מאיר שחר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאיר שחר, נובמבר 2008

מאיר שחר (נולד ב-1959) הוא פרופסור מן המניין בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב ועומד בראש מכון קונפוציוס באוניברסיטה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר שחר נולד בירושלים, הוא בנם של ההיסטוריונית וכלת פרס ישראל שולמית שחר ושל הסופר דוד שחר. הוא סיים תואר ראשון בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית, למד סינית בטאיפיי שבטייוואן, ובשנת 1992 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת הרווארד (Harvard University) בשפות ובתרבויות של מזרח אסיה. בלימודי הדוקטורט שלו התמקד שחר בשני תחומים עיקריים: האחד היסטוריה של הספרות הסינית בהדרכת הסינולוג הדגול פטריק האנאן (Patrick Hanan) והשני היסטוריה של דתות סין. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהשפעת רומנים מהמאות ה-17-16 על עיצוב עולם האלים הסיני.

שחר לימד כמרצה באוניברסיטה העברית, ומלמד משנת 1995 באוניברסיטת תל אביב. הוא מונה לפרופסור חבר בשנת 2006, הוא כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת סטנפורד, וכחוקר אורח באוניברסיטת אוקספורד, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, באוניברסיטת בייג'ינג, ובאקדמיה סיניקה (Academia Sinica) בטאיוון. שחר שימש כראש החוג למזרח אסיה (בשנים 2004-2006), ומשנת 2007 עומד בראש מכון קונפוציוס באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2002 זכה בפרס מיכאל ברונו מטעם יד הנדיב[1].

מאיר שחר נשוי לציירת נגה ג'אנג-חואי שחר, והוא אב לאורית לו-טאו ולדוד סואה-טאי.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר של שחר עוסקים בשני תחומים עיקריים: האחד הוא קשרי הגומלין שבין הספרות הסינית לדת הסינית והשני הוא ההיסטוריה (וההקשרים הדתיים) של אמנויות הלחימה הסיניות.

יחסי הגומלין שבין דת וספרות בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Crazy Ji: Chinese Religion and Popular Literature[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו הראשון של מאיר שחר והוא ראה אור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד בשנת 1998. בספר זה חוקר שחר את תפקידם של רומנים מהמאות 17-16 בעיצוב עולם האלים הסיני. הרומנים האלה השפיעו על כל השכבות החברתיות בסין המסורתית באשר הם שימשו בסיס לסיפורת שבעל פה ולהצגות תיאטרון, בו צפו גם השכבות החברתיות הנמוכות שלא ידעו קרוא וכתוב. הספר עוסק בדמויות האלים הסיניים, במיוחד אלים שחורגים מהמוסכמות החברתיות. שחר מתווה את ההיסטוריה של אחד האלים הסינים האהובים ביותר הלא הוא ג'י-דיין ("ג'י המשוגע").

בעבר נהגו החוקרים לטעון כי עולם האלים הסיני שיקף את הסדר החברתי של סין המסורתית, ואולם שחר הראה במחקריו כי אלים סינים רבים סטו ממוסכמותיה של החברה הסינית המסורתית וכך סיפקו למאמינים פיצוי על הסדר החברתי הקיים (ולעתים אף שימשו כסמל, וסיפקו השראה בפועל למורדים שונים). בהקשר זה ערך שחר ביחד עם פרופסור רוברט וולר (Robert Weller) מאוניברסיטת בוסטון את הספר: Unruly Gods: Divinity and Society in China ("אלים פרועים: אלוהות וחברה בסין"), שראה אור ב-1996 בהוצאת אוניברסיטת הוואי.

הדת הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו העברי של שחר "הדת הסינית" (האוניברסיטה המשודרת, 1998) מציג לקורא העברי את ההיסטוריה של דתות סין, והוא יונק מספריו שראו אור בשפה האנגלית.

וו צ'נג-אן, קוף ודלעת הקסמים: אגדה סינית בציורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה הינו תרגום של מספר פרקים מתוך יצירת המופת הסינית "המסע למערב", שנכתבה במאה השש-עשרה. התרגום הוא מעשה ידיו של שחר, בעוד שרעייתו נגה ג'אנג-חואי איירה את הספר בציורים המשלבים את אומנות הדיו הסינית המסורתית עם טכניקות ציור מודרניות מערביות. הספר ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2008.

ההיסטוריה של אמנויות הלחימה הסיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Chinese Martial Arts[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של מאיר שחר ראה אור בשנת 2008 בהוצאת אוניברסיטת הוואי. זהו הספר המדעי הראשון בשפה מערבית הדן בהיסטוריה של מנזר שאו-לין (Shaolin) בפרט ובהתפתחות אמנויות הלחימה הסיניות בכלל. הספר זכה לתהודה בינלאומית רחבה והוא יראה אור בשפות נוספות (ובהן סינית ופורטוגזית).

בספרו טווה שחר את ההיסטוריה של המנזר הבודהיסטי המפורסם שאו-לין, סוקר את התפתחות אמנויות הלחימה שלו (כמו גם את התפתחותן של טכניקות לחימה סיניות אחרות דוגמת טאי ג'י-צואן) ודן בקשרים שבין אמנויות הלחימה הסיניות לבין המסורות הדתיות הסיניות השונות, ובכללן הבודהיזם, הדאואיזם, והדת העממית הסינית. הספר מכסה תקופה של לא פחות מאלף-וחמש מאות שנה (מהמאה החמישית ועד ראשית המאה העשרים).

לצורך מחקרו השתמש שחר במגוון רחב של מקורות של מקורות היסטוריים ואפיגרפיים, ובהם כתובות אבן שנחקקו על גבי אסטלות במנזר שאולין ונשתמרו עד היום. שחר מתרגם כתובות אלה לאנגלית ודן בחשיבותן להבנת ההיסטוריה של אמנויות הלחימה. בנוסף משתמש שחר בספרו במגוון רחב של תעודות היסטוריות וספרותיות כמו גם בממצאים של עבודת שדה אנתרופולוגית.

שחר מראה כי הנזירים לחמו כבר החל במאה השביעית שאז עזרו לקיסר לי שה-מין (Li Shimin), מייסד שושלת טאנג. הוא סבור כי פעילותם הצבאית נבעה בין היתר מהצורך להגן על מנזרם ונכסיו החומריים הרבים.

שחר הגיע למסקנה, מתוך בדיקה של המקורות, כי ההתפתחות של אמנויות הלחימה במנזר קשורה הייתה בקשר הדוק לפולחנם של אלים לוחמים בודהיסטים. למרות שהדת הבודהיסטית דוגלת בשלום ובאי-אלימות אנו מוצאים בה מגוון רחב של אלים לוחמים, אשר סיפקו הצדקה והרשאה אלוהית לאלימות. החשוב שבין האלים האלה היה האל ההודי ואג'רה-פאני (Vajrapāņi), שהפך לאל הפטרון של מנזר שאולין.

שחר מראה כי בשלבים המוקדמים של התפתחות אמנויות הלחימה שלהם (ובפרט במהלך שושלת מינג (1368-1644) התמחו נזירי שאון-לין בלימה במוט (staff). הוא דן בתפקידיו הפולחניים של המטה במסורת הבודהיסטית, ובתרומתו להתפתחות המוט ככלי נשקם של הנזירים. בהקשר זה דן שחר גם בדמויותיהם של נזירים לוחמים בספרות היפה הסינית, ובהם הקוף-הלוחם סון וו-קונג (Sun Wukong), שכמוהו כנזירי שאו-לין התמחה בלחימה במוט.

שחר דן בספרו בהתפתחותן של אמנויות הלחימה הסיניות ביד ריקה (ללא נשק). אומנויות אלה ידועות בסינית בשם הכללי צואן (quan) (מילולית "אגרוף"), והן כוללות למשל את ה-טאי-ג'י-צואן, שינג-אי-צואן, וכמובן שאו-לין צואן. לפי מחקרו של שחר אמנויות הלחימה ללא נשק (הן אלו שפותחו במנזר שאולין והן אלו שפותחו מחוצה לו) נוצרו במאות השש-עשרה והשבע עשרה. המיתוס המקובל הוא שאומנויות אלה עתיקות הרבה יותר, אך שחר מנפץ מיתוס זה.

מתוך מחקרו של שחר עולה כי אמנויות הלחימה ביד ריקה יונקות מטכניקות התעמלות קדומות שפותחו בעיקר במסגרת הדת הדאואיסטית (וזאת למרות ששאו-לין הוא מנזר בודהיסטי). במקור שמשו טכניקות אלה למטרות בריאות ושלמות רוחנית בלבד, ואולם במאות השש-עשרה והשבע עשרה הן שולבו עם טכניקות לחימה וכך נוצרה הסינתיזה אותה אנו מכירים כיום של טכניקות המשמשות בו-זמנית ללחימה, לבריאות, ולמטרות של טיפוח שלמות רוחנית.

שחר מראה בספרו כי המיתולוגיה המייחסת את אמנויות הלחימה הסיניות לקדושים בודהיסטים ודאואיסטים קדומים דוגמת בודהידהרמה (Bodhidharma) וג'אנג סאן-פנג (Zhang Sanfeng) נוצרה אף היא במאות השש עשרה והשבע עשרה, דהיינו באותה התקופה שבה אומנויות אלה נולדו. הוא טוען כי אחת הסיבות להתפתחותן של אמנויות הלחימה דווקא בשלהי מינג הייתה פריחתו של הסינקרטיזם הדתי, אשר אפשר למאמינים בודהיסטים דוגמת נזירי שאו-לין לעסוק בטכניקות התעמלות דאואיסטיות.

הספר עוסק גם ביחסים המשתנים של המנזר עם השלטון הסיני. שושלות מסוימות דוגמת שושלת טאנג (907-618) ושושלת מינג (1644-1368) היו ידידותיות למנזר, שנזיריו לחמו בשורותיהן, בעוד ששושלת צינג (1911-1644) חשדה במנזר וחששה שנזיריו יצטרפו למרידות עממיות כנגדה.

מחקרו העכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחר חזר בשנים האחרונות לחקר ההיסטוריה של האלים הסינים, והוא עוסק כעת בעיקר בחקר ההיסטוריה של האל האדיפלי הסיני נה-ג'ה (Nezha) וכותב עליו ספר. פולחנו של אל זה הגיע לסין מהודו (הוא נמנה במקור על פנתיאון האלים ההינדואיסטי). לפי המיתוס האל ניסה לרצוח את אביו. ההיסטוריה של נה-ג'ה חושפת אם כן מתחים בתוך המשפחה הסינית אשר ערכי כיבוד האבות הקונפוציאני ניסו לטשטש.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Unruly Gods: Divinity and Society in China, (ed: Shahar, Meir & Weller, Robert P.) University of Hawaii Press, Honolulu, 1996.
  • Shahar, Meir. Crazy Ji: Chinese Religion and Popular Literature. Boston, Harvard-Yenching Institute Monograph Series, November 1998.
  • 'Shahar, Meir. The Shaolin Monsatery, History, Religion and Chinese Martial Arts. Hawaii, University of Hawaii Press, 2008.
  • קוו צ'נג-אן (המאה השש-עשרה), קוף ודלעת הקסמים: אגדה סינית בציורים, ציירה: נגה ג'אנג שחר, תרגם מסינית ועיבד מאיר שחר, עם עובד, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]