מארי דה פרנס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מארי דה פרנס
Marie de France
דיוקנה של מארי דה פרנס
לידה המאה ה־12
ברטאן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה המאה ה־13 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי שירת ימי הביניים עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות ספר העלילות, Legend of the Purgatory of St. Patrick עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1160–1215 (כ־55 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מָארִי דֹה פְרֹנְס (בצרפתית: Marie de France - "מארי מצרפת") הייתה המשוררת הצרפתייה הראשונה, אשר כפי הנראה חיה באנגליה במהלך המאה ה-12. היא חיברה תריסר פואמות ברטוניות, הקרויות "Breton lais" - שירים קצרים עלילתיים, ששאבו השראה ממקורות ארתוריאניים ומהאהבה החצרונית. בנוסף, תרגמה מארי קובץ משלים ימי-ביניימי, המכיל כמאה משלים המיוחסים ל"איזופוס הקטן" ("איזופט" בלשונה); את אגדת "כור המצרף של פטריק הקדוש"; ואת ההגיוגרפיה (ביוגרפיה של קדוש דתי) של אודרי הקדושה. ההתייחסויות השונות המצויות בפואמות שלה למשוררים גדולים אחרים (דוגמת סנקה ואובידיוס), כמו גם תרגומיה מלטינית ומאנגלית לניב האנגלו-נורמני, מעידים על השכלתה הרחבה כאישה ממעמד האצולה בימי הביניים[1][2].

זהותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי דה פראנס היא המשוררת הראשונה שכתבה בשפה הצרפתית[3] המוכרת לנו כיום. באפילוג שלה לקובץ המשלים "איזופט", כתבה: "Marie ai nun, se sui de France"[4] ("מארי הוא שמי, אני מצרפת"). הדגשתה את ארץ מוצאה תרמה להנחה הרווחת שחיה באנגליה, בחצרו של המלך הנרי השני, ואף כתבה עבורו את העלילות הברטוניות[5]. כינויה מארי דה פראנס ("מארי בת צרפת") נטבע על ידי קלוד פושה, שסבר ב-1581 שמארי היא "ילידת צרפת"[6].

למרות שארבע יצירותיה של מארי השתמרו היטב, לא ידוע לבטח דבר על זהותה ועל חייה, מלבד שמה וארץ מוצאה. במשך השנים, חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר עקבותיה ולזהותה עם מספר נשים צרפתיות אחרות בשם מארי, אך ללא הצלחה. מארי זוהתה בין היתר עם:

  1. מארי דה שמפיין (Marie de Champagne), בתם של אלינור מאקוויטניה ושל לואי השביעי, מלך צרפת;
  2. אם המנזר מארי משפטסברי (Shaftesbury), אחותו למחצה של הנרי השני מצד אביהם, ג'פרי מאנז'ו;
  3. אם המנזר מארי מבולון (Boulogne), בתם של סטיבן מלך אנגליה ומתילדה מבולון;
  4. מארי דה מולאן (Meulan), בתו של הברון הנורמני גלרן דה מולאן, ואשתו של יו טלבוט, ברון קלוביל[7].

שתיים מיצירותיה של מארי מכילות פרולוג, בו ציינה את האצילים להם הוקדשו היצירות, ואפילוג, בו חתמה את שמה. זיהויים החלקי של האצילים המוזכרים בפרולוג סייע בתארוך יצירותיה המשוער. שירי העלילה הברטוניים הוקדשו ל"nobles reis" ("מלך אצילי") - ככל הנראה מלך אנגליה דאז, הנרי השני[8]. על כן, ייתכן שהם חוברו במהלך השנים 1160 עד 1189, היא שנת מותו של הנרי השני. תרגום קובץ המשלים תלוי בזהותו של "הרוזן וויליאם" לו הוקדש (ייתכן כי מדובר בברון וויליאם דה מנדוויל, או בוויליאם מרשל[9]) ועל כן תארוך היצירה נע בין 1189-1208. אגדת "כור המצרף של פטריק הקדוש" תורגמה ועובדה החל מ-1190 ועד 1208-1215[10]. ההגיוגרפיה של אודרי הקדושה "נושאת את מאפייניו של טקסט שנכתב בשלהי המאה ה-12, או לכל המאוחר, ראשית המאה ה-13"[11].

מכלול יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Lais of Marie de France ("ספר העלילות")[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עלילה ברטונית עוסקת, בדרך כזו או אחרת, במשולשי אהבה רומנטיים, בהשפעת האהבה החצרונית (fin'amor באוקסיטנית - "אהבה טהורה"). המונח תיאר אהבה אידיאלית, "באמצעותה היטהרו האוהבים עצמם"[12]. זו האחרונה הייתה לתמה המרכזית בשיריהם של טרובדורים וטרוברים בימי הביניים. כמו כן, בשיריהם נתפשה התשוקה ככוח הרסני ומסוכן. מארי, כבת צרפת בתקופה זו, הושפעה ככל הנראה מתפישות אלו[13]. סדר העלילות מובא כאן לפי הופעתן בכתב היד Harley 978, העותק הישן ביותר בו מובאות כל עלילותיה של מארי[14].

  1. ("גיז'מר") Guigemar - האביר הצייד גיז’מר, שמעולם לא התאהב, נפצע אנושות במהלך מסע ציד. נודע לו כי רק הייסורים הנחווים באהבת אישה יוכלו לרפאו, אך האישה המיועדת היא מלכה הנשואה למלך קנאי. למרות זאת, הצליחו האוהבים לנהל מערכת יחסים במשך כשנה. כשנחשפה אהבתם האסורה עליהם להיפרד, אך התאחדו שוב לאחר מספר שנים.
  2. ("אקיטן") Equitan - המלך אקיטן מנהל רומן עם אשת המושל הנאמן לו. הם זוממים לרצוח את הבעל הנבגד, אך לבסוף מתים בדרך בה תכננו להורגו.
  3. La Fresne ("המילה") - בת אצולה היולדת תאומות מחליטה לנטוש אחת מהן, ומשאירה אותה תחת לעץ מילה (ומכאן שמה). לה פרן גדלה במנזר ומתחבבת על אציל הבא לבקרה לעיתים תכופות, ורוצה לשאתה לאישה. חבריו מייעצים לו לשאת אישה ממעמד גבוה יותר, וכך הוא עושה. חמותו לעתיד חושדת בלה פרן ובטיב הקשר שהיא מנהלת עם חתנה. לבסוף היא מגלה כי לה פרן היא אותה בת שנטשה, ואהובה עומד להתחתן עם אחותה התאומה. אמה של לה פרן מחליטה להשיאה לאציל.
  4. ("ביסקלבר") Bisclaveret - במשך שנים, ביסקלבר (מילולית: "אדם זאב") נעלם מביתו למספר ימים בכל שבוע. אשתו חוששת שהוא בוגד בה ומפצירה בו לספר לה את סודו. הוא מגלה לה כי הוא יוצא ליער, ושם הופך לזאב. אשתו רוקמת מזימה עם מחזרה לגנוב את בגדי ביסקלבר, שבלעדיהם לא יוכל לשוב לצורתו האנושית, וכך לא יוכל לחזור. ביסקלבר פוגש במלך (בעודו זאב) ונלקח לארמונו, שם הוא חי לצדו בנאמנות במשך זמן רב. ביום מן הימים, הוא פוגש את הזוג בארמון ותוקף את שניהם באכזריות. התנהגותו הבלתי שגרתית מושכת את תשומת לבם של אנשי הארמון, ועד מהרה מתגלה האמת. בגדיו של ביסקלבר מוחזרים לו והוא לובש את צורתו האנושית בשנית.
  5. ("לנבל") Lanval - זהו שיר העלילה היחיד המתייחס לסיפורים הארתוריאניים. לנבל הוא אחד מאביריו של ארתור, אשר מתאהב במלכה-פיה חזקה ועשירה. עם זאת, נאסר עליו לספר על קיומה ועל מערכת יחסיהם לאיש. רעייתו של ארתור מנסה לפתותו, ולנבל מספר לה בטעות על זוגתו. המלכה מתרגזת, טופלת עליו אשמת שווא ולנבל עתיד להישפט ולצאת להורג. לבסוף, המלכה-הפיה מופיעה ומצילה את לנבל. הם רוכבים יחד אל האי אבלון ולא שבים לעולם זה.
  6. ("שני הנאהבים") Les deux amants - מלך קנאי שהתאלמן מאתגר את מחזריה של בתו לשאת אותה עד לפסגתו של הר. כולם נכשלים במשימה עד לאחרון המחזרים, בו הבת מאוהבת. היא מנסה לשכנעו לשתות שיקוי שיסייע לו לחדש את כוחו על מנת להצליח במשימה, אך הוא מסרב ומצליח לשאתה עד לפסגה; שם, הוא מתמוטט מאפיסת כוחות ומת. הנערה האבלה שופכת את השיקוי ומתה משברון לב.
  7. ("יונק") Yonec - זקן קנאי כולא את רעייתו הצעירה והיפה במגדל. היא מתפללת לאל שישלח לה מאהב מושלם, בהשראת סיפורים ששמעה על אנשי חצר ומאהבותיהם. לפתע מתגלה אליה נץ ההופך לאביר, והם מתאהבים מיד. יונק הוא השם שניתן לבנם, ונועד לנקום בבעלה של אמו.
  8. ("הזמיר") Laüstic - בעלילה ברטונית זו, שני הנאהבים הם אציל ובת אצולה נשואה הגרה בשכנות לו. בין טירותיהם מפרידה חומה, ובלילות הם מתראים דרך חלונות חדרם. האישה מתרצת את היעדרה ממיטתה בכך ששירתו של הזמיר מסבה לה עונג רב. הבעל הזועם יוצא לחפש את הזמיר בגנו, מולק את ראשו מול אשתו, ומשליך את גופתו לרגליה. האישה שולחת את הזמיר המת למאהבה שמבין שלא יוכל להיפגש עמה עוד.
  9. ("מילון") Milun - מילון הוא אביר שאהובתו מתחתנת עם אציל אחר, לאחר שילדה לו בן. בנם חי הרחק מהוריו עם דודתו, וגדל להיות אביר כאביו. יום אחד, נפגשים מילון ובנו במהלך קרב בטורניר. מילון מזהה כי מדובר בבנו ומספר לו על מוצאו האמיתי. האחרון מחליט להרוג את בעלה של אמו, אך לבסוף מסתבר כי הוא מת, ומילון נישא לאהובתו משכבר הימים.
  10. ("שאטיבל") Chaitivel - סיפור חיזורם של ארבעה אבירים אחר בת אצולה, שלא מסוגלת להחליט במי מהם לבחור. יום אחד, האבירים משתתפים בטורניר. שלושה מהם נהרגים ואחד נפצע בירכו. הגבירה מחליטה לכתוב שיר עלילה (lai) לזכרם, ולקרוא לו "ארבעת המספדים". האחרון מבקש ממנה לקרוא לעלילה "האומלל" (Chaitivel), שכן הוא נותר בחיים אך כעת אינו יכול לשאת את אהובתו לאישה.
  11. ("היערה") Chevrefoil - סיפור המזכיר רבות את “טריסטן ואיזולדה”, מיתוס מפורסם ביותר בימי הביניים. גיבוריו הם טריסטן ומלכה (ששמה לא צוין). טריסטן גורש לגלות עקב אהבתו את המלכה, אך הוא שב לאחר שנה. הוא מחכה לשיירת המלכה וחורט על גזע עץ אלסר את שמו, וכשהמלכה מזהה את המסר היא עוזבת את השיירה על מנת להיפגש עמו. לבסוף, עליהם להיפרד ושניהם בוכים בכי מר.
  12. ("אלידוק") Eliduc - אלידוק הוא אביר נשוי החי בברטאן. אלידוק עוזב את צרפת לאנגליה, שם הוא מסייע למלך המצוי במצור. הוא מתחבב על הנסיכה ומקבל את אהבתה, למרות נישואיו. לאחר שאשתו מגלה זאת ומבינה את גודל אהבתם של אלידוק ופילגשו, היא הופכת לאם מנזר, ובכך משחררת את אלידוק משבועת נישואיו. אלידוק מתחתן עם מאהבתו, ולאחר מספר שנים הופכים גם הם לנזירים.

Ysopet ("איזופט")[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ המכיל 102 משלים שתורגם על ידי מארי. לטענתה, היא עצמה השתמשה בתרגומו של המלך אלפרד (הידוע בתרגומיו הרבים של יצירות אחרות) לאנגלית; עם זאת, אין בנמצא כתב יד (ואף לא אזכור) של תרגומו את משלי איזופוס. על כן, הסיקו חוקרים כי מארי טעתה בזיהויו של המתרגם[15].

L'Espurgatoire Seint Patriz ("אגדת הפרגטוריום של הקדוש פטריק")[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור אותו תרגמה מארי נכתב (1188 לערך) בלטינית על ידי הנזיר הנרי מסלטרי, ומתאר את מסעו של האביר האירי אווין (Owein). אווין ירד אל מערת כור המצרף על מנת לכפר על חטאיו, סייר בגיהנום ולבסוף זכה במבט חטוף בגן העדן השמימי. בגרסתה של מארי, שונו מספר פרטים: שדים מנסים לשכנע את אווין להתכחש לדתו, והוא מצליח לדחותם מעליו בכל פעם שהגה את שמו של ישוע. לבסוף, לאחר שהעביר לילה שלם בכור המצרף, הוא יוצא ממנו מטוהר מחטאיו[16].

La Vie Seint Audree ("חיי אודרי הקדושה")[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת זהות מחבר הטקסט הייתה נתונה במחלוקת עד לפני כעשור, אז פורסם מחקר[17] המראה כי מחברת ההגיוגרפיה (שציינה כי שמה מארי) היא אכן מארי דה פראנס; גישה זו מקובלת כיום על חוקרים ברחבי העולם[18]. בהגיוגרפיה, מתארת מארי כיצד התחמקה אודרי מבעלה השני בניסיונו לפתותה לקיים עמו יחסי מין במשך שתים עשרה שנים, עד שלבסוף ניסה לאונסה. אודרי מצליחה לברוח למנזר, וממונה לתפקיד אם המנזר[19]. מארי תרגמה חלק מן הטקסט המקורי בלטינית ועיבדה אותו[20].

הביקורת העולה מיצירותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים סוברים כי יצירתה של מארי דה פראנס מותחת ביקורת על נושאים רבים, דוגמת המיזוגניה הרווחת בחברה דאז והאהבה החצרונית. כך, למשל, ב"ביסקלבר" הביעה מארי את מורת רוחה על העונש החמור שהוטל על נשים שהואשמו בניאוף (תלישת אפן), בהציגה את אלימותו של איש הזאב המאופיין כאביר. כך, טשטשה מארי את הגבול בין אנושיות למפלצתיות. במקביל, כשביסקלבר מאבד את בגדיו ורכושו מופקע ממנו, הוא נהיה נשי, בעוד שאשתו מקבלת את הפריבילגיות הגבריות ומרגישה חופשייה להתחתן בשנית[21]. מאוחר יותר, תלישת אפה תביא להפקעת כוחה החדש של האישה כמו גם מעמדה בחברה, וצאצאיה חסרי האף מסמלים את המיניות הנשית המתפרצת והמגונה[22].

ב"אלידוק", הציבה מארי את האהבה הרוחנית ואת אהבת האל כנגד האהבה הארצית, בה חטא האביר אלידוק עם פילגשו[23]. בהמשך לכך, בעלילה הברטונית "הזמיר" (Laüstic), נטען כי מארי ביקרה את פעולותיהם של הבעל, האישה ומאהבה; שכן הללו חוטאים, כל אחד בתורו, ועוברים על שניים מתוך עשרת הדיברות והחוקים שניתנו בברית החדשה[24].

השפעתה של מארי דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי דה פראנס תרמה רבות ביצירותיה לספרות המערבית המוכרת כיום. עלילותיה הברטוניות מכילות מוטיבים רבים המזוהים עם הפולקלור הקלטי: פילגש-פיה ("לנבל"), אייל לבן המסוגל לדבר בלשון בני אדם ("גיז'מר"), שיקויים קסומים ("שני הנאהבים") ואנשי זאב ("ביסקלבר")[25]. אלו השתלבו במהלך השנים בספרות הפנטזיה המערבית. בנוסף, העלילות הברטוניות של מארי הציגו חידושים נוספים שאומצו לאחר מכן בספרות המערבית - ההרפתקה הבלתי צפויה ועקרון הגמול. ב"עלילות", אף גיבור לא יצא לחפש אחר הרפתקה במכוון: האירועים אותם חוות הדמויות מתרחשים בהפתעה גמורה (בניגוד לסיפורי העם הקלטיים, שרווחו אז). התנהגותן של הדמויות נשפטת לפי ציותן לעקרונות המוסריים של התקופה, כפי שהוצגו בתקנון האהבה החצרנית ("De amore") של אנדראס קאפלאנוס (Andreas Capellanus). אם הן אכן עמדו בדרישות שהוצגו בתקנון זה, הרי שזכו בגמול החיובי לו היו ראויות[1].

בנוסף, ייתכן כי מארי השפיעה אף על הספרות היהודית בימי הביניים. אליבא דביברינג, המחבר יעקב בן אלעזר (אשר חי בטולדו בין המאות ה-12 וה-13) הושפע עמוקות מהעלילות של מארי דה פראנס; במיוחד אלו המתארות את האביר שנאלץ להתגבר על מכשולים בדרכו לזכות באהובתו (בסיפורו "סהר וכימה" מופיעים מוטיבים אלו)[26]. יוצר יהודי נוסף ששאב השראתו מיצירתה של מארי הוא ברכיה הנקדן, שחי בין סוף המאה ה-12 לתחילת המאה ה-13. במבוא לספרו "משלי שועלים", כתב ברכיה ש"הושפע מאד מידידיו, אנשי רוח נוצריים". לטענתה של גורביץ', ברכיה הכיר את מארי וכתיבתו הושפעה ממנה[1].

בהקשר זה, הציעה גלזנר במאמרה כי לאה גולדברג כתבה בהשפעת שיר העלילה "Laüstic" את הסונטה התשיעית מתוך המחזור "אהבתה של תרזה דימון". כמו כן, מתוארים קווי דמיון רבים הקיימים בין "הזמיר" לבין הסיפור על קאתרינה וריצ'רדו בדקאמרון לבוקאצ'ו. אליבא דגלזנר, בוקאצ'ו השתמש בחלק ניכר מהעלילה הברטונית של מארי דה פראנס ובמוטיבים המופיעים בה[27].

יוצר נוסף מהמאה ה-14 שככל הנראה שאב השראה מיצירתה של מארי דה פראנס היה אגנולף פון שטאופנבורג, משורר גרמני שחי ב-1310 לערך בשטרסבורג או באורטנאו. פון שטאופנבורג חיבר שיר הלל לבן משפחתו, פיטר פון שטאופנבורג, החווה הרפתקאות דומות ביותר לאלו של לנבל[28]. פואמה נוספת שחוברה בהשראת עלילה זו היא "סיר לונפל" (Sir Launfal), אשר נכתבה על ידי תומאס צ'סטר. היא מספרת בהרחבה על הרפתקאותיו של לונפל (אורכה 1045 שורות).

מתילדה בת'אם, משוררת אנגליה (1776-1852) כתבה שיר עלילה המספר אודות מארי דה פראנס עצמה (1816) בשם "העלילה על מארי" ("The Lay of Marie").

על-שמה נקרא בית-הספר הגבוה "מארי דה פרנס" במונטריאול.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מארי דה פרנס בוויקישיתוף
  • Atkinson Jenkins, Thomas. L’Espurgatoire Seint Patriz of Marie de France: an Old French Poem of the Twelfth Century. Philadelphia: Press of Alfred J. Ferris, 1894.
  • Bloch, R. Howard. The Anonymous Marie de France. Chicago, IL: University of Chicago Press, 2003. ISBN 9780226059693
  • Burgess, Glyn Sheridan. The Lais of Marie de France: Text and Context. Manchester: Manchester University Press, 1987. ISBN 9780719019234
  • Burgess, Glyn Sheridan. Marie de France: an Analytical Bibliogrpahy - Supplement 3. Woodbridge: Tamesis, 2007. ISBN 9781855661547
  • Burkholder, Peter J, Grout, Donald Jay, and Palisca, Claude V. A History of Western Music. New York: Norton, 2010. ISBN 978-0-393-91829-8
  • Martin, Mary Lou. The Fables of Marie de France: an English Translation. Birmingham, AL: Summa Publications, 1984. ISBN 9780917786341
  • McCash, June Hall and Clark Barban, Judith. The Life of Saint Audrey: a Text by Marie de France. Jefferson, NC: McFarland and Company, 2006. ISBN 978-0786426539
  • Whalen, Logan E. A Companion to Marie de France. Leiden: Brill, 2011. ISBN 9789004202177
  • Wilson, Katharina M., Schlueter, Paul and Schlueter, June. Women Writers of Great Britain and Europe: an Encyclopedia. New York: Routledge, 1997. ISBN 9781135616700
  • Zipes, Jack. The Oxford Companion to Fairy Tales. Oxford: Oxford University Press, 2015. ISBN 9780199689828
  • סיפורי מארי דה פרנס, בתרגומה של ד"ר טובי ביברינג, הוצאת כרמל, 2015.
  • אריה סתיו, לנבל - הג'יגולו על יצועה של היפה בנשות תבל. על "לנבל" (Lanval) מאת מארי דה פרנס (Marie de France), נתיב, גיליון 113, נובמבר 2006.
  • אריה סתיו, עלילות אבירי השולחן העגול - מבחר פרקי שירה מן הסאגה הארתוריאנית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
  • קת'לין קיפר (עורכת), האנציקלופדיה לספרות של מרים-וובסטר, ספרינגפילד, מסצ'וסטס, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 גורביץ' 2011
  2. ^ Bloch 2003: 315
  3. ^ Wilson, Schlueter and Schlueter 2013: 280
  4. ^ Whalen 2011: 237
  5. ^ Martin 1984: 2
  6. ^ Whalen 2011: 91
  7. ^ Bloch 2003: 3-4
  8. ^ Burgess 1987: 113
  9. ^ Bloch 2003: 6
  10. ^ Whalen 2011: 89-90
  11. ^ McCash and Clark Barban 2006: 4
  12. ^ Burkholder, Grout, Palisca 2010: 75
  13. ^ Whalen 2011: 81
  14. ^ Whalen 2011: 191
  15. ^ Martin 1984: 22
  16. ^ Jenkins 1894: 2
  17. ^ ראו ספרן של McCash ו-Clark Barban.
  18. ^ Whalen 2011: 90
  19. ^ McCash 2002: 744
  20. ^ Whalen 2011: 268
  21. ^ Burgess 2007: 79
  22. ^ Burgess 2007: 99
  23. ^ Burgess 2007: 112
  24. ^ Murray 2011: 4, 6
  25. ^ Zipes 2015: 74
  26. ^ ביברינג 2013
  27. ^ גלזנר 2011
  28. ^ Prettyman 1906: 205-206
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מארי_דה_פרנס&oldid=38189868"