מאיה (סרט)

מאיה
	כרזת הסרט
בימוי	מיכל בת-אדם
הופק בידי	משה מזרחי, מיכל בת-אדם
תסריט	מיכל בת-אדם
עריכה	אסף קורמן
שחקנים ראשיים	לירון בן-שלוש, גיל פרנק, אלכס אנסקי, שירי גדני, דביר בנדק, הילי ילון
מוזיקה	דניאל מזרחי
צילום	יואב קוש
מדינה	ישראל
חברה מפיצה	סרטי יונייטד קינג
הקרנת בכורה	מאי 2010
משך הקרנה	96 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט דרמה
	דף הסרט ב־IMDb

מאיה הוא סרט דרמה ישראלי משנת 2010, של הבמאית מיכל בת-אדם. הסרט מתאר את תהליך העלאתו על הבמה של מחזה העוסק בנילי, צעירה שדעתה נטרפה בעקבות הפלה שעברה. במקביל להפקת המחזה, מתחילת החזרות ועד להצגת הבכורה, מוצגת התפתחות היחסים, באולם התיאטרון ומחוצה לו, בין חגי צפריר, המחזאי והבמאי של המחזה (גיל פרנק) ובין מאיה, השחקנית המגלמת את נילי (לירון בן-שלוש). בעלילת משנה, המנותקת מהעלילה העיקרית, עוקב הסרט אחר התהפוכות הרומנטיות בחייה של נורית, שותפתה לדירה של מאיה.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיה היא תלמידה בבית ספר למשחק. בתרגיל בכיתה היא משמיעה מונולוג של בלאנש מהמחזה "חשמלית ושמה תשוקה". היא עושה זאת בקול מונוטני וחסר רגש, ובעקבות נזיפתה של המורה ("מי שרוצה לעמוד על במה, צריך לחפור בתוך עצמו בלי לפחד, ומי שמפחד – שילך לעבוד בסופרמרקט") פורשת מהלימודים. בעבודתה כמלצרית חוזרת מאיה על אותו מונולוג באוזניו של לקוח, אך מציגה אותו בצורה משכנעת ביותר, כאילו האמור במונולוג קרה לה עצמה.

חרף חוסר ניסיונה, מלהק חגי ("הגאון התורן של התיאטרון", מתארת אותו נורית) את מאיה לתפקיד הראשי במחזה שכתב, על פי קורותיה של בת דודתו המנוחה, והוא גם מביים. המחזה עוסק בנילי, צעירה שעברה הפלה, אך אינה מסוגלת להשלים עם כך, וחשה שתינוקה נלקח ממנה ומוסתר, ומצפה שיוחזר אליה. כתוצאה מכך היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי, שבו מתרחש עיקר עלילת המחזה. לשם עיצוב אמין של פרק זה, מצטרף לצוות המחזה יועץ, ד"ר בירן, שהוא מנהל מחלקה בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך החזרות עולה ההצעה שמאיה תאושפז, כדי לחוש היטב את האווירה בקרב החולים ואת התנהגותם. ד"ר בירן מסתייג מרעיון זה, אך בסופו של דבר מתרצה, ומאיה משתלבת בקרב החולים במחלקתו.

במהלך החזרות מאיה וחגי מתאהבים זה בזה. מאיה חוששת שיחסו של חגי אליה כבמאי ייפגע כתוצאה מאהבתו אליה, ומציעה שתפרוש, אך חגי מפיג חשש זה.

בין מאיה לחגי פורץ ויכוח על מילות הסיום של המחזה. מאיה אינה מוכנה לומר את מילות הסיום הליריות שכתב חגי, אך חגי אינו מקבל את גישתה, ומורה לה לדבוק במילות הסיום המקוריות.

בחלקו האחרון של הסרט מוצגת הצגת הבכורה של המחזה. בקהל הצופים נמצאים בני משפחתה של מאיה, מורתה בבית הספר למשחק והמאושפזים שבקרבם השתלבה מאיה במהלך החזרות. בסצנת הסיום של המחזה מאיה אינה מסוגלת לומר את מילות הסיום עליהן התאמנה בחזרות. שותפהּ לסצנה זו, הרופא המטפל בה (אלכס אנסקי) מושך זמן, ומאחורי הקלעים מורה חגי למנהלת ההצגה לסגור את המסך ולסיים את המופע, אך מנהל התיאטרון קובע שיש לתת להצגה להימשך. מאיה, במאמץ נפשי עצום, אומרת את מילות הסיום שלה, המשקפות ספק את נפשה של נילי ספק את נפשה של מאיה.

ההצגה זוכה לתשואות הקהל, אך חגי זועם על חריגתה של מאיה מהטקסט שכתב, ומודיע למאיה על ניתוק היחסים ביניהם. למחרת חוזרת מאיה לאולם התיאטרון הריק, וחוזרת לבדה על קטע הסיום המקורי, שכתב חגי. לפתע היא מבחינה שחגי יושב באולם, ומבטיחה לו שבמופעים הבאים של המחזה תיצמד למילות הסיום המקוריות, אך חגי אומר לה שהוא מעדיף את מילות הסיום שאמרה בהצגת הבכורה.

שחקנים ודמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם השחקן/ית	שם הדמות
לירון בן-שלוש	מאיה
גיל פרנק	חגי
שירי גדני	נורית
יונתן צ'רצ'י	אבא של מאיה
משה מזרחי	סבא של מאיה
ריטה שוקרון	אמא של מאיה
אלכס אנסקי	רופא בהצגה
אורי לוי	מנהל התיאטרון
מיכאל ורשביאק	רופא בבית החולים
דביר בנדק	חולה בבית החולים
ליאת גורן	חולה בבית החולים
הילי ילון	חולה בבית החולים
רבקה בכר	חולה בבית החולים
יעקב איילי	אבא של נילי (מאיה) בהצגה
דניאלה מיכאלי	אמא של נילי (מאיה) בהצגה
תהל רן	אחות בבית החולים
תמר בן עמי	תלמידת משחק
אמירה פולן	בעלת בית הקפה
יגאל שדה	במאי בסרט

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמת אמנותית או דרמה?[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז הסרט, העוסק בהעלאתו של מחזה על הבמה, נמצא העימות בין מאיה, השחקנית, לחגי, הבמאי. עופר מתן מציג את העימות, שהחל בעקבות שהייתה של מאיה בבית החולים הפסיכיאטרי: "את התובנות שלה משם היא מביאה לחזרות עם חגי, מה שיוצר בין השניים עימותים: הוא רוצה דרמה כי זה מה שמעניין בתיאטרון, והיא רוצה אמת כמו שראתה במוסד".^[1] העימות מגיע לשיאו ברגעי הסיום של הצגת הבכורה, כאשר האמת הפנימית של מאיה והזדהותה עם הדמות שהיא מגלמת, גורמים לה להפר את הוראות הבמאי, ולחרוג ממילות הסיום ששם בפיה.

לגעת בנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכרזת הסרט מופיעה כותרת המשנה "לגעת בנפש". הסרט הוא אכן דרמה פסיכולוגית, העוסקת בנפשה של נילי, ובעיקר בנפשה של מאיה, השחקנית המגלמת את נילי. עיסוק בגבול שבין ובין שפיות לשיגעון, הנערך בסרט זה, הופיע גם בסרטים קודמים של מיכל בת-אדם ("איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", "ריטה, שם זמני" ועוד).

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עופר מתן ב"עכבר העיר" :

בת אדם מתעסקת ב"מאיה" בנושא שרבים נפלו בו בעבר: ייסורי האמן, או ליתר דיוק - החתירה אחר האמת האמנותית. הוויכוחים שבין חגי ומאיה באשר לאיזו אמת על דמותה של נילי להציג לצופי המחזה, הם בשפה אוניברסלית כמעט. עם זאת, יש גם כאמור משהו מאוד ישראלי באינטראקציה ביניהם, החל בלבטים ("אסור לי לשכב איתו", מאיה לנורית השותפה אחרי הפגישה הראשונה עם חגי) וממשיך באופן החיזור (חגי מצלצל למאיה מהאוטו שלו שעומד מתחת לביתה. היא דוחה אותו והוא ממשיך לדירתו). זו ישראל מאופקת אך חמה, אלגנטית אך ישירה ודוּגרית, ישראליוּת שכמעט נשכחה.^[1]

שמוליק דובדבני, מבקר הקולנוע של אתר ynet:

בעייתו המרכזית של "מאיה" קשורה בתובנות השחוקות למדי שהוא מעלה. כן, חיים זה חיים ומשחק הוא משחק, אבל כמה אפשר לחזור ולהשמיע אותן אמירות בדבר הגבולות המטושטשים שבין הבדיה והמציאות. התחושה היא שבת אדם פשוט אינה מנסה, אולי חוששת, לחפש דרכי ביטוי חדשות, וכתוצאה אתה מוצא עצמך יושב ונחשף להגיגים בנאליים על מהות האמנות והיצירה שיש בהם, במחילה, אפילו מימד ילדותי ונאיבי.^[2]

לילך וולך, באתר "וואלה!":

בת אדם מנסה לשרטט דמות כל-נשית: צעירה בעלת רצון ברזל, טוטליות מתמסרת וחוש צדק פנימי מפותח. אבל בפועל, נערת הפוסטר שלה היא יצור עיקש ומרגיז, מניפולטיבית לסביבתה, הטועה לחשוב שהיא אינדיבידואל מרתק וחינני. כן, ממש בדומה לרוב הנערות בנות העשרים. אולי אי אפשר לצפות מן הדמות לגלות מודעות עצמית רחבה יותר ואגוצנטרית פחות, אבל מבמאית ותסריטאית מנוסה בסדר הגודל של בת אדם ניתן בהחלט לקוות לפרספקטיבה בוגרת ומעניינת יותר.^[3]