לפידוליט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לפידוליט
Lepidolita.jpeg
גביש לפידוליט מברזיל
תכונות המינרל
הרכב כימי KLi2Al(Al,Si)3O10(F,OH)2
מערך קריסטלוגרפי מונוקליני
צורת הגביש הגבישים דמויי לוחיות פסאודו-משושים פריזמתיים עד 20 ס"מ אורך, מקבץ קשקשי, כמו כן כמסה חסרת צורה או גרגירית.
צבע סגול עד ורוד חיוור, אדום-ורד, אפור-סגלגל, צהבהב, לבן, חסר צבע
ברק זגוגי עד פנינתי
שקיפות שקוף עד שקוף למחצה
פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}) יוצרת "פתיתים"
שבירה בלתי שווה
קשיות 3-2.5 בסולם מוס
משקל סגולי 2.9-2.8
שרטוט לבן
מידע נוסף הלוחיות הנוצרות בפצילות גמישות ואלסטיות, בכמה דוגמיות נמצאה תופעת טריבולומינסנציה
מינרלים נלווים קוורץ, ספודומן, אמבליגוניט, קולומביט, קסיטריט, טופז, נציצים וטורמלין

לפידוליט הוא מינרל פילוסיליקטי - (סיליקט במבנה בצורת לוחיות) לשעבר[1], אחד מסוגי הנציצים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב וקריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של הלפידוליט היא KLi2Al(Al,Si)3O10(F,OH)2. הלפידוליט מכיל כמויות זעירות של המתכות האלקליות רובידיום וצזיום.[2] בעבר נחשב הלפידוליט כסוג מינרל בפני עצמו, אולם כיום הוא מוגדר כתערובת ביניים בתמיסה המוצקה שבין פוליליתיוניט לטריליתיוניט.

הלפידוליט מתגבש במערכת המונוקלינית, חבורת סימטריות נקודתית "מונוקלינית רגילה" 2/m\ , וחבורת סימטריות מרחבית C2/m. הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=5.209‏, b=9.011Å‏, c=10.149Å, וגודלה של זווית β הוא 100:77°.[3]

המבנה הפנימי של הלפידוליט, כמו של המינרלים בקבוצת הנציצים, הוא של לוחיות זעירות ברוחב של מספר אנגסטרם. כל לוחיות בנויה משני סוגי שכבות:

הסוג הראשון הוא שכבה של טטרהדרונים של סיליקה (SiO4). שלושה מתוך ארבעת אטומי החמצן שבסיליקה נמצאים במישור השכבה ומתחברים לאטומי חמצן של הטטרהדרונים האחרים באותה שכבה ויוצרים בכך רשת של משושים. אטום החמצן הרביעי בסיליקה המהווה את הקודקוד הרביעי של הטטרהדרון מתקשר עם השכבה הבאה, כאשר כל אטומי החמצן "מצביעים" באותו כיוון. אלומיניום מחליף לעתים את הצורן בטטרהדרונים. משום שהצורן הוא ארבע־ערכי בעוד שהאלומיניום הוא שלוש־ערכי נדרש פיצוי חשמלי שבא בצורת קטיון אשלגן.

הסוג השני הוא שכבה הבנויה מאוקטהדרונים (גופים בעלי שמונה מישורים) שבמרכזם אלומיניום או ליתיום המוקפים באטומים של חמצן או בקבוצת ההידרוקסיל (OH).

בלפידוליט שכבה אחת של אוקטהדרונים מקושרת משני צדדיה לשתי שכבות של טטרהדרונים. בין הלוחיות מפרידה שכבת ביניים המכילה יונים ספוחים (בעיקר אשלגן). גביש המינרל בנוי מלוחיות הנערמות זו על גבי זו וביניהן יש שכבות ביניים, הפצילות המושלמת של המינרל מתרחשת לאורך שכבות הביניים אלו.

תכונות פיזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבישים דמויי לוחיות פסאודו-משושים פריזמתיים עד 20 ס"מ אורך, כמו כן מופיע המינרל כמקבץ קשקשי, כמסה חסרת צורה או גרגירית. ללפידוליט יש פצילות מושלמת בכיוון אחד ({001}) היוצרת "פתיתים". הקשיות של המינרל נמוכה, 3-2.5 בסולם מוס, ומשקלו הסגולי הממוצע 2.9 גרם לסמ"ק.

תכונות אופטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופטית המינרל הוא דו-צירי שלילי. מקדמי השבירה של הלפידוליט הם: nα=1.525–1.548‏, nβ=1.551–1.58‏ ו-nγ=1.554–1.586.[4] גבישי הלפידוליט שקופים עד שקופים למחצה, צבעם בדרך כלל הוא בגוונים של סגול עד ורוד חיוור, אדום-ורד, אפור-סגלגל, צהבהב, לבן, או חסר צבע. הצבע הסגול-ורדרד הוא מאפיין של הלפידוליט ומשמש כאמצעי זיהוי שלו, אבל מוסקוביט ורוד או לפידוליט חיוור מאוד עלולים להקשות על הזיהוי. בשקף מנוסר הלפידוליט חסר צבע. הברק של הלפידוליט הוא זגוגי או פנינתי, והנפיצה שלו חלשה. הלפידוליט ניחן בפליאוכרואיזם (עד כמה משתנה צבע המינרל בהתאם לזווית בה מסתכלים בו) חלש. מזווית אחת (X) המינרל כמעט חסר צבע, ומזוויות אחרות (Y ו-Z) הוא ורוד או סגול חיוור. בכמה דוגמיות נמצאה תופעת טריבולומינסנציה (פליטת אור בעת שהמינרל נשבר).

גילוי ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל נתגלה לראשונה ב-1792 בפגמטיט רוזנה (Rožná), ליד העיירה זדאר נד סזאוו (Žďár nad Sázavou) באזור ויסוצ'ינה (Vysočina), במוראביה שבצ'כיה. מקור השם מיוונית: "לפידוס" הוא "קשקש" בהתייחס למבנה הנציצי שלו.

האגודה הבינלאומית למינרלוגיה פסלה את השם לפידוליט כשם של מינרל עצמאי, והוא מוגדר כיום כתערובת ביניים בין פוליליתיוניט לטריליתיוניט, אבל השם ממשיך להתקיים, בייחוד אצל אספני המינרלים. בשם לפידוליט מכנים כיום כל נציץ המכיל ליתיום שגונו בהיר, בטרם נעשתה לו בדיקת מעבדה לקביעה מדויקת של הסוג. לפי כך דוגמיות הנמכרות כ"לפידוליט" עלולות להיות בפועל פלוגופיט או מוסקוביט.

ב-1861 גילו רוברט בונזן וגוסטב קירכהוף את היסוד רובידיום באנליזה של כמות קטנה של מלחי רובידיום שהופקו מזיקוק של 150 קילוגרם לפידוליט.[5]

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקור למתכות - הלפידוליט הוא מקור להפקת ליתיום. כמות הליתיום במינרל משתנה במידה רבה, ולכן ניתן לנצל רק לפידוליט עשיר יחסית בליתיום למטרה זו. הלפידוליט הוא גם מקור ראשי להפקת המתכות האלקליות הנדירות רובידיום וצזיום.
  • אבן לקישוט – הגוון הוורוד-סגול האופייני ללפידוליט הפך אותו לאבן מבוקשת בין אספני המינרלים. סלעים הבנויים מתערובת של לפידוליט וטורמלין ורודים הם מקור לאבנים לגילוף.
  • מבודד מפני חום – בתכונה זו, הקיימת גם בנציצים אחרים, נעשה שימוש בתעשייה.[6]

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפידוליט מצוי בפגמטיטים גרניטיים, שבהם נוצר בהחלפה מטאסומטית של ביוטיט או מוסקוביט, יחד עם מינרלים אחרים המכילים ליתיום כדוגמת ספודומן אמבליגוניט וטורמלין; בעורקי קוורץ שנוצרה בטמפרטורה גבוהה; בגריייזן, ובסלעי גרניט.

מקומות בהם ניתן למצוא את המינרל כוללים את פגמטיט רוזנה (Rožná), ליד העיירה זדאר נד סזאוו (Žďár nad Sázavou) באזור ויסוצ'ינה (Vysočina), במוראביה שבצ'כיה. (שם נמצא המינרל לראשונה); בהר מיקה (Mica) סמוך לעיירה פאריס במחוז אוקספורד במדינת מיין, בנפות מסה גרנדה (Mesa Grande) ופאלה (Pala) במחוז סן דייגו בקליפורניה, ובמכרה אינגרסול (Ingersoll) בסמול לקיסטון (Keystone) במחוז פנינגטון בדקוטה הדרומית שבארצות הברית; באלאבשקה בהרי אורל שברוסיה; בפגמטיט וארוטרסק (VarutrÄask), 15 ק"מ צפונית מזרחית לסקלפטה (Skellefteå) במחוז וסטרבוטן (Västerbotten) שבשבדיה; במכרה טנקו (Tanco), אגם ברניק (Bernic) במניטובה שבקנדה; בפגמטיט וירגם דה לה לאפה (Virgem da Lapa) במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל; ובהזאריבג בביהר שבהודו.[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman Rock Forming Minerals 3A: Micas (Second Edition), Pages 651-677
  • Hurlbut, Cornelius S.; Klein, Cornelis (1985), Manual of Mineralogy, Wiley, (20th ed.) ISBN 0-471-80580-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו את פסקת גילוי ומקור השם
  2. ^ H. Nechamkin, The Chemistry of the Elements, McGraw-Hill, New York, 1968.
  3. ^ פרויקט rruff
  4. ^ אתר Webmineral
  5. ^ G. Kirchhoff, R. Bunsen (1861). "Chemische Analyse durch Spectralbeobachtungen". Annalen der Physik und Chemie 189 (7): 337–381. doi:10.1002/andp.18611890702. 
  6. ^ אתר Mineral galaries
  7. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.