מצוות תלמוד תורה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: לשון לא בהירה, גיבוב מקורות בלי סדר נראה לעין. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
מצוות תלמוד תורה הוא המצווה לעסוק בתורה, בחוקיה ובספרות הדתית שהתפתחה סביבה, החל מספרי הנביאים והכתובים, (תורה שבכתב) דרך ספרות התנאים והאמוראים, (תורה שבעל פה) ועד כתבי הראשונים והאחרונים. תחומי הלימוד כוללים הן עיסוק בהלכה והן עיסוק באגדה, אם כי התחום השני נחשב לבעל חשיבות משנית ביחס לראשון עד למאה האחרונה.
החל מסוף תקופת בית שני, מצוות תלמוד תורה נחשבה לאחד מהיסודות הגדולים של היהדות ולומדי התורה הפכו לחלק משמעותי מהנהגת העם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות ופרטי המצווה
בספר דברים בפרשית ואתחנן (פרשת "שמע ישראל") נאמר:
- "והיו הדברים האלו אשר אנכי מצוך היום, על לבבך; ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" [1].
משמעות הציווי בפשטו, היא החיוב לעסוק בייחוד האל ובאהבתו לאורך כל היום מהבוקר ועד הערב. בנוסף, האב מחויב ללמד את בנו את הנושאים האלו.
על פי תורה שבעל פה, הציווי בפסוק רחב יותר, ומכוון לכל מצוות התורה ולא רק לעיקרי האמונה היהודית, ולכן, כל אב יהודי מחויב ללמד את בנו תורה, [2] וכן גם חייב ללמוד בעצמו.
במסכת סוטה מובאת מחלוקת בין בן עזאי הגורס שאדם חייב ללמד את בתו תורה, ורבי אליעזר שאף אומר "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות"[3]. דעתו של רבי אליעזר נפסקה להלכה, אך עדיין הרמב"ם מציין שיש שכר לנשים הלומדות תורה, למרות שהן לא נצטוו בכך. כיום
בתלמוד מסכת עבודה זרה דף י"ט נאמר, שאדם צריך לחלק לשלוש את זמן תלמודו, וללמוד שליש מהזמן מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד.
[עריכה] חשיבות לימוד התורה
חכמי ישראל נתנו ללימוד התורה חשיבות עצומה. המשנה אומרת שמצווה זו שקולה כנגד כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הגעה לתפילה לפני הזמן, הכנסת אורחים וביקור חולים, כולן יחד. הגמרא במסכת פסחים פרק עשירי אומרת שהעולם נידון בחסד במשך 26 דורות שבהם היה קיים העולם בלא תורה, ומכך למד הגר"א שמאז אין העולם יכול להתקיים רגע אחד בלי לימוד תורה, ולכן תמיד במוצאי יום כיפור היה ממשיך בלימודו עוד כמה שעות, מתוך חשש שבזמן זה איש לא יילמד תורה, ואז לא יוכל העולם להתקיים. [דרוש מקור]
[עריכה] הנאה מלימוד תורה
הרב אברהם בורנשטיין, מייסד חסידות סוכטשוב, כותב בהקדמה לספרו 'אגלי טל', כי עיקר מצוות לימוד תורה היא דווקא להנות מהלימוד, וכך יכנסו דברי התורה ללומד, ואין הנאה מהלימוד הופכת את הלימוד ללימוד 'שלא לשמה'.
- "שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
- "ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה" (הקדמת הספר 'אגלי טל')
[עריכה] איסור קבלת שכר על לימוד או הוראה של תורה
דיברי הרב אברהם בורנשטיין ללא ספק מליצה נאה, אך באופן מעשי לא נאסרה אלא הנאה חומרית (רווח כלשהו) , בגמרא נאמר כי אין לקחת תשלום בעבור לימוד או הוראה של תורה, אלא יש ללמדה בחינם, כשם שהקב"ה לימד את משה את התורה בחינם, כשניתנה בהר סיני.[4] וכן נאמר במסכת אבות "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר 'ודישתמש בתגא חלף' - הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". [5]
[עריכה] סיבות האיסור
הסיבות שניתנו לאיסור קבלת שכר מלימוד תורה הם:
- חילול ה- קבלת שכר עלולה ליצור חשד, שהעיסוק בתורה הוא למען בצע. [6]
- עצמאות מצפונית ויכולת השפעה - קבלת שכר על לימוד תורה עלולה ליצור תלות שתפגע בעצמאותו של הלומד, או שתמנע ממנו מלהשפיע על סביבתו. [7]
- אהבת ה - ביטוי אולטימטיבי של אהבה הוא עבודה ללא צפייה לתמורה, קבלת שכר על הלימוד פוגעת בערך זה. [8]
[עריכה] אופנים בהם מותר לקבל שכר על לימוד תורה
- המלמד ילדים או נערים בגיל צעיר, שיש טרחה בשמירתם.[9]
- המלמד תורה שבכתב.[10]
- שכר בטלה - פיצוי על הפסד ריאלי בגין התבטלות מעיסוק קיים.[11]
- כבר בתקופת הגמרא שבה כפי הנראה רוב הרבנים התפרנסו ממלאכה, תלמידי חכמים שעסקו בתפקידי הנהגת הקהילה לא רק שהתפרנסו משל הציבור[דרוש מקור] אלא יותר מכך הציבור העשיר אותם[דרוש מקור] שהרי זהו כבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים[דרוש מקור] ועוד שכאשר מנהיג הקהילה עשיר הדבר יכול להועיל לקהילה רבות כגון כאשר יש צורך לשחד את המלך או השליט וכן גורם שאין המנהיג תלוי בכספם של אחרים[12].פרשנות מקור. [13]
[עריכה] היתר קבלת שכר מלימוד תורה
תודעה על כך שעבודת הבורא חייבת להיות ללא צפייה לתמורה מושרש עמוק בתורת ישראל: דברים פרק כח (מז) ...תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: (מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל... חיוב זולתני זה התערער לראשונה עם התפלגות כת הצדוקים. כמסופר באבות דרבי נתן פ' ה מייסדי הכת לא קיבלו הפצרה של רבם אנטיגונס איש סוכו- "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" באמורם "אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית?". עדות מאוחרת יותר להמאסתה באופי זולתני של יהדות נימצא ב"אמונות ודעות" של רס"ג מאמר י ד"ה האחד עשר "מתלמידי החכמים מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת חוכמה... ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעות בו... ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים". מדבריו ניתן להבין שקימת מגמה כלשהי מבין תלמידי חכמים העסוקים בתורה להשליך צרכיהם על הציבור, אך היא לא נושאת אופי ממוסד. תיעוד דומה נימצא כמאתיים שנה מאוחר בפירוש המשנה של רמב"ם. שם, במאמר די ארוך, רמב"ם יצא בביקורת חריפה נגד רבנים הנוטלים שכר מהציבור, מדבריו ברור שהתופעה הייתה כבר רחבה למדי אך עדין לא ממוסדת.
[עריכה] מיסוד ההיתר
ראשון אשר חיבר היתר ממוסד היה הרשב"ץ. היתר שני חובר על ידי רבי יוסף קארו הוא ההיתר המקובל היום. ככלל הוא מעתיק תבניתו של רשב"ץ כמעט בכל, גם הוא מסיים בטענת "עת לעשות לה'...", אלא שאינו מזכיר במפורש ירידת הדורות כסיבה להכרח, נותר רק לנחש שלכך התכוון. להבדיל מרשב"ץ רביוסף קארו מרחיב מאוד גבולות ההיתר. עם הרשב"ץ התיר להתפרנס מעיסוק בתורה רק לרבנים בעלי תפקיד קהילתי רב יוסף קארו מתיר למעשה לכל הרוצה להפוך לימוד או הוראת תורה לעיסוקו העיקרי.
כפי שנאמר ברור שרצוי שלא יהיה כל תשלום על לימוד תורה, וכל לומדי התורה יתפרנסו בכוחות עצמם. בתקופת התנאים והאמוראים רבים מגדולי ישראל היו מתפרנסים ממלאכתם, למשל: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי עבד בעשיית צמר גפן ועוד. לצורך הקלה על תלמידי החכמים בפרנסתם הקהילה הייתה עוזרת לרבנים בעבודתם ובמסחרם. לאחר ההיתר של כתיבת התורה שבעל פה התרבה חומר הלימוד בצורה עצומה בתחילה עוד ניתן היה להקיף בקלות יחסית את חומר הלימוד שהרי מה שנכתב היה שישה סדרי משנה של רבי יהודה הנשיא והברייתות (שגם אותן לא כל חכמי ישראל ידעו) הבעיה גדלה כאשר חוברו התלמודים שאורכם פי כמה וכמה מהמשנה, ועוד יותר כאשר חוברו מספר רב של פירושים על התלמוד ובעקבות כך נתמעטו מאוד החכמים שהיו יכולים מצד אחד להיות רבנים ופוסקים ומצד שני להתפרנס ממעשי ידיהם [14], ברור הדבר שכאשר רוצים שתלמיד חכם יהיה בקיא ברוב הגמרא ובמספר פירושים מרכזיים עליה ועוד יעמיק בעיני אמונה ומחשבה ויקדיש מזמנו להנהגת הציבור והדרכתו ההלכתית המוסרית והמעשית היה צורך שהרבנים יקדישו את כל יומם ולילם ללימוד התורה והוראתה. עד שהתשב"ץ כתב שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו זוהי מידת חסידות וכן הביאו ר' יוסף קארו בחיבורו הבית יוסף. עוד יש שכתבו שתלמיד חכם שמתפרנס מיגיע כפיו עוון הוא בידו שלא מקבל את פרנסתו מהציבור שהרי בזמן זה שמקדיש לעבודתו אינו מלמד והציבור מפסיד ("יצא שכרו בהפסדו").[15]
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד הלכות תלמוד תורה חלק א' חלק ב' אתר ישיבה.
- ריכוז מאמרי ההתנגדות להיתרי הנאה מד"ת
[עריכה] הערות שוליים
- ^ דברים ה, ו-ז
- ^ תוספתא, קידושין א, ח
- ^ משנה, סוטה ג, ד
- ^ מסכת בכורות דף כט עמוד א'
- ^ מסכת אבות פרק ד' משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו : א היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר .- איך זה חילול ה'? אמר רב: אחד כמוני קונה בשר ולא משלם מיד.- כלומר- קונה באשרי- להשתמש בהטבה הניתנת על ידי סוחרים ללקוחות- לאדם כמו רב יהי זה חילול ה'. וכן פסק רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ' ג ה' י כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם...
- ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קה : ב מאי דכתיב: (משלי כ"ט) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה? אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום - יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות - יהרסנה. וכדברים האלה כתב רס"ג האמונות והדעות מאמר י ד"ה האחד עשר יש מתלמידי החכמים מי שאמר, כי אין ראוי לאדם להתעסק בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת החכמה... ומצאתי כל מה שאמרו אמת, אבל מקום הטעות בו, הוא מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולתה...ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמ"ש (קהלת ט' ט"ז) וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים;
- ^ קשה להצביע על מקור מובהק לטענה זו, אך ברור לכל בר דעת שמתנדב חדור מוטיבציה יותר ממבקש שכר וזה נכון לכל תחום .
- ^ נדרים לז,א "רב אמר שכר שימור וכו'"
- ^ רמב"ם, תלמוד תורה, א, ז - "מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר"
- ^ ר"ן נדרים לז,א "ולענין הלכה קיי"ל הכי (- נפסק כך:) דעל המדרש לא שרי למשקל (- על תורה שבעל-פה אסור לקחת שכר) מיהו הני מילי שכר לימוד (- אבל זה דווקא שכר לימוד) אבל אגר בטלה שרי (-אבל שכר בטלה מותר)"
- ^ במסכת סוטה מ ע"א מסופר שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר.
- ^ הטעם "כדי שיתעשר" אינו בגמרא. אין במקור " שרבי אבהו השתדל שימנו ...". כל המסופר הוא שענה "יש גדול ממני" כשהוצא לו תפקיד. גמרא לא מספרת אם רבי אבא דמן עכו קיבל את התפקיד, לא נאמר האם תפקיד נשא שכר לצידו. אך גמרא מספרת שרבי אבהו אכן ראה ב רבי אבא דמן עכו מופת לחיקוי בחכמה וענוה.
- ^ לעמת זה יש הגורסים שטיעון זה בלתי סביר כי החלטה לכתיבת התלמודים התקבלה כדי להקל על הלימוד והפירושים גם הם נועדו להקל. אך לפי טענה זו מסתבר שדווקא הקשו. מתנגדי קבלת כשר גורסים שדווקא קיום פרשנים "שכירים" הוא הגורם לריבוי חומר פרשני סותר ומתנגש אשר מצריך בתורו לפרשנות מיישבת סתירות וחוזר חלילה. כלומר קבלת שכר אינה פותרת בעיית ריבוי חומר לימוד אלא יוצרת אותה בכך שמעודדת פרשנות סרק.
- ^ אמנם טענה זו מתנגשת בבירור בנאמר במשנה מסכת אבות פ' ב מ' ח "... אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת..." , כלומר הלומד תורה לא אמור להיות מלא תודעה שעושה בכך טובה וכמובן שמישהו צריך לפרנסו בעבור זה.
| הלכה · תרי"ג מצוות · משפט עברי · תפילה · לימוד תורה · צדקה · גמילות חסדים · שמע ישראל משפחה: ברית מילה · פדיון הבן · זבד הבת · בר מצווה · חופה וקידושין · טהרת המשפחה · מעמד האישה ביהדות · צניעות מוות: הלוויה · קבורה · אבלות · קדיש · חברה קדישא |
 |
