למידה פעילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

למידה פעילה היא שיטת הוראה בה הלומד מעורב בתהליך הלמידה.

הלמידה הפעילה התפתחה בהתאם לגישה הקונסטרוקטיבית וגישת עיבוד המידע. היא שונה מאופן ההוראה המסורתי בחינוך הפורמלי, שבו המורה או המרצה מדבר מרבית השיעור בעוד שהתלמידים נותרים פסיביים. הלמידה הפעילה כוללת: למידת חקר, למידה חוויתית (experiential learning) ולמידה דרך פתרון בעיות (problem-based learning).

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למידה פעילה נשענת על ההנחה שהלומד בונה משמעויות ביחס למושגים הקשורים לתופעה בה הוא עוסק מתוך התנסותו ותחושותיו[1]. כמו כן, המערבות של הלומד בתהליך משפרת את יכולת הלמידה שלו‏[2].

מקובל לחשוב שתלמידים המעורבים בתהליך הלמידה יוכלו לזכור את החומר בקלות רבה יותר וכן יוכלו להשתמש בו בהקשרים אחרים. כמו כן ישנה הנחה שההנעה ללמידה צריכה להגיע מהלומד, על מנת שתהליך הלמידה יהיה אפקטיבי.

לפי אלברט בנדורה האדם לומד מתוצאות מעשיו, כך שהתנהגויות שמתוגמלות או מובילות להצלחות יישמרו, ואלו שמובילות לכישלונות יעברו שינוי או ייזנחו. עם זאת, הלמידה הפעילה אינה שוללת את הצורך במורה או מדריך שיספק אתגרים, יתקן טעויות ויעודד את היזמה האישית של הלומד.

שילוב למידה פעילה במערכת החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבקרים של הלמידה הפעילה טוענים כי היא יעילה לחיזוק חומר שכבר נלמד, אך לא ללימוד של חומר חדש. מעבר לכך, הדרכה אישית של תלמידים דורשת משאבים שמערכת החינוך אינה יכולה לספק אותם. לפיכך, הם ממליצים לשלב טכניקות של למידה פעילה כמו דיונים כיתתיים ומשימות כתיבה קצרות בלמידה הפרונטלית המסורתית.

אחת הדרכים לשילוב של למידה פעילה היא באמצעות E-learning. לדוגמה, משחקי מחשב מאפשרים להתנסות בלמידה פעילה באופן המסייע להכללה של חומר הלימוד להקשרים נוספים ולמצבים עתידיים[3].

למידה פעילה באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת היום הסכמה שההוראה המסורתית בקורסי היסוד במדעים במוסדות להשכלה גבוהה אינה מניבה את התוצאות המקוות. מרבית הסטודנטים המסיימים קורסים אלה, מגלים גישה שלילית למדעים ולחשיבותם. כדי להתמודד עם בעיה זו פותחו במהלך העשורים האחרונים שיטות הוראה המפעילות את הסטודנטים במהלך השיעורים. חרף הצלחתן, אימוצן מלווה בהתנגדות של חברי הסגל. מומחים להוראת המדעים מנסים להתמודד עם תופעה זו על ידי פיתוח שיטות הוראה שמטרתן לענות על קשיי הסטודנטים שהתגלו בתהליך הלימוד של קורסי היסוד. לפי גישה זו המרצה מפעיל את הסטודטים במהלך ההרצאה, ומייחד פרקי זמן להתמודדות הסטודנטים עם פתרון בעיות. למרות הצלחתן של שיטות אלו מעדיפים מורים רבים לדבוק בשיטות ההוראה המסורתית.

במטרה לקדם את הוראת המדעים עוצבו סביבות למידה כך שיתאימו לתפקידו החדש של המורה, ושיטות ההוראה שבהן ינקוט, כגון: שילוב הדגמות מפעילות, מענה על שאלות מושגיות באמצעות מערכת משוב אישית, הרצאות בפרקי זמן המוגבלים לעשרים דקות, למידה בקבוצות קטנות, הוראת עמיתים, פתרון בעיות מובנה ועוד. בשיטה זו, אולם ההרצאות מוחלף בכיתה סדנאית, בה יושבים הסטודנטים סביב שולחנות עגולים. המרצה ממוקם במרכז הכיתה. מרבית זמן השיעור מתמודדים הסטודנטים עם משימות ועוסקים בפתרון בעיות וחקירה מעבדתית. הכיתה מתפקדת כקבוצת מחקר בה מדווחים צוותים שונים על פעילותם ותוצאותיה. תפקיד המרצה מתמקד בתכנון סיבת הלמידה, הפעלת הסטודנטים ומתן משוב יעיל בזמן אמת. הפעילות הלימודית בכיתה מסתייעת ברשת תקשורת ממוחשבת בין המרצה לסטודנטים ובינם לבין עצמם. הרשת מאפשרת שליפת משימות, הצגת מודלים ממוחשבים, הצגת בעיות, מתן משוב, קיום קבוצות דיון ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוכנית לימודים בגן הילדים הממלכתי והממלכתי דתי, תשס"ט. משרד החינוך, האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים (2009).
  2. ^ Caliskan, M., & Sunbul, A. (2011). The Effects of Learning Strategies Instruction on Metacognitive Knowledge, Using Metacognitive Skills and Academic Achievement (Primary Education Sixth Grade Turkish Course Sample). Educational Sciences: Theory And Practice, 11(1), 148-153.
  3. ^ Hung, P. H., Hwang, G. J., Lee, Y. H., & Su, I. (2012). A cognitive component analysis approach for developing game-based spatial learning tools. Computers & Education, 56(2), 762–773.‏
Nuvola apps bookcase.png ערך זה הוא קצרמר בנושא חינוך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.