לוחמה בשטח בנוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף לש"ב)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילים אמריקאים באימון לוחמה בשטח בנוי
חיילי חי"ר אמריקאים מנסים לפגוע בצלפים במנהיים שבגרמניה, במלחמת העולם השנייה

לוחמה בשטח בנויראשי תיבות: לש"ב) היא שיטת לוחמה לתמרון קרבי המתנהל בשטח בנוי כגון עיר או כפר.

בעברית יש למונח זה משמעויות אחדות:

  • תרגום ל-MOUT - Military Operations in Urban Terrain ("פעילות צבאית בשטח עירוני") - המונח באנגלית לשיטת לוחמה המיועדת לניהול כוחות צבא (טנקים, מסוקים, כלי רכב וחי"ר) בתוך עיר אויב.
  • תרגום ל-CQB - Close Quarters Battle ("קרב במתחמים סגורים") - המונח באנגלית לשיטת לוחמה המיועדת לצוות חי"ר הנלחם בתוך שטח עירוני עוין (כיצד לטהר בית, לחפות, להסתתר מצלפים וכו').
  • לש"ב הוא שם ספציפי של שיטת לוחמה ישראלית ליעדים הנ"ל.

המונח לוחמה בשטח בנוי הוא מודרני ומתייחס לקרבות שהתרחשו החל מהמאה ה-20 ואילך. ערך זה מתמקד בעיקר בלוחמה בשטח בנוי בעת החדשה. ללוחמה בשטח בנוי בעת העתיקה ראו: לוחמת מצור.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמה בתוך עיר שונה מאוד מלחימה בשדה פתוח כנגד צבא סדיר. הגורם המסבך העיקרי שמצוי בלוחמה בשטח בנוי הוא נוכחותם של אזרחים, הן כחמושים מסוגים שונים (מחבלים, ראשי טרור, מיליציות חמושות פוליטיות, מיליציות חמושות מקומיות המגנות על בתיהן) והן כעוברי אורח (אזרחים שלא נלחמים ופשוט מנסים לא להיפגע בחילופי האש).

היבטים נוספים בלוחמה בשטח בנוי:

  • שדה הראייה המוגבל בגלל הבניינים.
  • מקומות מסתור רבים למגינים על העיר.
  • יתרון בהחבאת צלפים ומטענים.
  • תעלות הביוב שיכולות לשמש את המגינים.

אזרחים יכולים להוות גורם סיבוך גם עבור הצד המגן, בייחוד אם לצבא התוקף אין עכבות מוסריות או פוליטיות מלפגוע גם באזרחים ללא הבחנה. האזרחים, ביישוב שבדרך כלל נתון תחת מצור, מהווים נטל כלכלי על הצד המגן. על הצד המגן לספק להם מזון, מים ושירותי בריאות - דבר המכביד על משאביו. כמו כן, אזרחים יכולים להיות מנוצלים על ידי הצד התוקף כספקי מודיעין, סוכני חרש ואף כבוגדים שיחבלו בהגנות העיר ויסייעו לצד התוקף להפתיע את המגינים בנקודות התורפה של הגנותיהם. כמו כן, אזרחים ממורמרים יכולים לפתוח במהומות שיפגעו ביכולות העמידה של הצד המגן.

במלחמת העולם השנייה ובתורת הלחימה הנאצית, אשר הגיעה לשיאה בחזית המזרחית כנגד הסובייטים במבצע ברברוסה, השיטה לכבוש עיר הייתה בפשטות הפגזה והפצצה שלה בכמויות עצומות של תחמושות מן האוויר ומן היבשה עד שהעיר הייתה מרוסקת והמגינים נכנעים. גם בעלות הברית השתמשו בשיטה דומה, כאשר חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה גרמו למאות אלפי אזרחים הרוגים בהפצצות שיטתיות של דרזדן, המבורג וטוקיו. על הירושימה ונגסאקי הטילה ארצות הברית פצצות אטום, בעקבותיהן נכנעה האימפריה היפנית.

כיום, שיטות כאלה נחשבות לבעייתיות ביותר ואף לפשע מלחמה מאחר שיש בהן פגיעה חסרת הבחנה באזרחים חפים מפשע, והן מפרות את עיקרון המידתיות. לכן, הצבאות המערביים המודרניים (לרבות צה"ל) נמנעים משימוש בארטילריה כבדה בשטח עירוני בנוי. יוצא דופן בכך הוא צבא רוסיה, שבמלחמת צ'צ'ניה השנייה הפגיז את גרוזני באלפי פגזים, טילים, פצצות ואף פצצות תרמובריות. ההפצצה הרסה חצי מהעיר וגרמה לעשרות אלפי הרוגים.

יתרונות המגינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקן אימונים ללוחמה בשטח בנוי של צה"ל משנת 2006, בסמוך לקיבוץ צאלים

בדרך כלל, הצד החלש במלחמה מנסה להכריח את הצד התוקף להילחם נגדו בשטח עירוני שאוהד למגן ועוין לתוקף. הדבר נכון במיוחד לגבי מיליציות לא סדירות, כגון ארגוני גרילה וארגוני טרור. הסיבות לכך:

  • הרבה יותר קשה לכבוש עיר מאוכלסת מאשר שטח פתוח. זאת עקב העובדה שהכוח הכובש חייב להשתמש בהרבה מאוד חיילים בשביל לטהר מבנים בשטח עירוני ואחר כך בשביל לאבטח אותם.
  • הרבה יותר קל להגן על שטח בנוי בגלל ריבוי המבנים הגבוהים, הסמטאות הצרות, מסיחי הדעת (פחי אשפה, ערמות זבל וכו) ותעלות הביוב. הבניינים מספקים מאות מקומות מצוינים למארבי צלפים וחוליות נ"ט ואילו הסמטאות הן מקומות אידאליים להטמנת מלכודות נפץ, מטעני חבלה ופצצות.
  • לעתים קרובות, האוכלוסייה האזרחית המקומית תומכת במגינים החמושים. התמיכה מתבטאת במתן מקומות מסתור, לוגיסטיקה (אוכל וציוד) ואף התנדבות לשמש כמגן אנושי לחמושים (תוך ניצול לא-חוקי של החסינות המוקנה לאזרחים).
  • החוק הבינלאומי אוסר על שימוש בכוח אש מופרז ולא מידתי באזורים מאוכלסים באזרחים. דבר זה מונע מהתוקף להשתמש בארטילריה כבדה, פצצות מצרר, מטוסי קרב והתקפת טנקים מסיבית. דבר זה מבטיח, בהנחה שהצד התוקף שומר על החוק הבינלאומי, שהמגן יצטרך להתמודד רק כנגד כוחות חי"ר, כלי רכב קלים, נגמ"שים ונגמ"שי לחימה ומסוקים.
  • מלחמת התעמולה: מלחמה בשטח עירוני ומאוכלס גורמת בהכרח לנפגעים אזרחים ולנזק רב לתשתית האזרחית (בתים הרוסים, כבישים הרוסים, שלוליות ביוב ומכוניות מחוצות). צילומים של אזרחים מתים ורחובות הרוסים המשודרים בטלוויזיה ומופצים באמצעי התקשורת משפיעים מאוד על דעת הקהל, לרעת הכוח התוקף שמוצג כאכזרי וברוטלי. כמו כן, נפגעים חפים מפשע והביקורת בדעת הקהל גורמים לפגיעה מורלית בחיילי הכוח התוקף.

טקטיקות של הכוח התוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמה בשטח עירוני דורשת הרבה יותר כוחות (בייחוד חי"ר) מאשר קרבות רגילים. מלחמה בשטח בנוי מתבטאת באבדות גדולות לכוח התוקף וכן באבדות גדולות לאזרחים בעיר.

טקטיקות הצבא האמריקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות התשעים, התו"ל האמריקני ללש"ב היה מבוסס על כוחות קלים ומהירים, הנכנסים לעיר, מבצעים את המשימה ויוצאים.

במבצע איירין במוגדישו, סומליה הסתייעו האמריקנים רק בג'יפים ממוגנים מדגם האמר ומסוקי קרב קלים מדגם בלקהוק UH-60 החמושים במקלעי מיניגאן. כוחות החי"ר לא היו מצוידים לשהייה ממושכת וחמושים במעט מאוד נשק כבד. בעקבות הסתבכות במבצע, שבו הופלו שני מסוקי בלקהוק על ידי חוליות RPG סומליות, היה צורך בחילוץ הכוחות בשטח. שיירה שהגיעה בהאמרים נאלצה לסגת עקב חוסר היכולת שלהם לפרוץ מתרסים מאולתרים ולספוג פגיעות של רקטות נ"ט. בסופו של דבר חולץ הכוח באמצעות נגמ"שים משוריינים של האו"ם. 19 חיילים נהרגו בכוח האמריקני, ויותר מ-1,000 איש (חמושים ואזרחים) נהרגו לסומלים. בעקבות תוצאות המבצע הובהר שבשטח עירוני צריך כוחות שריון כבדים, ושמיגון קל איננו מספיק להגן על החיילים.

לעומת זאת, לכיבוש הערים במלחמת עיראק 2003 התכוננו האמריקנים היטב, תוך שהם למדו מהקרבות שישראל ניהלה במבצע חומת מגן וגם נעזרו במומחים ישראלים.

מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיר פלוג'ה שבעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.
רכב הנדסה קרבית אמריקאי באפלו אחרי שנפגע ממטען גחון.

כיבוש הערים נערך ברובו באופן חלק, עם מעט אבדות לאמריקנים. האמריקנים הגיעו בכוח מוחץ מבחינת היקף וכוח אש, שפעל במגוון רב של כלים. כלי הרכב היו ממוגנים היטב, ונעשה שימוש בטנקים, נגמ"שים ובולדוזרים ולא רק בג'יפים. אפוד מגן (שכפ"צ), הוכיח את יעילותו בעצירת כדורים שנורו אל עבר החלק העליון של הגוף. בנוסף להכנות אלו נקטו האמריקנים מדיניות של הימנעות מעימות שלא הכרחי להשלמת המשימה והיה תיאום בין טנקים לחיל הרגלים. לעומתם, משמר הרפובליקה העיראקית נלחם בחוסר ניסיון בלחימה עירונית. משמר הרפובליקה העיראקית וצבא עיראק היו צבאות סדירים ולא ארגוני גרילה. לכן, המלחמה נגדם הייתה מלחמה של צבא נגד צבא, בה לארצות הברית היה יתרון מוחץ, ופחות מלחמה א-סימטרית נגד גרילה. חלק מרמת הארגון הנמוכה של המגינים, נגרמה בגלל שיבוש מערכות השליטה והבקרה שלהם.

לעומת זאת, האבדות האזרחיות היו גבוהות ביותר. על פי סוכנות הידיעות AP, בדיקה של מחצית מרישומי בתי החולים העיראקיים הראתה שלפחות 3,240 אזרחים נהרגו בין 20 במרץ 2003 ל-20 באפריל 2003.

אחרי כיבוש עיראק החלו לצוץ התארגנויות גרילה וטרור, שהציבו מארבים לכוחות האמריקנים וגרמו לאבדות רבות. "צבא המהדי" של מוקתדא א-סאדר, ארגוני טרור שיעים במימון איראן שגם חימשה אותם, ארגוני טרור סוניים בהנהגת אבו מוסעב א-זרקאווי ולוחמי אל-קאעידה שבאו מסוריה הסבו אבדות רבות לאמריקנים. כמו כן, החמושים ביצעו גל נרחב של פיגועי התאבדות ופיצוץ מכוניות תופת כנגד אזרחים שיעים ומוסדות הממשלה העיראקית האזרחית. רבים מחיילי הקואליציה (ובפרט חיילי הכוחות המזוינים של ארצות הברית) נהרגו ממטעני גחון ומטעני צד שהוטמנו בצירי תנועה, וכן מירי רקטות נ"ט. נכון לספטמבר 2007, כ-63% מהחיילים האמריקאים נהרגו ממטעני חבלה מאולתרים (IED) שהוצבו בצירי התנועה.‏[1] למעט הטנקים ונגמ"שי הבראדלי, תנועת החיילים האמריקאים נעשתה ברכבי שטח, דוגמת ה-HMMWV ונגמ"ש הסטרייקר, שמיגונם לא היה מספק, והם היו פגיעים מאוד למטעני חבלה וירי נ"ט. אחרי אבדות רבות שהוסבו לצבא ארצות הברית בכלי רכב אלה החלה ארצות הברית במיזם לשדרוג המיגון שעל כלי הרכב (למשל: הוספת מיגון כלוב לסטרייקר) וכן הכנסת כלי רכב ממוגנים ייעודים שתוכננו לעמוד בפני מטעני חבלה ומארבים, שנקראים בשם הגנרי MRAP (ראשי תיבות של Mine Resistant Ambush Protected) וכן שורה של רכבי הנדסה קרבית (כמו הבאפלו) שנועדו לפתוח צירים ולטפל במטעני חבלה.

כלקח מהאינתיפאדה השנייה, החל גם חיל האוויר האמריקני לבצע סיכולים ממוקדים. בבולט שבהם, ב-8 ביוני 2006, חוסל אבו מוסעב א-זרקאווי בתקיפה אווירית.

נכון ליוני 2009, נהרגו יותר מ-4,000 חיילים אמריקנים בעימותים עם ארגוני הטרור והגרילה העיראקיים.

לוחמת שטח בנוי בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחפורי D9 משוריינים הורסים בית של מחבל ששימש לפעילות טרור ברצועת עזה. הדחפורים הממוגנים בכבדות הוכיחו את עצמם ככלי יעיל וחיוני בלוחמה בשטח בנוי. הם מנקים מטענים, פורצים מכשולים ואף הורסים מבנים תחת אש.

צה"ל פיתח תרגולות מיוחדות ועקרונות ללוחמה בשטח בנוי. חלקן מיועדות לכיבוש מלא של עיר ואילו אחרות מיועדות למבצעים נקודתיים כגון מעצר מחבלים. התרגולות של צה"ל השתנו והשתכללו מאז מלחמת שלום הגליל והושפעו בעיקר מהניסיון של צה"ל בכיבוש הערים צור, צידון, ביירות, ובמחנות הפליטים הצפופים בלבנון. תרגולות אלה מבוססות על כוח אדם איכותי, טכנולוגיה מתקדמת ותיאום רב-יחידתי בין כל הכוחות בשטח.

תרגולות הלוחמה הנוכחיות של צה"ל הוכחו כיעילות והתבטאו במספר אבדות נמוך בקרבות עם הפלסטינים (כ-250 חיילים נהרגו בין שנת 2000 לשנת 2005 באינתיפאדה השנייה). צה"ל נכנס לראשונה באופן מסיבי למרכזי הערים ומחנות הפליטים הפלסטינים במבצע חומת מגן באפריל 2002. מאז ביצע צה"ל אלפי כניסות - משוריינות, רכובות ורגליות - לצורך מלחמה בטרור, סיכול פיגועים ועצירת מבוקשים.

חלק מעקרונות הפעלת הכוח בשטח בנוי הם:

  • השגת מודיעין טוב על אזור הפעולה והמיליציות הפועלות בו. השגת המודיעין מתאפשרת על ידי אמצעי ביון ומעקב מתקדמים וכן באמצעות הפעלת סוכנים ומודיעים להם אחראי השב"כ.
  • "שיטת הנחיל": התקדמות לא לינארית אל שטח המבצעים ותקיפת המחבלים מכל הכיוונים.
  • שימוש בטנקים ובנגמ"שים כבדים על מנת להכניס כוחות רגלים בבטחה אל לב העיר, תוך סיפוק הגנה מפני אש אויב ורקטות נ"ט.
  • שימוש בתומ"ת M-109[דרוש מקור] וב"מחבט" M-163 (תותח נ"מ מתנייע) בירי בכינון ישיר על מנת לפגוע בצלפים על הגגות.
  • שימוש בדחפורי D9 משוריינים על מנת לפתוח צירים לרכבים משוריינים ולחיילים, ניקוי זירות מטענים ונטרול מלכודות נפץ, פריצת מכשולים והרס בתים שמשמשים לירי על כוחות צה"ל.
  • ניצול יתרונות טכנולוגיים כגון אמצעי ראיית לילה ואמצעי שליטה ובקרה מתקדמים.
  • שימוש באפוד מגן קרמי, שהוכיח את יעילותו בעצירת כדורים והצלת חיים.
  • תנועה בתוך הבתים, ומעבר מבית לבית על ידי שבירת הקירות הפנימיים (באמצעים קרים או חמים), כדי למנוע תנועה של חיילים ברחוב, חשופים לירי, מארבים, צלפים ומטעני צד.
  • תפיסת עמדות והתבצרות במבנים שטוהרו. על טקטיקה זו נמתחה ביקורת מפני שהחיילים המתבצרים חושבים שהם מוגנים, אך הם למעשה פגיעים לירי טילי נ"ט (לקח ממלחמת לבנון השנייה).
  • "אלמנת קש" - צלפים תופסים עמדות במבנים שולטים ומשם יורים על חמושי האויב.
  • שימוש בסיוע אווירי של מזל"טים המספקים מודיעין ותמונה מקיפה של זירת הלחימה.
  • סיוע אווירי של מסוקי חיל האוויר לתצפיות, לחילוץ, לחיפוי אווירי, לירי טילים מדויק אל עבר חוליות RPG וקסאם, ולביצוע סיכולים ממוקדים.
  • תמיכה של טנקי מרכבה הכוללים מסדרון אחורי לנשיאת לוחמי חי"ר וסיוע בנשק כבד הכולל פגזי רקפת 105 מ"מ וכלנית 120 מ"מ רב-תכליתיים ומק"כ 0.5 (ששימש במקור כמדמה תותח באימונים).
  • היו מקרים בהם השתמש צה"ל בצפע שריון (צפ"ש) על מנת לנקות רחובות ממולכדים שבהם נמצא אויב מבוצר היטב ומטעני חבלה מסוגים שונים.

בקרבות בשטח בנוי שניהל צה"ל בעשור הראשון של המאה ה-21 בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה ספג צה"ל אבדות בודדות תוך הריגת מאות מחבלים ומעצר אלפים. למרות זאת, נמתחה ביקורת על התרגולות של צה"ל:

  • הורים שכולים טענו שעקרונות הפעלת הכוח בשטח בנוי של צה"ל עדינות ו"מוסריות" מדי ובכך מסכנות חיילים שלא לצורך. חלק מההורים השכולים קוראים להפעלה מסיבית של נשק כבד כגון דחפורים, ארטילריה וחיל אוויר.
  • פעילי שמאל וארגוני זכויות אדם טוענים שצה"ל מפעיל כוח מופרז ולא מידתי בערים הפלסטיניות וגורם לנזק שלא היה הכרחי מטעמים צבאיים.
  • ביקורת מצד חלק מהחיילים עצמם, בעיקר חיילי מילואים, נגעה לציוד והכשרה בלתי ראויים שאינם מאפשרים יישום של עקרונות הלחימה.

קרבות נודעים בשטח בנוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]