מאיר הר-ציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר הר-ציון
Meir4.jpg
מאיר הר-ציון בשנת 1954
נולד 8 באוגוסט 1934
הרצליה
נפטר 14 במרץ 2014 (בגיל 79)
חוות שושנה, כוכב הירדן
חייל
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה סרן  סרן
תפקידים צבאיים

מפקד סיירת צנחנים, קצין הדרכה בסיירת מטכ"ל

מלחמות וקרבות

פעולות התגמול
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים

עיטורים

עיטור העוז  עיטור העוז

תפקידים אזרחיים

חקלאי, מגדל בקר

מאיר הר-ציון בשנת 1955
מאיר הר-ציון, כורע משמאל
מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

מאיר הר-ציון (8 באוגוסט 1934 - 14 במרץ 2014) היה מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50, עוטר בעיטור העוז,‏[1] ממקימי סיירת צנחנים ומפקדה הראשון. בעקבות רצח אחותו וחברהּ בידי בדואים, יצא עם שלושה מחבריו לנקמת דם, שבה הרגו חמישה מבני השבט הבדואי.

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורי סבו מצד אמו יצאו מרוסיה והתיישבו ברומניה, שם נולד סבו. כאשר היה סבו בן 3, ככל הנראה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים, בתוך חומות העיר העתיקה, ובה נולדה גם סבתו של הר-ציון. סבתו הייתה בת למשפחה ספרדית שעלתה מאיזמיר. בהיותה נערה, נענתה משפחתה לקריאתו של משה מונטיפיורי והייתה לאחת המשפחות הראשונות שיצאו מהחומות והתיישבו בשכונה החדשה שלו. לאחר שנישאה לסבו של הר-ציון, חזרה להתגורר בתוך החומות של העיר העתיקה. לאחר שנולד בנם הבכור, עזב הסב את ירושלים והלך להיות חקלאי בראשון לציון, שם נולדה אמו של מאיר הר-ציון. אמו למדה בבית המדרש לגננות לוינסקי בתל אביב. בהיותה נערה צעירה החלה לנסוע בעולם. במונית ערבית, נערה יהודיה יחידה עם 5 גברים ערבים, היא נסעה במשך שתי יממות דרך מדבר סוריה לבגדאד, כדי לשמש גננת לילדי היהודים שם. מבגדאד נסעה לפריז ללמוד בסורבון ומשם בחזרה לארץ ישראל, להרצליה, בה נישאה בשנת 1933 לאביו של הר-ציון, פועל חקלאי שעלה מרוסיה.‏[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר הר-ציון נולד בהרצליה בשנת 1934 כמאיר הורוביץ. בהיותו בן שלוש עברה המשפחה לרשפון, שם נולדו שתי אחיותיו, שושנה (1936) ורחל (1939).‏[2] בגיל 14 התגרשו הוריו; הר-ציון עבר עם אביו לקיבוץ עין חרוד, ואמו ואחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא. בנעוריו בעין חרוד הקדיש את רוב זמנו הפנוי לצפייה בטבע ולסיורים רגליים. טיולים אלה חרגו לעתים מגבולות ישראל.

המאסר בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי חג סוכות 1951 יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-14, לטיול בגליל, שחלקו האחרון היה הליכה מהחולה לאורך הירדן, כאשר נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי הר-ציון, מתוך בירורים שערך לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה, נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק, ובנוסף לכך, לאחר שצעדו לאורך אזור המפעל לייבוש החולה, הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל. לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר 3 שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם.‏[3] הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.‏[4]

הר-ציון ערך מאוחר יותר מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי ל"עיר האסורה" - פטרה שבירדן.‏[5] מסעו זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע.‏[6]

השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא התגייס לנח"ל ושירת שירות כמדריך טירונים, שירות שאותו מצא כלא מספק, משום חוסר הפעילות הקרבית שבתפקיד. באותה תקופה הוקמה יחידה 101 כיחידת קומנדו על ידי אריאל שרון ובזכות השם שיצא לו כסייר, הוא צורף ליחידה ולקח חלק בפעולותיה. בין היתר פיקד על המבצע כפפות משי, פשיטה לחברון שנחשבה לקשה במיוחד עקב תנאי מזג האוויר החורפיים והשטח ההררי. הכוח צעד 42 קילומטר בליל שלג, ביצע את המשימה ובכך הציב רף חדש לדבקות במשימה עבור יחידות מיוחדות בצה"ל. עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, מונה הר-ציון למפקד פלוגה א' היא סיירת צנחנים. שרון כתב עליו, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו". בהמלצת משה דיין הרמטכ"ל הוסמך לקצונה ללא קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סגן. זהו מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין.‏[7]

רצח שושנה ונקמת הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 8-7 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נאלצו לסגת תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.‏[8]

בתגובה לרצח, יצאו לאזור מאיר הר-ציון וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי (שלושתם מעין חרוד) ועמירם הירשפלד (מדגניה ב'), וב-5 במרץ 1955 הרגו כנקמת דם חמישה מבני השבט. הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם,‏[9] והיו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית". בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את רוה"מ, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מיבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המיבצע". בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".‏[10]

עקב לחצם של הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לא הועמדו החשודים לדין, מחוסר ראיות.‏[11] בטרם סגירת התיק נגדם, יוצגו הר-ציון וחבריו על ידי שמואל תמיר, אך הם ניתקו איתו את הקשר לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב.‏[12]

המשך שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר-ציון עוטר בצל"ש על חלקו במבצע כנרת (מבצע "עלי זית"), בליל 11 בדצמבר 1955, בו פיקד על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת צנחנים.‏[13] בשנת 1973 הומר הצל"ש בעיטור העוז. במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה בספטמבר 1956, נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שניתח אותו וביצע בו פיום קנה בשדה הקרב בתנאי חושך תחת אש.‏[14][15]

בסוף שנות ה-50, לאחר שהתאושש מפציעתו, נמנה הר-ציון עם מקימי סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה.‏[16] במלחמת ששת הימים הצטרף לסיירת צנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה בן ארי ולחם עמה בחזיתות ירושלים ורמת הגולן.‏[17]

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, עלה הר-ציון לגולן על אף מגבלותיו וחילץ פצועים מהשטח הסורי[18]. מספר פעמים אף התחזה כמת כשעברו בסמוך לוחמים סורים. את פועלו זה, והתנדבותו במלחמת ששת הימים, יזם על אף היותו נכה צה"ל, שלא חלה עליו חובת התייצבות בשעת מלחמה.

משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך" (1976): "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם."

לאחר השירות הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הכניסה בשער אחוזתו של הר ציון

הר-ציון ואשתו, רותי, הקימו את ביתם - "אחוזת שושנה", על שם אחותו של הר-ציון, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם: הבכורה שגית, הבן סלע ולאחריהם שני ילדים נוספים.‏[19]

פציעות משירותו הצבאי הותירו אותו נכה. חמורה במיוחד הייתה פציעה בצווארו, שהקשתה עליו לדבר. ב-1968 יצא לאור הספר "פרקי יומן", בעריכת נעמי פרנקל, שבו חלקים מיומנו שתיארו את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים. לאחר מותו חולק הספר למסיימי קורס קצינים בבה"ד 1.‏[20]

בשנות ה-70 היה הר ציון מתומכי גוש אמונים[21], פעיל בחוג עין ורד[22]. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין.‏[23] כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד.

מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014, בגיל 79 בחוות שושנה שבכוכב הירדן.‏[24]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מאיר הר-ציון, מתוך האתר "בעוז רוחם".
  2. ^ 2.0 2.1 מאיר הר־ציון, פרקי יומן, מבוא מאת נעמי פרנקל, עמ' 11-10.
  3. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, טיול בגבול שנגמר בסוהר דמשק, עמ' 76-72.
  4. ^ הוחזרו הילדים שנחטפו, דבר, 16 בנובמבר 1951
  5. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, עמ' 158-143.
  6. ^ ראובן וייס, מיתוס הסלע האדום מתנפץ, באתר ynet
    שמעון כהן, בלעדי: מאיר הר ציון משיב מלחמה, ערוץ 7
    זיו ריינשטיין, הו, הסלע היתום: לחזור עם מאיר הר-ציון לפטרה, וואלה! תיירות
  7. ^ ההיסטוריה של יחידה 101. רשימת הלוחמים, ביוגרפיה של מאיר הר-ציון.
  8. ^ ירדן התירה ביקור במקום בו נתגלו 2 הגופות, מעריב, 16 בפברואר 1955; יצאו לקבל את גוויות 2 הצעירים שנרצחו בירדן, דבר, 17 בפברואר 1955
  9. ^ נעצרו 4 צעירים בקשר לרצח הבדואים, דבר, 8 במרץ 1955; א. בן-דוד, ש. לביא ביקר אצל 4 העצורים, מעריב, 13 במרץ 1955
  10. ^ משה שרת, יומן אישי, עמ' 817-815, 824-823, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת (העמותה למורשת משה שרת, 2008), שער רביעי - "יומן אישי" ומחברו; יחיעם וייץ, משתולל הזעם וצורב העלבון... (13.1.1996), עמ' 479-477.
  11. ^ שאול בן חיים, לא נמצאו הוכחות נגד ה-4, מעריב, 23 במרץ 1955
    רוח הלוחמים: השוואה, דבר, 12 בינואר 1979 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  12. ^ 4 הצעירים הפסיקו קשרם עם עו"ד תמיר, דבר, 23 במרץ 1955
  13. ^ הר-ציון תיאר את הפעולה בספרו: מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, פעולת כנרת, עמ' 209-203.
  14. ^ על מעשהו זה עוטר אגמון בעיטור העוז. אתר צה"ל
  15. ^ עדויות אישיות: רופא גדוד 890 - ד"ר משה אגמון
  16. ^ nrg מעריב, חבורת חיילים צעירים שהפכה ליחידת עילית, באתר nrg‏, 7 ביוני 2008
  17. ^ מיכה בן-ארי קפוסטה, באתר הצנחנים בעשור הראשון (בתמונה שם).
  18. ^ אפרים גנור, מאיר הר-ציון, מגדולי לוחמי צה"ל: "להגיד שלא פחדנו זה לא אמיתי", סופהשבוע, ‏ 22.03.2014
  19. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, אחוזת שושנה, עמ' 231, 238, 241.
  20. ^ אורי משגבמתנת הפרידה של בה"ד 1 לבוגריו: מהדורה מעודכנת של יומני מאיר הר-ציון, באתר הארץ, 1 ביוני 2014
  21. ^ שעיה סגל, מאיר הר-ציון: דברים אל איש צעיר, מעריב, 22 בינואר 1979 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  22. ^ דיון בביתו של יובל נאמן, דבר, 27 במאי 1979
  23. ^ קלמן ליבסקינד, החבר שלי, אריק, השתגע, מעריב, 25 בפברואר 2005. חלקים מהראיון: "שרון השתגע, הוא מסוכן", 23 בפברואר 2005, nrg חדשות.‏
  24. ^ אחיה ראב"ד, הלוחם האגדי מאיר הר-ציון הלך לעולמו, באתר ynet‏, 14 במרץ 2014