לכידת אדולף אייכמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אייכמן בכלא רמלה, 1961

לכידת אדולף אייכמן הייתה פעולה שהוציא לפועל בארגנטינה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים במאי 1960. אייכמן היה המארגן הראשי של השמדת יהודי אירופה בימי השואה. לאחר מלחמת העולם השנייה הוא נמלט לארגנטינה, נתגלה שם, נלכד בפעולה חשאית על ידי אנשי "המוסד" והובא לישראל כדי להישפט בה על מעשיו. הפעולה נחשבת לאחת המורכבות והנועזות שנעשו על ידי "המוסד", לאור המרחק הרב מישראל והצורך להוציאה לפועל בחשאי וללא ידיעת שלטונות ארגנטינה.

איתורו של אייכמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייכמן נאסר לאחר המלחמה בגרמניה בידי צבא ארצות הברית אך ברח ממחנה המעצר. הוא הסתתר בגרמניה מספר שנים. ב-1950 יצא בחשאי בסיוע אנשי דת נוצרים בספינה מאירופה לבואנוס איירס שבארגנטינה והשתקע בה. מאוחר יותר הצטרפו אליו שם אשתו ושלושת בניו. שם נולד לאייכמן ולאשתו בן נוסף.

ידיעה ראשונה על מקום הימצאו של אייכמן הגיעה אל ישראל בחודש אוקטובר 1957 באמצעות ד"ר פריץ באואר, משפטן יהודי-גרמני ששימש כתובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה. הידיעה הועברה אל הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל. הוא שיגר אל באואר את איש "המוסד" שלמה כהן-אברבנאל, שקיבל ממנו מידע מפורט ומסמכים על אייכמן, אך לא את פרטי המקור ממנו הגיעה הידיעה. מן השיחה עם באואר התברר כי הוא נכזב מן האפשרות שגרמניה תבקש להסגיר את אייכמן לידיה ולשפוט אותו, וסבר כי מוטב שהמידע על מקום הימצאו יועבר לידי ישראל, הצפויה לפעול ביתר נחרצות ללכידתו ולשפיטתו.

עמנואל טלמור, חוקר ששלח הראל בעקבות זאת לבואנוס איירס, צפה על כתובת מגוריו המשוערת של אייכמן כפי שנמסרה על ידי באואר, אך התרשם כי לא היה זה מקום מגוריו, שכן הבית היה דל ושכן בשכונה מוזנחת, שלא תאמו לאמצעים הכספיים הרבים שנמצאו כמשוער בידי אייכמן ונאצים אחרים שנמלטו לארגנטינה לאחר המלחמה.

בעקבות החקירה הראשונית שלח הראל שנית את כהן-אברבנאל אל באואר בינואר 1958. הפעם ניאות באואר לגלות את פרטי המקור ממנו הגיעה אליו הידיעה על מקום הימצאו של אייכמן. היה זה גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שהיגר לארגנטינה לאחר מלחמת העולם השנייה, שבה נרדף על ידי הנאצים ונאסר במחנה ריכוז.

הראל שלח לפגישה עם הרמן את קצין המשטרה אפרים אלרום, במסגרת נסיעה שערך באותה עת לכנס של האינטרפול בארגנטינה. הוא נפגש עם הרמן (שהיה עיוור) במקום מגוריו בעיר קורונל סוארז, כ-450 קילומטרים מבואנוס איירס. התברר כי הרמן התגורר קודם לכן באוליבוס, פרבר של בואנוס איירס. הוא נחשף לאפשרות הימצאו של אייכמן שם לאחר שצעיר בשם ניק אייכמן‏[1] חיזר אחרי בתו. אז גם בירר את כתובת המגורים המשוערת של אייכמן, שאותה העביר לבאואר.

אלרום, שפעל במסווה של גרמני שליחו של באואר, תישאל את הרמן אודות המידע שבידו, ביקש כי יוסיף לחקור בדבר וקבע דרכי התקשרות עמו. בחדשים הבאים העביר הרמן מידע נוסף (מבלי דעת כי הוא עומד בקשר עם אנשי "המוסד"), אך בדיקת המידע העלתה ספקות כבדים בנוגע לאמינות המידע שהעביר ופרשנותו לו. על כן הוחלט באוגוסט 1958 להפסיק את המגע עם הרמן, הגם שהראל הוסיף להאמין כי יש גרעין של אמת במידע שהעביר.

בדצמבר 1959 בא ד"ר באואר לביקור בישראל והביא עמו ידיעות חדשות ומפורטות אודות אייכמן, ממקור – שלא היה לותר הרמן - שאותו סירב בתוקף לחשוף. בין השאר מסר כי אייכמן שינה את שמו לריקרדו קלמנט. לפרט זה הייתה חשיבות רבה שכן אותו שם נכלל גם במידע שהעביר הרמן. לפיכך החליט הראל לשלוח לבואנוס איירס חוקר בנסיון נוסף לאתר את מקום מגוריו של אייכמן.

במקביל הורה הראל לערוך חקירה סמויה בסביבתם של בני משפחות אייכמן ואשתו באוסטריה וגרמניה אודות הקורה אותם. יעקב גת, שערך חקירה זו, גילה כי אשת אייכמן ובניה עזבו את גרמניה ונתקל בחומה של שתיקה אודות הקורה אותם. עובדה זו חיזקה את החשד שאייכמן ומשפחתו נמצאים בארגנטינה.

באותה עת העביר הראל דיווח ראשוני לראש הממשלה דוד בן-גוריון כי אפשר ונתגלה מקומו של אייכמן. גם שרת החוץ גולדה מאיר הובאה בסוד העניין. בנוסף נפגש הראל עם היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כדי לברר אם תהיה ישראל מוסמכת לשפוט את אייכמן על פשעיו בקשר לשואה. כהן חיווה את דעתו שהדבר יהיה אפשרי.

החוקר, איש השב"כ צבי אהרוני, הגיע לבואנוס איירס ב-29 בפברואר 1960. פעולתו שם התנהלה בסיועם של ארבעה אנשים שהועמדו לרשותו, ובכללם הנספח הצבאי של ישראל בארגנטינה, יצחק אלרון, ואשתו שרה. בין היתר הוא ערך חקירות סמויות באמצעות משרד חקירות מקומי. פעולותיו נעשו תוך נקיטת אמצעי זהירות מפני גילוין.

בחקירה בכתובת שמסר לותר הרמן התברר כי כשלושה שבועות קודם לכן עבר משם ריקרדו קלמנט עם משפחתו לכתובת אחרת. כמו כן אותר בנקל בנו של קלמנט שעבד בקרבת מקום, ובאמצעות עיקוב אחריו התגלה מקום מגוריה החדש של אמו – בית בודד בלב שטח פתוח, ברחוב גריבלדי בסן פרננדו, פרבר במרחק של כ-30 קילומטרים ממרכז בואנוס איירס. חקירה נוספת העלתה כי החלקה שעליה עומד הבית רשומה על שמה של ורה ליבל (שם נעוריה של אשת אייכמן) לבית פיכמן. האפשרות שהיא נישאה מחדש לגרמני שאינו אייכמן הופרכה במהרה.

אהרוני ועוזריו קיימו סיורים ותצפיות סמויים רבים באזור הבית, שבמהלכם אירעה להם תאונת דרכים קלה, שלא עוררה תשומת לב. ב-19 במרץ נצפה לראשונה בחצר הבית אדם שתיאורו הפיזי דמה לשל אייכמן, ותצפיות בימים הבאים הראו כי הוא מדיירי הבית. לקראת סיום תקופת החקירה הצליח אחד מעוזריו של אהרוני לצלם אותו באמצעות מצלמה שהוסתרה בתוך תיק. הצילומים הושוו לצילומי אייכמן במדי אס אס על ידי חוקר המשטרה אלי אילן שמסקנתו הייתה שמדובר באייכמן במידה רבה של ודאות. בעקבות דיווחיו על החקירה נצטווה אהרוני בראשית אפריל לשוב לישראל והוא יצא את בואנוס איירס ב-7 באפריל.

הלכידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות ללכידה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראל החליט כי יש לגשת לפעולה ללכידת אייכמן. נסיבות הפעולה היו מסובכות - המרחק מישראל היה עצום, לא היו אמצעי קשר מהירים בינה לבין ארגנטינה והיה צורך לפעול בחשאי וללא ידיעת השלטונות הארגנטיניים, על מנת למנוע כל אפשרות שאייכמן יוזהר ויימלט. לכן החליט הראל כי יהיה עליו להיות נוכח בבואנוס איירס בעת הפעולה, על מנת שיוכל להכריע במהירות בכל שאלה או משבר מבצעיים או דיפלומטיים העלולים להתעורר במהלך הפעולה.

הראל מינה לראש צוות החטיפה את איש "המוסד" רפי איתן, איש הפלמ"ח בעברו ומפקד היחידה המבצעית של השב"כ והמוסד. הוא קבע את זהות יתר אנשי הצוות, מהם מ"המוסד" ומהם מהשב"כ. בהם נימנו אברהם שלום, צבי מלחין, צבי אהרוני, יעקב גת, משה תבור (מומחה לעניינים טכניים), אפרים אילני, יהודית נסיהו, שלום דני (מומחה לזיוף מסמכים) וכן יעקב מידד (שטיפל בארגנטינה בעניינים הלוגיסטיים - שכירת דירות, מכוניות וכו', והתנהל בתקופה זו תוך שימוש בחמישה דרכונים שונים). הצטרף אליהם הרופא המרדים ד"ר יונה אליאן מבית החולים תל השומר. נוכחותו נדרשה על מנת שניתן יהיה לטשטש או להרדים את אייכמן בעת הצורך, כמו גם כאמצעי גיבוי רפואי לצוות העוסק בפעולה חשאית. לאנשי הצוות הוכנו כרטיסי טיסה לארגנטינה וזהויות בדויות לכיסוי עם תיעוד הולם. כמו כן הוכן עבורם ציוד הדרוש לצורכי הפעולה.

הצוות המבצעי החל בגיבוש תוכנית ראשונית ללכידת אייכמן. נשקלו שתי דרכי פעולה אפשרויות: האחת – התפרצות לבית מגוריו של אייכמן ולכידתו שם; האחרת – לכידת אייכמן מחוץ לביתו, בקרבתו או במקום אחר, בעת שיהלך במסלול הליכה ידוע שלו, שייקבע לאחר מעקב ותצפיות.

זיהויו של ריקרדו קלמנט כאייכמן היה מקורב אך לא ודאי, ולכן נקבע כי יידרש זיהוי נוסף לאחר הגעת הצוות המבצעי לארגנטינה ובמקביל להכנות הסופיות ללכידה. לפיכך הוחלט כי קבוצת חלוץ של הצוות המבצעי, בראשותו של אברהם שלום, תצא לארגנטינה לפני יתר הצוות. היא יועדה לטפל שם בסידורים הלוגיסטיים הדרושים – שכירת מכוניות ודירות מסתור וציודן - ובהמשך התצפיות והמעקב אחרי קלמנט במטרה להשלים את גיבוש תוכנית הלכידה.

כמסובכת במיוחד נתגלתה שאלת הדרך בה יועבר אייכמן מארגנטינה לישראל לאחר שייתפס. באותם ימים לא התקיים קו תעופה ישראלי סדיר לדרום אמריקה. בדיקה העלתה כי לא ניתן יהיה להעמיד כלי שיט מתאים, שיוביל את אייכמן מארגנטינה בדרך הים. להראל התברר כי בחודש מאי 1960 יחלו בארגנטינה חגיגות מלאת 150 שנה לעצמאות המדינה, וכי מדינות רבות, ובהן ישראל, הוזמנו להשתתף בהן. משרד החוץ עמד לשלוח משלחת לחגיגות אלו. הראל בירר את האפשרות שהמשלחת תצא לארגנטינה במטוס מיוחד, אשר ישמש בדרכו חזרה לישראל להטסת אייכמן. לאחר מגעים בין "המוסד", משרד החוץ וחברת אל על הוסדר הדבר ונקבע כי אל על תשלח לארגנטינה מטוס נוסעים ארוך טווח מדגם בריסטול בריטניה.‏[2] כתוצאה מכך הוכפף כל לוח הזמנים של המבצע ללכידת אייכמן ללוח הזמנים של הגעת המשלחת הישראלית לחגיגות בארגנטינה ושל הגעת המטוס לשם.

ההכנות ללכידה בארגנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הצוות המבצעי יצאו לארגנטינה בנפרד זה מזה במסגרת טיסות נוסעים מסחריות שעברו בתחנות בינים. הראשון באנשי קבוצת החלוץ הגיע לבואנוס איירס ב-22 באפריל. מיד החלו בשכירת מכוניות ובחיפוש אחר דירות מתאימות להשכרה שישמשו את הצוות. חלק זה של הפעולה התגלה כבעייתי ביותר, ודירות רבות התגלו כלא מתאימות מסיבות שונות. לאחר מאמצים רבים נשכרו עד למועד לכידתו של אייכמן שבעה בתים ודירות, ואנשי הצוות המבצעי השתכנו בהדרגה בחלקם. גם שכירת מכוניות מתאימות התגלתה כבעיה, שכן מצבן המכני של המכוניות להשכרה בבואנוס איירס היה ירוד בדרך כלל, והיה על הצוות לערוך בהן תיקונים מכניים.

במקביל לטיפול בסידורים הלוגיסטיים יצאה הקבוצה במהרה לסיור ראשון ליד ביתו של קלמנט בסן פרננדו וכבר במהלכו נצפה קלמנט ליד ביתו. סדרה של תצפיות נוספות שנערכו בימים שלאחר כן העלתה כי הוא מהלך בנתיב קבוע דמוי האות ר' אל ביתו מתחנת אוטובוס הסמוכה אליו, בשעה 19:40 מדי ערב. הוחלט שהוא ייתפס בנתיב זה על ידי הצוות. אנשי הקבוצה ערכו תצפיות יומיות על ביתו של קלמנט וערכו סיורים שמטרתם היכרות עם רשת הכבישים שבין ביתו של קלמנט לבין מרכזה של בואנוס איירס. ממצאי כל הסיורים והתצפיות נדונו בישיבות של אנשי הצוות שנערכו בבתי המסתור.

בעקבות הדיווח הראשוני של קבוצת החלוץ ב-26 באפריל הורה הראל ליתר אנשי הצוות המבצעי לצאת לארגנטינה. הוא עצמו הגיע לשם לפני כולם, ב-1 במאי. אחרונה הגיעה לבואנוס איירס יהודית נסיהו, ב-11 במאי.

בימים הבאים חילק הראל את זמנו בין ביקורים בבתי המסתור שנשכרו לבין ישיבה בחלק משעות היום בבתי קפה שונים בעיר (כאמצעי זהירות), ושם נפגש לדיווח ועדכון עם אנשי הצוות המבצעי, עם עובדים של חברת אל על, שהגיעו לבואנוס איירס לטפל בטיסה המיוחדת של מטוס החברה, ועם גורמים נוספים.

נקבע כי המטוס יגיע לבואנוס איירס ב-12 במאי ויעזוב אותה יום או יומיים לאחר מכן, אך ב-3 במאי התברר שהשלטונות הארגנטינים ביקשו לדחות את קבלת הפנים למשלחת הדיפלומטית הישראלית ל-19 במאי. פירושו של דבר היה דחייה של שבוע ימים בהגעת המטוס. למרות זאת החליט הראל להוציא לפועל את לכידת קלמנט במועד שתוכנן על פי מועד הגעת המטוס במקור, 10 במאי. היה זה מתוך רצון להימנע מהסיכון של החמצת האפשרות לתפוס את אייכמן, גם אם הדבר יחייב את החזקתו הסמויה בארגנטינה במשך מספר ימים, דבר שהיה כרוך כשלעצמו בסיכונים.

ב-8 במאי נערכה באחד מבתי המסתור ישיבה מסכמת של הצוות המבצעי, שבה נקבעה תוכנית הלכידה הסופית. הוחלט באיזה בית מסתור יוחזק אייכמן לאחר שייתפס ונקבעו דרכי נסיגה חלופיות אליו לאחר הלכידה. הוחלט לדחות את יום הלכידה ליום רביעי, 11 במאי. למחרת אישר הראל את ההחלטות שנתקבלו.

בימים הבאים תרגלו אנשי הצוות המבצעי את ההשתלטות על אייכמן והכנסתו למכונית עד שהגיעו לרמת ביצוע שהניחה את דעתו של רפי איתן. כמו כן נעשו ההכנות הסופיות האחרות לפעולת הלכידה, כולל התקנתו על ידי משה תבור של חדר מסתור להחזקתו של אייכמן, שנועד להיות מוגן מגילוי על ידי חיפוש משטרתי.

פעולת הלכידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 במאי לפנות ערב יצאו שתי מכוניות של הצוות המבצעי לסן פרננדו. מכונית הלכידה ובה ארבעה אנשים - רפי איתן, צבי מלחין (שנועד לתפוס בקלמנט), משה תבור וצבי אהרוני, ששימש כנהג - המתינה לבואו של קלמנט בקרבת ביתו, לאורך צלע אחת של נתיב הליכתו. המכונית האחרת ובה אברהם שלום, יעקב גת והרופא נועדה לשמש כגיבוי. היא חנתה כשלושים מטרים מהשנייה, על הצלע האחרת של נתיבו של קלמנט, ותוכנן שתסנוור אותו בפנסיה כדי שלא יבחין במכונית הלכידה עד הרגע האחרון. חופות המנוע של שתי המכוניות היו פתוחות ונהגיהן העמידו פנים שהם מטפלים במנועים.

קלמנט היה אמור להופיע בשעה 19:40, והצוות קבע מראש שימתין לו רק עד 20:00, כדי להימנע משהות ארוכה ומעוררת חשד במקום. הוא לא הופיע עד 20:00 אך רפי איתן החליט להמתין עוד. קלמנט הופיע בשעה 20:05. בעת שהתקרב למכונית הלכידה חשדו אנשיה שהוא מחזיק אקדח בכיסו. על כן לא נהג צבי מלחין לפי התוכנית שנקבעה – לאחוז בקלמנט מאחור – אלא קפץ עליו והפילו, כאשר קלמנט פולט צעקה חדה. איתן ותבור הצטרפו אליו וכולם הטילו את קלמנט לתוך המכונית, כשארבעתם במושב האחורי. קלמנט לא גילה התנגדות. תבור טיפס למושב הקדמי. אהרוני סגר את מכסה המנוע, התיישב ליד ההגה ונסע מן המקום. שלב הלכידה הסתיים בתוך פחות מדקה.

אנשי הצוות כפתו את קלמנט, חסמו את פיו, כיסו את עיניו והשכיבו אותו על רצפת המכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. אהרוני הזהיר אותו בגרמנית כי אם לא ישב בשקט גמור - יירה. קלמנט ציית. כאשר מכונית הגיבוי מובילה נסעו המכוניות אל הבית שנקבע להחזקת קלמנט והגיעו לשם לאחר 45 דקות.

קלמנט הוכנס לחדר הכליאה שהוכן לו וחיפוש נערך מיד על גופו, בגדיו וחפציו נלקחו והוא הושכב לבוש בפיג'מה ובכיסוי עינים על מיטה ורגלו נקשרה אליה באזיקים. במצב זה בילה את מרבית ימי החזקתו במעצר. מיד החל אהרוני את חקירתו הראשונה. לשאלותיו מסר קלמנט פרטי זיהוי שונים שהיו ידועים כשייכים לאייכמן, כולל מספר כרטיס החבר שלו במפלגה הנאצית. כאשר נשאל לזהותו מסר בתחילה שני שמות בדויים אך לאחר מכן הודה כי הוא אייכמן. למחרת העביר הראל דיווח על כך לישראל – לראש הממשלה, לשרת החוץ ולרמטכ"ל חיים לסקוב.

בימים הבאים, עד 21 במאי, הוחזק אייכמן במעצר בבית, כשאנשי הצוות מתחלפים בשמירה מתמדת עליו ובתצפית על סביבות הבית. הוכנה ותורגלה תוכנית פעולה מפורטת למקרה חירום של חיפוש בבית. יהודית נסיהו הגיעה אל הבית על מנת לשוות לו כלפי חוץ מראה של בית מגורים רגיל. היא טיפלה בתחזוקתו ובהאכלת כל אנשי הצוות. הצורך להחזיק במעצר רוצח המונים במשך ימים התגלה כמכביד מאוד על מורל הצוות.

נאסר על אנשי הצוות לדבר עם אייכמן אך הוא נחקר פעמים אחדות בעת מעצרו. הוא שיתף פעולה עם שוביו באופן מלא. לבקשת הראל הוצע לו להסכים להעברתו לישראל ולשפיטתו בה והוא שקל זאת ונתן את הסכמתו לכך בכתב.

הטסת אייכמן לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת המאסר הראשונה נגד אייכמן.
תוכן המסמך:
פקודת מאסר עד 14 יום
התובע: היועץ המשפטי לממשלה
הנתבע: אדולף אייכמן
בית משפט: השלום תל אביב
מספר המשפט: מעצרים 1250/60
האשמה: הריגת אנשים הנמנים לקבוץ לאומי יהודי, לפי סעיף 1(א)(1) ו-2 לחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם 1950
חתימת שופט שלום ראשי [-]

מטוס "אל על" ובו המשלחת לחגיגות העצמאות של ארגנטינה הגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי.‏[3] שלא כרגיל התלוו אליו מכונאים לגיבוי. כמו כן הגיע במטוס איש השב"כ יהודה כרמל, שנבחר משום דמיונו הפיזי לאייכמן. הוא נשא את הזהות הבדויה של "זאב זכרוני" ולבש מדי צוות של "אל על". לאחר הגעתו לארגנטינה נלקחו ממנו מדיו ותעודותיו והועברו לשימושו של אייכמן, כדי להוציאו מארגנטינה בזהות זו.

הוכנה גם תוכנית חליפית, שלא היה בה צורך לבסוף. לפיה התחזה ישראלי לאדם המיועד לחזור לישראל בטיסה המיוחדת לאחר שנפצע בתאונת דרכים ולקה בזעזוע מוח. לצורך כך הוא גם התאשפז למספר ימים בבית חולים מקומי. בעת הצורך היו מציגים את אייכמן כ"פצוע" זה, במחשבה שביקורת הגבולות עליו תהיה רופפת יותר.

לקראת הטיסה התוו הראל ואנשי הצוות המבצעי תוכניות פעולה חלופיות להעברת אייכמן לשדה התעופה, בהתאם לקשיים שעלולים היו להתעורר בקשר לכך, כולל חיפושים אפשריים אחרי אייכמן ביוזמת משפחתו. ככל הידוע יזמה משפחתו של אייכמן חיפושים אחריו, אך בשל עברה נמנעה מלפנות בעניין זה למשטרה המקומית.

מכונית ובה אייכמן וארבעה אנשים אחרים ובכללם הרופא עזבה את בית המסתור והגיעה לשדה התעופה של בואנוס איירס ב-20 במאי בשעה 23:00. כל יושביה היו לבושים במדי "אל על". לאייכמן ניתנו תרופות טשטוש, שאיפשרו לו להלך על רגליו אך לא לדבר. המכונית ושתיים נוספות עמה עברו את מחסום הביקורת, נכנסו לשטח השדה והגיעו אל רחבת החנייה שבה חנה המטוס. אייכמן הועלה על המטוס ללא קושי. הראל הצטרף אל הטיסה והיא המריאה לדרכה בשעה 00:05.

בדרכו לארגנטינה נחת המטוס לחניית ביניים ברסיפה שבברזיל ואנשיו נתקלו שם בקבלת פנים עוינת של מפקד שדה התעופה. על כן הוחלט לטוס מבואנוס איירס ישירות לדקר שבסנגל. הדבר היה כרוך בסיכון, שכן המרחק היה גדול במקצת מטווח הטיסה של המטוס, אך בסיוע רוחות מתאימות הגיע המטוס ליעד, אם כי כשבמיכליו כמות מינימלית של דלק.‏[4] מחשש לביקורות בחניית ביניים נוספת טס המטוס מדקר ישירות לישראל והגיע ליעדו ב-22 במאי, בשעה שבע בבוקר. זמן הטיסה הכולל (ללא חניית הבינים) היה 24 שעות ושלושים דקות.

ב-23 במאי הודיע ראש הממשלה בן-גוריון לכנסת על לכידתו של אייכמן והבאתו לישראל. ד"ר פריץ באואר קיבל הודעה אישית על הלכידה שעתיים לפני ההודעה הרשמית.

לאחר הלכידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פינוי דירות המסתור וסילוק עקבות המבצע שבו משתתפי מבצע הלכידה לישראל מארגנטינה כפי שהגיעו אליה, באמצעות טיסות נוסעים מסחריות ובנפרד זה מזה. בדרך זו נאלצו לשוב לישראל גם חלק מחברי המשלחת הדיפלומטית הישראלית לחגיגות העצמאות של ארגנטינה, אשר נועדו לשוב לישראל במטוס שהביאם לארגנטינה, אך הושארו מאחור.

בעקבות פרסום דבר לכידת אייכמן והבאתו לישראל, הממשלה ניסתה בתחילה לטעון שהמבצע בוצע בידי נוקמים פרטיים.‏[5] ממשלת ארגנטינה הכריזה על שגריר ישראל אצלה, אריה לבבי, כאישיות בלתי רצויה והוא עזב את המדינה. הנספח הצבאי אלרון הורשה להישאר בארגנטינה. בחודש יוני 1960 הגישה ארגנטינה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הפגיעה בריבונותה. המועצה דנה בתלונה וקיבלה ב-23 ביוני את החלטה 138.‏[6] ההחלטה קבעה כי הופרה ריבונותה של ארגנטינה וכי מעשים שכאלו, אם יישנו, יסכנו את השלום והביטחון הבינלאומיים וביקשה את ישראל לתת פיצוי מתאים (appropriate reparation) על מעשיה. יחד עם זאת קבעה ההחלטה כי אין לראות בה משום מחילה על הפשעים החמורים המיוחסים לאייכמן וכי כל עמי העולם מעוניינים כי הוא יועמד למשפט כראוי בשל פשעים אלו. ב-3 באוגוסט, לאחר דיונים ביניהן, פרסמו ארגנטינה וישראל הודעה משותפת כי התקרית ביניהן נחשבת כמחוסלת, תוך הודאה כי הופרה ריבונותה של ארגנטינה.

משפטו של אייכמן בפני בית המשפט המחוזי בירושלים החל ב-11 באפריל 1961. ב-11 בדצמבר ניתן פסק הדין, שהרשיע את אייכמן בעבירות שיוחסו לו, וב-15 בדצמבר הוא נידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של אייכמן על ההרשעה והעונש. ב-31 במאי דחה נשיא המדינה יצחק בן-צבי את בקשת החנינה של אייכמן, והוא הוצא להורג בתלייה בו בלילה.‏[7] גופתו נשרפה ואפרו פוזר במימי הים התיכון.

פרסום פרטי המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער החוברת של זאב גלילי

בשנת 1960 ניצל העיתונאי זאב גלילי את סדרת סיפורי ההרפתקאות לילדים "דן טרזן" שאותה כתב, כדי לפרסם לראשונה פרטים, כסיפור בדיוני בשם "דן טרזן והפושע הנאצי" אודות "רודולף טייכמן", על נסיבות לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל.‏[8][9]

באופן גלוי פורסמו לראשונה בהרחבה פרטי מבצע איתורו ולכידתו של אייכמן בספרו של איסר הראל הבית ברחוב גריבלדי, שיצא לאור ב-1975. מהדורה מעודכנת של הספר יצאה לאור ב-1990, ובה נכללו פרטים שהיו חסויים בעת פרסום הספר לראשונה.

בפברואר 2012 נפתחה במוזיאון בית התפוצות התערוכה "מבצע פינאלה: סיפור לכידתו של אייכמן". היא מציגה תמונות, מסמכים וחפצים הקשורים לאיתורו ולכידתו של אייכמן. התערוכה הוצגה במקור במטה "המוסד" והייתה סגורה לקהל, עד להחלטה לחשוף אותה בציבור.‏[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה פרלמן, איך נתפס אייכמן, עם עובד, 1961.
  • איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, ספרית מעריב, 1975.
  • פיטר מן (צבי מלחין), אורי דן, אייכמן בידי, מסדה, 1987.
  • ניל בסקומב, המצוד אחר אייכמן, משכל - הוצאה לאור, 2010.
  • ג'קי ירחי, המצוד, ספריית בית אל, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בדיעבד התברר שהיה זה ניקולאס, בנו הבכור של אייכמן.
  2. ^ להרחבה ראו http://en.wikipedia.org/wiki/Bristol_Britannia.
  3. ^ בראש המשלחת עמד השר בלי תיק אבא אבן (שלא ידע על המבצע) ונכלל בה גם אלוף פיקוד הצפון מאיר זורע.
  4. ^ אם לא היה אפשר להגיע לדקר התכוונו הטייסים לנחות בפריטאון שבסיירה לאונה.
  5. ^ תום שגב"המנהיג והתקשורת": אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר, באתר הארץ, 4 בפברואר 2012
  6. ^ Security Council Resolutions – 1960.
  7. ^ http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-8f063022d9c1f21004.htm
  8. ^ אלי אשד, דן טרזן - תשובה ישראלית לשואה יהודית, באתר "המולטי יקום של אלי אשד"
  9. ^ זאב גלילי: כך "גייסתי" את דן טרזן למוסד וחטפתי את אייכמן
  10. ^ פתיחת התערוכה באתר בית התפוצות.