מאנור גראונד
 | |
| ארסנל נגד אברטון במאנור גראונד | |
| מיקום | פלאמסטד, לונדון, אנגליה |
|---|---|
| קואורדינטות | 51°29′29″N 0°05′14″E / 51.491389°N 0.087222°E |
| תקופת הפעילות | 1888–1913 (כ־25 שנים) |
| נהרס | 1913 |
| בעלים | ארסנל |
| קבוצות | ארסנל (1888–1890, 1893–1913) |
| מושבים |
33,000  |
  | |
.svg){kind=spacer}
מאנור גראונד (אנגלית: Manor Ground) היה אצטדיון כדורגל בפלאמסטד שבלונדון, ששימש את ארסנל בין 1888 ל-1890 ובין 1893 ל-1913, לפני שהמועדון עבר לאצטדיון הייבורי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשחק הראשון של דיאל סקוור (השם הראשון של ארסנל) נערך בדצמבר 1886 על מגרש באייל אוף דוגס. בשאר המשחקים של עונת 1886/1887 המועדון שיחק בפלאמסטיד קומון. בספטמבר 1897 הוא עבר לספורטסמן גראונד, ושיחק שם במשך שישה חודשים.
לאחר הצפתו של ספורטסמן גראונד ב-1888 המועדון עבר למאנור פילד הסמוך, כאשר זמן קצר לאחר מכן השתנה שם המקום למאנור גראונד. המגרש היה ידוע לשמצה בגלל הבוץ שהיה בו ובגלל הביוב שזרם בצדו המערבי. במאנור גראונד לא היו יציעי עמידה, והמועדון השתמש במושבים מכלי תחבורה צבאיים שהושאלו מבסיסי צבא סמוכים. המשחק הראשון של ארסנל במאנור גראונד היה נגד מילוול רוברס ב-30 במרץ 1888; המשחק הסתיים בניצחון 3 - 0 לטובת ארסנל.
ב-1890 החליטה הנהלת ארסנל להעביר את המועדון לאינוויקטה גראונד שהיה יותר מתאים לארח משחקי כדורגל, והיה קרוב מאוד למאנור גראונד. השהות באינוויקטה גראונד נמשכה שלוש שנים שבמהלכן המועדון הפך למקצועני ושינה את שמו לוולוויץ' ארסנל, והיא הסתיימה לאחר שדמי השכירות הועלו על ידי הבעלים של האצטדיון. הנהלת ארסנל רכשה את מאנור גראונד בכסף שהתקבל ממכירת מניות, והקימה יציע ראשי אחד ומספר טראסות עמידה. המועדון חזר לשחק במאנור גראונד לפני תחילת עונת 1893/1894, בדיוק בזמן לעריכת הבכורה בפוטבול ליג. ממוצע הצופים באותה עונה היה כ-6,000.
למעט שתי תקופות, מאנור גראונד שימש את ארסנל במשך עשרים שנים. הנהלת הפוטבול ליג החליטה לסגור את האצטדיון למשך חמישה שבועות בעקבות בעיות בהכלת הקהל במשחק נגד ברטון וונדררס שנערך בינואר 1894.
ב-1904 נבנה היציע השני של האצטדיון שקודם לכן היה טראסת עמידה. בנוסף, בסיום העונה המועדון העפיל לליגה הראשונה, ומספר הצופים הגיע לעיתים עד ל-20,000. אולם, מספר הצופים פחת במהירות כיוון שמאנור גראונד היה ממוקם באזור תעשייה מבודד יחסית שלא היו בו תושבים מקומיים רבים.
הנהלת ארסנל עמדה בפני פשיטת רגל ב-1910, כאשר ממוצע הצופים היה רק 11,000. לצורך השוואה, הממוצע במשחקים של צ'לסי היה 28,000. איש העסקים הנרי נוריס רכש את ארסנל, הציל את המועדון מסגירה, וכעבור שלוש שנים העביר אותו לאצטדיון הייבורי, לאחר ניסיון כושל למזג את ארסנל עם פולהאם.
המשחק האחרון של ארסנל במאנור גראונד היה התיקו 1–1 מול מידלסברו ב-26 באפריל 1913. במשחק נכחו רק 3,000 צופים. האצטדיון הוזנח לאחר עזיבת ארסנל, ולבסוף נהרס. שטחו של האצטדיון מכוסה כיום באזור תעשייה. עזיבת ארסנל הייתה אחת מהסיבות שצ'רלטון אתלטיק, מועדון מקומי נוסף, הפך למקצועני ב-1920 והיה למועדון הראשי של אזור פלאמסטיד.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלן רופר, The Real Arsenal Story: In the Days of Gog (עמודים 9 ו-19), Wherry (ISBN 0-9546259-1-9)
- פיל סואר ומרטין טיילר, The Official Illustrated History of Arsenal (עמוד 25), המלין, 2005 (ISBN 0-600-61344-5)
- דין הייז, Arsenal: The Football Facts (עמוד 268), John Blake (ISBN 1844544338)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תוכנית פיתוח לאצטדיון הייבורי, אתר מועצת רובע איזלינגטון
- תמונת לוויין של אזור האצטדיון בגוגל מפות