לקות שפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לקות שפהאנגלית: SLI - Specific language impairment מילולית: לקות ייחודית לשפה, או Language Disorder) היא הפרעה נוירו-התפתחותית בתחום התקשורת[1]. אדם מאובחן כבעל לקות מסוג לקות שפה אם הוא מתקשה ברכישת השפה עד כדי יצירת פער גדול בין מנת משכל הלא-מילולית לבין זו המילולית ואם נשלל קיומן של לקויות התפתחותיות אחרות אצלו‏[2].

במקרים רבים אנשים בעלי לקות שפה מתקשים לרכוש את יכולת הקריאה, גם לאחר שהתגברו על הקשיים בשפה הדבורה‏[2]. לכן, יש המשייכים ללקות השפה גם את לקויות הלמידה דיסלקציה ודיסגרפיה.

ביטויי הלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליכולת השפתית ישנה חשיבות רבה עבור תהליכי החשיבה והלמידה[3]. לקות שפה יכולה לבוא לידי ביטוי באחת או יותר מהדרכים הבאות:

ילדים עם לקות שפה מתקשים להבין ולהעביר מסרים לסביבה. כמו כן, הם מתקשים לארגן מידע מילולי ולשתף ברעיונות וכתוצאה מזה יש פגיעה בדימוי העצמי שלהם. בנוסף, הקושי בהעברת מסרים גורמים פעמים רבות לתסכול וכעס אצל הילד והוריו. ילד כזה נתקל בקושי גדול יותר בהפקת השפה מאשר בהבנתה, אך גם יכולת ההבנה נמוכה מרמת הגיל. ישנם קשיים משמעותיים בתחום המורפו-תחבירי ובשליפת מילים מהזיכרון הלקסיקלי לטווח ארוך (אתרוג, אין תאריך).

הקשיים בשפה הם כרוניים ויכולים להימשך כל החיים. יחד עם זאת, לקות בשפה מגבירה את שכיחות לקשיים נוספים - קשיים ביצירת קשרים חברתיים וקשיים אקדמיים גם בשפה הכתובה. הקושי בביטוי העצמי והקשיים הנלווים עלולים להוביל לקשיים רגשיים הבאים לידי ביטוי בתסכול, זעם ובדימוי עצמי נמוך. (איכט, 2008).

כמו כן, במקרים רבים לאנשים בעלי לקות שפתית יש גם בעיות נוספות בתחומי המוטוריקה, התפקוד הקוגניטיבי, הקשב והקריאה[4].

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. רכישה איטית וקשה של השפה, הופעה מאוחרת של מילים ראשונות ולקסיקון מצומצם בהשוואה לבני גילם.

2. ילד לקוי-שפה יבין שאלות והוראות פשוטות (למשל: במה גוזרים?) אך יתקשה בהבנת שאלות והוראות מורכבות (למשל: למה לא לובשים מגפים בקיץ? ).

3. ילד לקוי שפה יכול לא לדבר בכלל או לחזור על מילים במדויק ללא הבנת משמעותם ויש שיוכל להגיד מילים בסיסיות בלבד.

4. ילד המתקשה להשתתף בשיחה, מתקשה לקחת תור, להעלות נושא, למסור מידע חדש למאזין הוא ילד לקוי-שפה וכך גם ילד המפיק משפטים בלתי-רלוונטיים לנושא השיחה או להקשר.

5. תחושת הילד (הדובר) של קושי לבטא את עצמו.

6. קושי להבין את הילד. אפיון זה תקף לגבי ילדים מעל גיל שלוש מכיוון שמובנות הדיבור בגיל זה מגיעה בדרך כלל ל80%, והיא ממשיכה להשתפר ומגיעה בגיל ארבע למובנות של 90% ואף למעלה מזה.

7. חוסר ארגון תחבירי וטעויות מורפולוגיות. כמו כן, בהטיות והתאמות שגויות של שמות-עצם, פעלים, תארים ומילות תפקוד. הרבה שיבושי היגוי וטעויות. חלק מהילדים מצליחים לומר מעט מאד צלילים, וחלקם אומרים מילים משובשות (גו במקום כדור, מה במקום אימא). חשוב להדגיש כי הקושי בדיבור אינו נובע מבעיה מוטורית בשרירים של הפה (חולשה של השרירים או שיתוק )(ביירון, אירן תאריך; רום, צוק וקריזר,2009).

ליקוים שונים בשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיספרקסיה - קושי של האזורים האחראים על השפה במוח לתכנן באופן מדויק את רצף הדיבור. בנוכחות הפרעה כזו, המח מתקשה לשלוח את הפקודות המתאימות אשר יניעו את אברי ההיגוי (שפתיים, לחיים, לשון, חך, מיתרי הקול) באופן מתואם ומדויק.

קשיי שליפה - שימוש במילות פקק כמו "זה" "אז" וחזרה על מילה שנאמרה כמה פעמים. לילד עם קשיי שליפה לא בהכרח יש חוסר בידע הסמנטי שלו (באוצר מילים), אלא הקושי בשליפת המילה ובאיתורה (איכט, 2008).

ליקויי ראשוני או ספציפי - פגיעה ישירה במנגנון הדיבור (בניגוד לליקויים הקודמים שבהם ההפרעה נוירולוגית).מדובר בילדים שמיומנויות השפה שלהם מופיעות מאוחר יחסית, קצב הרכישה של המיומנויות השפתיות איטי יותר מהנורמאלי והם לעולם לא מגיעים לרמת התפקוד השפתי של בני-גילם, גם כמבוגרים.

הגורמים ללקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס ללקות שפתית הוא קושי בזיכרון פונולוגי[2][4]. הראיה לכך היא שיכולת החזרה על מילות תפל לקויה אצל בעלי לקות שפתית‏[2].

לקות שפה היא תורשתית ועל כן היא עוברת בתוך המשפחה[4]. בנוסף, היא יכולה להופיע גם בעקבות קשיים מסוימים בהריון ובלידה‏[4].

ישנם גורמים נוספים היכולים להוביל לקשיים בתחום השפה. מקרים אלו אינם מוגדרים כלקות שפתית למרות שהם יכולים להראות סימפטומים דומים. לדוגמה - בחלק מהמקרים, פגיעה ביכולת השפתית יכולה להיות לקויות שניוניות, למשל בשל חירשות או אוטיזם.

אבחון הלקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר סימנים לקיומה של לקות שפה אצל פעוטות(2-3): יש כמות מעטה של מלמול, והמלמול אינו מגוון, הילד אומר את המילים הראשונות באיחור וחסרים בהן צלילים או הברות ("בה" במקום אבא), בדיבור של הילד קיים מגוון מצומצם של עיצורים, קיים קושי לשלב צלילים ביחד ולחבר מספר הברות (הילד אומר "נה", אך לא מצליח לומר "ננה "), הילד מחליף או משמיט צלילים והברות במילים בתדירות רבה. אצל ילדים גדולים יותר (גילאי 4-5): לילד יש שיבושי דיבור לא עקביים (למשל, מצליח לומר את הצליל ר' במילה "קיר", אך לא במילה "פרה "), הבנת השפה טובה באופן משמעותי מהדיבור, קיים קושי לחקות מילים, הילד נראה כמהסס ו"מחפש" בזמן הדיבור, נראה כחסר קואורדינציה באזור הפה, מתקשה במילים ארוכות, קושי בתיאום של השימה והדיבור (איכט, 2008).

כאשר יש חשד בקיום ליקוי שפה יש להפנות את הילד לקלינאית תקשורת על מנת לקבוע את רמתו של הילד וכמו כן את רמת מובנות הדיבור: איכות ההיגוי, שטף הדיבור ואיכות הקול. מטרת האבחון היא לבדוק מה מידת הפער (אם קיים) בין רמתו השפתית של הילד לבין המצופה מילדים בני-גילו הכרונולוגי. איתור תחומי חוזק בתוך היכולות השפתיות (סמנטיקה, תחביר, מורפולוגיה, פונולוגיה, פרגמטיקה, תפיסה שמיעתית) וכן, תחומים שפתיים לקויים הדורשים התערבות טיפולית. במטרה לקבוע תוכנית טיפול המיועדת לשיפור התחומים הלקויים תוך ניצול התחומים החזקים יחסית.

חלק חשוב מן האבחון הוא לקיחת אנמנזה מן ההורים. האנמנזה מספקת פרטים על התפתחותו של הילד מיום היוולדו הן בתחומי השפה, הדבור והתקשורת והן בתחומי התפתחות נוספים (מוטורים, תחושתיים, חברתיים ועוד). חשוב לנסות לאתר מתי נתגלו הסימנים הראשונים של תפקוד שפתי/תקשורתי בלתי-תקינים. חשוב לדעת האם קיימים במשפחה אנשים נוספים המציגים קשיים שפתיים (דיסלקציה, דיסגרפיה, דיסנומיה ועוד). השלמת האנמנזה נעשית על ידי מידע נוסף המתקבל מאחות תחנת אם-וילד ומהגננת/ המורה של הילד. קיימים מבחנים הבודקים את היכולת השפתית הכללית ואחרים הבודקים תחומים מסוימים של היכולת השפתית (למשל: יכולת העלאת המילה, מודעות פונולוגית, אוצר מילים וכו'). חלקם מתייחסים הן להבנת השפה והן להבעתה וחלקם בודקים רק אחד משני מרכיבים אלו. בכל מקרה, רמת תפקודו של הילד מושווית לרמת התפקוד של ילדים בני-גילו הכרונולוגי.

לצורך האבחון ניתן גם להשתמש בכלים פתוחים כגון תצפיות על הילד במצבים תקשורתיים שונים ועם שותפים תקשורתיים שונים. דגימת השפה באינטראקציות שונות כמו משחק אם-ילד בקליניקה, שיחה ילד-גננת באסיפה, שיחה ילד-ילד בחצר וכדומה. כמו כן, ניתן לערוך ניתוח של מדגם שפה ספונטנית, אינטראקציה חופשית במהלכה בוחר הילד משחק/ נושא שיחה ואין נשאלות שאלות ספציפיות, כלומר הידע השפתי אינו נבדק באופן מכוון ומובנה. ישנם ילדים המתפקדים במצב זה טוב יותר מאשר במהלך מבחן ומראים יכולות שפתיות טובות יותר מאלו המתקבלות במצב המובנה. האיתור וההפניה לקלינאית תקשורת צריכים להיעשות כבר בגיל הגן‏[4][6].

טיפול שפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה התשע עשרה מתפתחות שיטות לצמצום נזקן של לקויות שפה ולהקניית שפה לאנשים עם לקויות שפה קשות. קלינאי תקשורת יכולים לאמן אדם עם לקות ולהדריכו בשיפור הדיבור שלו (למשל הוראת דיבור וקריאת שפתיים לחירשים כמו גם לאפשר לו שימוש בשפה באופנים לא קוליים רבים. אדם עם לקות בשפה קולית יכול להשתמש בשפת הסימנים (שנוצרת באופן ספונטני במקום בו יש אנשים רבים עם לקות בשפה קולית אך לא במקום בו יש אנשים בודדים כאלה). יכול להשתמש במכשור תקשורת חלופית ותומכת כדי להפיק דיבור. אדם עם לקות בכתיבה יכול להיעזר במחשב נגיש לשם כתיבה וכיוצא בזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר ביירון, ד' (אין תאריך). לקות שפתית ( SLI ). המכון לאבחון, ייעוץ וטיפול.
  • קריזר,ו' (1999). ליקויי שפה בגיל הגן לליקויי למידה בגיל בית הספר. מכללת גורדון לחינוך .
  • רום, א', צור, ב' וקריזר, ו' (2009). שפה וקוץ בה: לקויות תקשורת, שפה ודיבור אצל ילדים . תל אביב: מכון מופ"ת [371.914 רום. 11 ].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ American Psychiatric Association - APA, (2013). DIAGNOSTIC AND STATISTICAL MANUAL OF MENTAL DISORDERS, FIFTH EDITION - DSM 5.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 ישי-קרין, נופר (2007). הקשר בין זיכרון עבודה מילולי (ולא חזותי-מרחבי) לבין לקות בקריאה ולקות שפתית. מאתר פסיכולוגיה עברית.
  3. ^ שלמה קניאל, (2006). חינוך לחשיבה: חינוך קוגניטיבי לשליטה על התודעה. רעננה: רמות.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 4.8 נופר ישי-קרין, (2006). לקות שפתית (SLI) והקשר שלה להפרעת קשב (ADHD), דיסלקציה ומוטוריקה (DCD). מתוך אתר פסיכולוגיה עברית.
  5. ^ 5.0 5.1 קוזמינסקי לאה (2004). מדברים בעד עצמם - סינגור עצמי של לומדים עם לקויות למידה. הוצאת יסוד ומכון מופ"ת
  6. ^ קריזר,ו' (1990). אוריינות הלכה למעשה. הוצאת מכללת גורדון לחינוך, חיפה, כרך 6, 70-82.