ליילה גנג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ליילה גנג'רטורקית: Leyla Gencer, נודעה באיטליה בשם ליילה גנצ'ר, 10 באוקטובר 1928, איסטנבול, טורקיה - 10 במאי 2008, מילאנו) הייתה זמרת סופרן אופראית טורקייה בעלת שם עולמי.

גנג'ר, הנודעת בשם "לה דיווה טורקה" (הדיווה הטורקייה) ו"לה רג'ינה" (המלכה) בעולם האופרה, היא זמרת סופרן בל-קאנטו חשובה, שעשתה את רוב הקריירה שלה באיטליה, מראשית שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80, ובנתה רפרטואר המקיף יותר משבעים תפקידים. היא מיעטה מאוד בהקלטות מסחריות; אף על פי כן, הרבה הקלטות חשאיות של הופעותיה מסתובבות בשוק. בעיקר נקשר שמה עם גיבורות דוניצטי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנג'ר גדלה ברובע קובוקלו של איסטנבול, בצד האנטולי של הבוספורוס. היא החלה ללמוד שירה בקונסרבטוריון של איסטנבול, אבל עזבה כדי להמשיך בלימודים פרטיים באנקרה אצל זמרת הסופרן האיטלקייה ג'אנינה אראנגי-לומברדי. גנג'ר שרה במקהלה של התיאטרון הטורקי הממלכתי עד שהופיעה לראשונה באופרה באנקרה ב-1950, בתפקיד סנטוצה ב"אבירות כפרית" של מסקאני. במהלך השנים הבאות עשתה לה שם בטורקיה ושרה לעתים קרובות באירועים של הממשלה הטורקית.

ב-1953 הופיעה גנג'ר לראשונה באיטליה בתיאטרון סן קרלו בנאפולי, בתפקיד סנטוצה. היא חזרה לנאפולי כעבור שנה לשיר בהפקות של "מאדאם בטרפליי" ו"יבגני אונייגין". ב-1957 הופיעה בפעם הראשונה בלה סקאלה במילאנו בתפקיד מאדאם לידואן בהצגת הבכורה העולמית של "הדיאלוגים של הכרמליטיות" מאת פולנק. היא המשיכה להופיע בקביעות בלה סקאלה, שם ביצעה תשעה-עשר תפקידים בין 1957 ל-1983 בהם לאונורה ב"כוחו של גורל", אליזבטה ב"דון קרלוס", אאידה, ליידי מקבת ב"מקבת", נורמה, אוטביה ב"הכתרת פופיאה" ואלצ'סטה. בלה סקאלה הופיעה גם בתפקיד "האישה הראשונה מקנטרברי" בהצגת הבכורה העולמית של "הרצח בקתדרלה" של פיצטי ב-1958.

ב-1962 הופיעה גנג'ר לראשונה בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן כ"אליזבטה די ולואה" וכדונה אנה בדון ג'ובאני. הופעתה הראשונה בארצות הברית באופרה של סן פרנסיסקו בשנת 1956, בתפקיד פרנצ'סקה ב"פרנצ'סקה דה רימיני". היא שרה בעוד בתי אופרה אמריקאיים, אבל מעולם לא במטרופוליטן אופרה, אף כי התנהלו דיונים לגבי האפשרות שתופיע שם בתפקיד טוסקה בשנת 1956.

ב-1985 פרשה גנג'ר מבימת האופרה ב-La Prova di un'opera seria של פרנצ'סקו גנקו בלה פניצ'ה בוונציה. היא המשיכה להופיע בקונצרטים עד 1992. נכון לשנת 2007 היא עדיין הייתה פעילה, והמנהל המוזיקלי של לה סקאלה, ריקרדו מוטי, מינה אותה לניהול בית הספר לאמנים צעירים.

לאורך כל הקריירה נודעה גנג'ר בעיקר כפרשנית דוניצטי. בין ביצועי דוניצטי המפורסמים ביותר שלה "בליסאריו", "פוליוטו", "אנה בולנה", "לוקרציה בורג'ה", "מריה סטוארדה" ו"קטרינה קורנארו". אבל את הצלחתה הגדולה ביותר קצרה ב"רוברטו דוורו", בנאפולי ב-1964.

נוסף לתפקידי הבל קאנטו, שבהם נודעה ביותר, כלל הרפרטואר של גנג'ר גם יצירות משל מלחינים מתקופת הבארוק כמו מונטוורדי וגלוק, המשך במוצרט, כרוביני, ספונטיני ויוהאן סימון מאייר, פוצ'יני ופרוקופייב, ועד בריטן, פולנק וג'אן קרלו מנוטי. היא הופיעה במספר רב של אופרות המבוצעות לעתים נדירות, ביניהן "לה פאלנה" של סמארליה, "אליזבטה מלכת אנגליה" של רוסיני, Agnese di Hohenstaufen של ספונטיני, "סאפפו" של פאצ'יני ו"אלצ'סטה" של גלוק. אופי תפקידיה נע מסופרן לירי עד קולורטורה דרמטית.

גנג'ר השיגה קריירה בינלאומית תוך זמן קצר והופיעה עם מנצחים איטלקים ידועי-שם כגון סראפין וריקרדו מוטי, בין השאר. היא תרמה לשיפור ה"רנסאנס של דוניצטי" בביצועים מעולים של אופרות שכוחות של המלחין.

ה"קומפוזיציות הליריות" של שופן, שביצעה בפריז עם ניקיטה מאגאלוף, מופע ליסט-ברטוק שלה בלה סקאלה והקונצרט שהגישה בנושא "אופרות על טורקים" במסגרת קרנבל ונציה בלה פניצ'ה, כולם מצביעים על אופייה החדשני כזמרת אופרה. היא סיכמה את קריירת השירה שלה ב-1985 באופרה La Prova di un'Opera Seria של פרנצ'סקו גנקו בתיאטרון לה פניצ'ה, אם כי המשיכה להופיע בקונצרטים עד 1992.

ב-1982 התמסרה גנג'ר לחינוך זמרי אופרה צעירים. היא עבדה כמנהל אמנות דידקטית של As.Li.Co במילאנו בשנים 1983-1988 וב-1997-98 ניהלה את בית הספר לאמנים צעירים של לה סקאלה. היא שימשה כמנהלת האמנותית של האקדמיה לאמני אופרה בתיאטרון לה סקאלה, שם לימדה פרשנות אופרה.

ליילה גנג'ר ביצעה תפקידים ראשיים באופרות מפורסמות רבות ויצאו לה מוניטין של "הדיווה האחרונה של המאה ה-20". את נוכחותה האיתנה בעולם האופרה השיגה לא רק בזכות הגיוון הרב ברפרטואר שלה, אלא גם בניואנסים הדרמטיים שהיא מייחסת לתפקידים שביצעה. בהיותה חוקרת ומורה מוכשרת, החזירה לבימה יצירות נשכחות רבות מן התקופה הרומנטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]