוקו בהגותו של פרידריך ניטשה.
פעילות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אביו של וייספיש, שלמה זלמן, היה בנו של דוד בהר"ן, נכדו של נחום לעווי ונינם של משה ריבלין ועקיבה יוסף שלזינגר. אמו, חסא אסתר, הייתה בתו של אשר לעמיל בהר"ן, אחיו של דוד בהר"ן. בן דודו היה נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב.
וייספיש היה ממקימי 'נטורי קרתא' ואחד משלושת המנהיגים הבולטים שלה בראשית דרכה, לצד עמרם בלוי ואהרן קצנלנבוגן. וייספיש בלט בקיום קשרים מטעם הקבוצה עם בני דתות ולאומים אחרים. הוא נפגש עם שרי חוץ של מדינות אחדות וכונה "שר החוץ של נטורי קרתא". כמה חודשים לאחר קום המדינה, הוא חצה את הגבול עם ירדן ליד שכונת בית צפאפא בירושלים. הוא נשלח בשם אנשי נטורי קרתא להציע לשלטונות הירדניים לפלוש לירושלים ולכרות ברית צבאית עם החרדים שבה. וייספיש נכלא בראמאללה ושם יצר קשר עם שבויים ישראלים[1]. ב-22 בפברואר 1951 החזיר אותו הלגיון הירדני לישראל והוא נעצר[2]. את המשפט נגדו ניהל חיים כהן והוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל. לימים השניים התיידדו על רקע אהבתם המשותפת לניטשה[3].
ב-1952 הורשע באי-התייצבות לרישום לצה"ל ונגזרו עליו 3 חודשי מאסר[4]. בהמשך אותה שנה פעל במסדרונות האו"ם למען בינאום ירושלים[5]. ב-1954 גורש מארצות הברית[6].
לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים, ולאחר שנטורי קרתא חדלה להיות תנועה רבת השפעה, ניכס לעצמו הרב משה הירש את הכינוי "שר החוץ של נטורי קרתא" והנהיג את התנועה לצד בנו של קצנלנבוגן.
פעילות פילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-70 קנה וייספיש את פרסומו בציבור הישראלי דרך העיסוק המרובה שלו בהגות הפילוסופית של ניטשה. את עיסוקו זה הצדיק באומרו "בלי לקרוא ניטשה, אי אפשר להבין כלל את היהדות". וייספיש סבר שניטשה, שיצא כנגד תורות המוסר של הנצרות ושל קאנט והציב אידיאל של האדם העליון הנעלה מן הטוב והרע, קרוב לרעיון של מוסר הנובע מכוח החיים היהודי האינטואיטיבי.
ניטשה, ששלל כל שיטה באשר היא שיטה, העריץ לדעת וייספיש את היהדות, משום ש"היהדות זה לא שיטה, היהדות זה החיים בעצמם", כדבריו. למרות שלא רכש השכלה מסודרת, נחשב וייספיש דובר ומרצה מבוקש, והוזמן להשתתף בסימפוזיונים במכון ון ליר ובאוניברסיטאות שונות. וייספיש אף שאף להעלות את עצמותיו של ניטשה לארץ ישראל[7].
פרטים ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
וייספיש התגורר מרבית שנות חייו בשכונת מאה שערים בירושלים, עבד כסופר סת"ם וניהל בית מלאכה לייצור תפילין. לו ולאשתו, זהבה, ילידת עיראק, נולדו 11 ילדים, אך אשתו לא נחשבה לחלק טבעי בסביבתו הקרובה.[דרושה הבהרה]
בתו שרה התפרסמה כדוגמנית[8]. אחד מבניו התגייס לצה"ל, ונוּדה על ידי אביו.
וייספיש נפטר בט"ו בתשרי ה'תשנ"ח.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמר של וייספיש, בתוך יעקב גולומב (עורך), ניטשה בתרבות העברית (ראו גם במבוא של גולומב).
- רוני אבירם, החילון כמבוא לצמיחתו של האדם האחרון: ביקורת המודרניות של פרידריך ניטשה, בתוך: דני סטטמן ואבי שגיא (עורכים) בין דת למוסר, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לייבלה ווייספיש כותב אגרת מכלא רמאללה, מעריב, 1 בנובמבר 1950
- ^ צע"ת בענין מעצר ל. ווייספיש, חרות, 3 במאי 1951
- ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, עמ' 212, 280
- ^ אי-התיצבות - עברה נמשכת, חרות, 2 במרץ 1952
- ^ נטורי קרתא בין כתלי או"ם, דבר, 26 בדצמבר 1952
- ^ בשולי דברים, דבר, 15 במרץ 1954
- ^ [1]
- ^ זהר אהליאב, נערת הקזינו, מעריב, 15 באפריל 1987