מארל

**מארל**
**Marl**
סמל מארל סמל מארל	דגל מארל דגל מארל
מדינה	גרמניה
מדינה פדרלית	נורדריין-וסטפאליה
מחוז	רקלינגהאוזן
מושל	Werner Arndt
שטח	87.66 קמ"ר
גובה	70 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	84,331 (31 בדצמבר 2022)
‑ צפיפות	957 נפש לקמ"ר (2015)
קואורדינטות	51°39′14″N 07°05′09″E / 51.65389°N 7.08583°E
אזור זמן	UTC +1
	www.marl.de
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני מארל

מארל (בגרמנית: Marl) היא עיירה במחוז רקלינגהאוזן, שבנורדריין-וסטפאליה, גרמניה. היא ממוקמת ליד תעלת וסל-דטלן, כ-10 קילומטר צפונית-מערבית לרקלינגהאוזן. יש בה כ-84,000 תושבים (נכון ל-2015).

משמעות השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארל תועדה לראשונה בשנת 890 באורבריום של המנזר הבנדיקטיני של ורדן, אשר נוסד ב-799 בתקופת המלחמות סקסוניות. שמה של מארל נובע משמה בימי הביניים, "מרונהלאר". בלשנים פירשו שם זה כ"משוטטי ביצות" או "שיטוט באגם". השם שונה במשך מאות השנים מ"מארלאר","מירל" ל"מארלר" ולבסוף למארל. באורבריום נמצא יתר על כן שמות של כפרים סמוכים שמאוחר יותר הפכו לחלק מהעיר. הם נקראו - ת'רווירי (דרוור), ורילינקטרופה (פרנטרופ), והאראני (האם).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת האבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור העיר היה מאוכלס כבר בתקופת האבן. שרידים של היישובים הראשונים מתוארכים לשנת 600 לפנה"ס. בשנת 300 לפנה"ס שבטים קלטיים התיישבו באזור, אך גורשו על ידי פלישת שבטים גרמאניים. הברוקטרים שלטו באזור הצפוני של נהר הליפה, והמרסרים בצד הדרומי שלו.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה הגרמאנית נעצרה על ידי הרומאים, שבנו מבצר בהלטרן. שרידים של מבצר רומי קטן יותר נמצאו בגבול בין העיירות פולסום (גר') והלטרן. לאחר קרב יער טויטובורג ב-9 לספירה בו הרומאים הובסו, הם נסוגו מעבר לנהר הריין (האזור שבו שוכנות כיום צרפת ואיטליה). האזור היה שוב ברשות גרמאנית. בשנת 80 גורשו הברוקטרים על ידי שבטים יריבים והם עברו לאזור שבו כיום נמצאת רקלינגהאוזן.

היסטוריית הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע "אלט-מארל" (מארל הישנה) עומדת כנסיית סנט גאורג, שבמאה ה-11 הייתה שייכת לבאלדריך, הרוזן המקומי של הריין התחתון. מאוחר יותר הוא תרם אותה לארכיבישוף של קלן, הריברט. כתבי יד משנת 1160 קובעים כי הארכיבישוף הריברט תרם את הכנסייה למנזר דויץ. במאה ה-13 היא הפכה לכנסייה קהילתית, בעת מינויו של הכומר הראשון שלה, ב-1228.

מ-1419 הכנסייה הייתה תחת חסותה של משפחת האצולה המקומית לואה (Loë), עד 1830, כאשר החסות התגלגלה לברון טוויקל של ליטינגהוף. בין 1856 ו-1859, הכנסייה שוחזרה לחלוטין, על ידי התוכניות שגיבש אמיל פון מאנגר, מועסק של קבלן הבישופות הקתולית של מינסטר. קירות היסוד הרומנסקים של הכנסייה מהמאה ה-12 נשמרו בשיקום.

הרוזנים מלואו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1111 טירה בשם "שטרווסלואה" נבנתה על ידי משפחת האצולה לואו. בשנת 1359 השם הוחלף ל"האוס לואה" (בית לואה), ובכתבי יד רשמיים בשנת 1373 הוא כונה בשם "קסטורם" (טירה בלטינית). ב-1378 הטירה נמכרה על ידי הבעלים וסל פון לואה לארכיבישוף של קלן, פרידריך השלישי, תחת השם "אופנהאוס". כלומר, המשפחה האצילה של לואה הייתה כפופה לארכיבישוף. "אופנהאוס" פירושו, כי במקרה של מלחמה, בעל הטירה יכול להשתמש בה כמעוז. למשפחה היו נכסים רבים באזור, כמה חוות וטחנות, כמו טחנת "לואה", טחנת "זיקינג" ואחוזת ורמלינג על גדת נהר הליפה. אף על פי שבמשפחת לואה לא היה יורש זכר, השם לואה המשיך להתקיים מכיוון שבשנת 1585 בתו של ולטר פון לואה נישאה לבן דודה, הברון דיטריך של דורנבורג-לואה מאייקל. מ-1705 עד 1832 הטירה וכל הנכסים הועברו לידי משפחת האצולה של וידנבריק. הם מכרו אותו לברון של טוויקל, שמאוחר יותר, מכר את חלקם לתיאודור ואלדהאוזן מאסן. 30 שנים מאוחר יותר היא נמכרה לדוכס ארנברג, שהרס את הטירה. באתר שבו שכנה הטירה, קיימים כיום בית ספר ללשון וכמה מגרשי ספורט. אנשים רבים באזור מכירים את משפחת האצולה לואה בגלל כמה סיבות: "בית ספר דקדוק בלואפילד", "רחוב לואה" ו"שדה התעופה לואמיל".

ימי הביניים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת ההגירה הבאה התרחשה באזור מארל בין המאה ה-5 וה-7, כאשר הסקסונים פלשו מצפון-מזרח, עברו את הליפה לאזור שבו שכנו הברוקטרים. בחפירות ארכאולוגיות בשנת 1920 נמצא, שברובע זינזן נבנה מבצר למען התגוננות מפני התקפות הסקסונים. היום המבצר נמצא בשמורת הטבע "Die Burg" (שפירושו "הטירה") שנקרא על שמו של המבצר. ארכאולוגים מחשיבים את המבצר כאנדרטה היסטורית יוצאת דופן ששווה את ההגנה עליה. המבצר שימש את האוכלוסייה הכפרית כהגנה עד לימי ביניים המאוחרים. קיימים ממצאים מימי הביניים המוקדמים, מהמאה ה-9 וה-10, אך התיעודים אינם נמשכים ברציפות עד סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

ימי הביניים ותחילת העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל ימי הביניים מארל הייתה מעורבת במספר מלחמות. בין 1243 ל-1384 נלחמו הארכיבישוף של קלן ורוזן מארק, על החזקה באזור של רקלינגהאוזן. ב-1388 וב-1389 מארל הייתה מעורבת ב"סכסוך דורטמונד הגדול" ובמלחמת אחים בין דוכסי מארק. מ-1442 עד-1449 מארל סבלה מסכסוך זסט שבו העיירה זסט הגנה על החופש שלה נגד הארכיבישוף של קלן. בסוף המאה ה-16 העיירה מארל מנתה כ-800 תושבים. רובם חיו בקהילה החקלאית של דרוור.

ב"מלחמת ירושת ייליך-קלווה", היישובים החקלאיים ברחבי מארל נבזזו על ידי חיילים הולנדיים וספרדיים שהצטרפו למלחמה. מיד לאחר המלחמה הזאת, החלה מלחמת שלושים השנים, שבה הפרעות המשיכו. לאחר המלחמה, היה שלום במשך מאה שנים. במלחמת השבע השנים בשנת 1758 הפרעות במארל חזרו. אחרי החיילים הצרפתיים, הפרוסים הגיעו אך מצבם של התושבים לא השתפר. עד 1803, הכפר חסר החשיבות מארל היה חלק מפסט רקלינגהאוז ובבעלותו של הדוכס ארנברג. מ-1810 עד 1813, בתקופת הכיבוש הצרפתי כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות הכפר נודע שם ב"מארי מארל" והשתייך לדוכסות הגדולה של ברג. לאחר מלחמת הקואליציה השישית, השלטון הפרוסי שלט על מארל והיא הייתה חלק ממחוז אסן עד 1816. משנת 1816 עד היום מארל שייכת למחוז רקלינגהאוזן.

מאז תחילת העידן המודרני, מארל הייתה בהנהגת ראשי העיר, אשר נבחרו לתקופה של שנה והיו כפופים תחת המושלים של פסט רקלינגהאוזן. המשימות של ראשי הערים הייתה גביית מיסים וניהול הנדל"ן בכפר. לצד ראשי הערים האלה היו שני נציגי הנסיך - "Amtsfron" (מנהל כספים) ו-"Amtsführer" (מנהיג כפר) (משנת 1785 שני המשרדים אוחדו) שתפקידם היה לפקח על תקנות הנסיך וראש העיר. מ-1 באפריל 1816 מארל אוחדה עם העיר דורסטן והן יצרו את ה"משרד של ראש העיר של דורסטן" ("Bürgermeisterei Dorsten") עם ראש העיר של דורסטן כבישוף של הקתדרלה. בשנת 1837, לאחר הרפורמה טריטוריאלית של מדינת פרוסיה, מארל קיבלה אוטונומיה שוב אך היא לא קיבלה חזרה את שמה, ושמה היה "אדמת דורסטן" ("Dorsten-Land"). ב-31 באוקטובר 1841 המנהל המלכותי ייסד את "מנהל מארל" ("Amt marl"), שכלל את הכפרים מארל, פולסום, האם ואלטנדור-אולפקוטה, ואת היישובים החקלאיים שמסביב.

חקלאות תמיד הייתה מקור ההכנסה העיקרי של תושבי מארל. העדויות הראשונות לכך הן מרשימה רשמית משנת 1840. להלן נרשמו שם: 493 סוסים, 1,879 פרות, 857 חזירים, 98 עזים ו-4,591 כבשים. למרות הריבוי בחקלאות כבשים, החשיבות שלה ירדה משמעותית במאות המאוחרות יותר. חקלאים רבים נזקקו לעיסוק צדדי, ומשפחות רבות טוו בדים, בעיקר כעובדים בשכר לחנות ווילונות. ראש עיריית הכפר לשעבר בלינג דיווח במפות וכיסויי שלוחן יוקרתיים לאנשי המעמד הגבוה. הטווים במארל זכו במוניטין גבוה. זאת אריגה אלגנטית." ברשומות של 1842 המקצועות הבאים מופיעים: 3 אופים, קצב, 17 סנדלרים, 17 חייטים, 17 נגרים, 5 טפסנים, בנאי 1, 15 נפחים, 60 אורגים, 56 רוכלים, 2 פונדקים, 11 בתי מרזח, 6 מבשלים, 2 מזקקות, 6 סוחרי תירס, 5 סוחרי עץ... נקודת המפנה בהיסטוריה של מארל הייתה ב-21 בינואר 1875. ביום זה "הקידוח הטוב של חברת סימסון" מצאה פחם בעומק של 514 מטר בעיירה פולסום. קידוחים נוספים במארל הביאו להיווצרות מכרות פחם.

הקמתו של מכרה הפחם "אוגוסטה ויקטוריה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגוסט שטיין ויוליוס שפר מדיסלדורף ייסדו את מכרה הפחם "אוגוסטה ויקטוריה" בשנת 1898. ב-1 במאי 1900 החפירות החלו, ובשנת 1903 משרד הראש עבר למארל. בסוף שנת 1905 ייצור הפחם החל בבור "AV 1". עד תחילת המאה ה-21 הוא אחד מהמכרות היעילים ביותר בגרמניה. אף על פי כן, הוא נסגר בשנת 2015, בגלל הפסקת ייצור הפחם בגרמניה.

הקמתו של מכרה הפחם "בראסרט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905 מכרה פחם נוסף נוסד במרל. הוא נקרא על שם הרמן בראסרט, "אביו של חוק הכרייה המשותף 1865". בשנת 1910 ייצור הפחם במכרה החל, ובשנת 1950 כ-5,000 האנשים הועסקו במכרה. בשנת 1972 המכרה נסגר; שני שלישים מאזור המכרה הפך למרכז מסחרי, והשליש האחר לשטח בילוי. חלק ממבני הכרייה נשמרו. הלובי הישן משמש כסטודיו לאמנות וכלשכה של אגודת אופניים. הרובע כולו נקרא "בראסרט" מאחר שכל הבתים שנבנו באזור נבנו כדי שלעובדי המכרה יהיה מקום מגורים לעובדי המכרה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרד הספרטקיסטים, שמקושר עם הפוטש של קאפ, הייתה גם השפעה על מארל. ב-1 באפריל 1920 "צבא רוהר האדום" כבש את מארל והחל חילופי אש עם הרייכסווהר (צבא גרמניה) בנהר הליפה המעבר ליד האם-בוסנדורף. 15 חופרי ערוץ בלתי מעורבים נהרגו גם הם. ב-15 בינואר 1923 מארל נכבשה על ידי חיילים צרפתים ובלגיים. ב-1 אפריל 1926 מארל גדלה לגודל של הכפרים בסביבה של סינסן, הולס, לנקרבק ולונטרופ. בשנת 1931 "המדריך של כל הערים והכפרים במחוז הריין ווסטפליה" קובע, שיש 34,102 תושבים בעיר מארל (19,598 קתולים, 12,105 פרוטסטנטים, 30 יהודים ו-2,309 בעלי דתות אחרות). לא היה ראש עיר באותה העת אלא מועצת עיר שכללה 18 אנשים. 10 ממפלגת המרכז הגרמנית, 2 מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, 1 ממפלגת הרייך הגרמני של מעמד הביניים, 4 מהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה ו-1 עצמאי. השטח הכולל במארל היה 11,076 דונם, מהם אזור בנייה של כ-415 דונם, 3,652 דונם אדמות חקלאיות ויערות וכרי דשא 5,574 דונם. ב-20 באפריל 1936 מארל קיבלה את תקציב העיירה מהנשיא העליון של מחוז וסטפליה, פרדיננד, הברון של לינינק. כמו עיירות אחרת בחבל הרוהר מארל גדלה מהר מאוד בזכות מכרות הפחם והתעשייה הכימית.

הקמת "הפארק הכימיקלי מארל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של "הפארק הכימיקלי מארל" הוא ב"הולס מפעלים כימיים" שנוסדו בשנת 1938. בתקופת הרייך השלישי המפעלים ייצרו גומי סינתטי (המכונה "בונה") לצמיגים. לכן הרבה עובדי כפייה היו בשימוש. לאחר מלחמת העולם השנייה המפעלים ייצרו פלסטיק, משאבים לחומרי ניקוי ושוב "בונה". בשנת 1985 החברה מוזגה עם איי.ג'י. דגוסה ומאוחר יותר בשנת 2007 עם תעשיות אבוניק וכיום היא נקראת "הפארק הכימיקלי מארל". התשתית של הפארק נלקחה על ידי החברה "אינפקטור".

מלחמת העולם השנייה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליל הבדולח (1938) הוביל לרדיפתם של התושבים היהודים, שהתגוררו במארל מאז 1910. הם עבדו בעיקר בסחר בגדים או בממכר רהיטים. כמה בני אדם נפצעו, החנויות שלהם נשרפו וכל 29 התושבים היהודים נאלצו לעזוב את העיר. רובם גורשו לריגה, בירת לטביה, ונרצחו. אירועים אלה תועדו על ידי האמן הגרמני גונטר דמניג והפרויקט שלו "שטולפרשטיין" (אבני נגף). בין השנים 1939 ל-1945 עובדי כפייה (זרים) רבים עבדו בחברות פרטיות ומשקי בית. לאורך כל המלחמה המפעלים לייצור "הבונה" היו יעד לכמה התקפות אוויריות של בעלות הברית. אף על פי שהאזורים האזרחיים בעיר היו קרובים יחסית למפעלים, הריסת בתי האזרחים הייתה מועטה. ב-31 במרץ 1945 חטיבת השריון האמריקנית ה-8 כבשה את העיר.

מוזגה מארל מכמה קהילות חקלאיות עם יישובי הכורים באזור, ולכן אין לה מרכז של ממש. בשנים 1960–1970 מרכז חדש נבנה באסטרטגית גרינפילד כבניין עירייה חדש, עוד נבנו, גורדי שחקים והקניון "מארלר שטרן".

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארל גובלת בצפון ליערות הַאָרְד ולפארק הטבעי הוֹהֶה מארק. העיירה מהווה מעבר בין חבל הרוהר התעשייתי למינסטרלנד הכפרית. הגבול הצפוני שלה משתלב כמעט לחלוטין עם גדת נהר הליפה. כ-60% מהעיירה הם שדות, יערות, פארקים, נחלים, אגמים ואזורים ירוקים אחרים.

רובעי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז העיר
מארל הישנה
בְּרַאסֶרְט
דרוור צפון
דרוור דרום
מארל-האם
הילס צפון
הילס דרום
פולסום
כמיצונה
זינזן לנקרבק

עיירות שכננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון מארל גובלת בעיירה האלטרן אם זי, במזרח באר ארקנשוויק, בדרום מזרח ברקלינגהאוזן, בדרום בעיירה הרטן, בדרום מערב בגלזנקירכן ובמערב לדורסטן.

שמורות טבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראוקסנק
הטירה
ליפיו
לוה מולנבאכטל

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימי הביניים עד תחילת המאה ה-20 מארל מנתה רק כמה מאות תושבים. התיעוש הוביל לעלייה מהירה מכ-2,000 איש בשנת 1900 ליותר מ-35,000 ב-1939 ו-92,000 בשנת 1975. ב-2007, "המספר הרשמי של התושבים" מחושב על ידי המשרד לעיבוד נתונים וסטטיסטיקות של נורדריין-וסטפאליה, המספר המדויק היה 89,122 תושבים.

48.8% הם גברים ו-51.2% הן נשים
17.7% מתחת לגיל 18
34.3% בין הגילאים 18–44
21.9% בין הגילאים 45–59
26.1% בגיל 60 ומעלה
8.9% מהאוכלוסייה הם ממוצא זר (דצמבר 2006), המגיעים מכ -130 מדינות שונות. 52.5% הם מטורקיה, 7.5% מיוגוסלביה לשעבר, 5.6% מפולין.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הפארק הכימיקלי מארל", מכרה הפחם "אוגוסטה ויקטוריה", "מדינהאוס באואר", הם המעסיקים הגדולים ביותר במארל. מכרה הפחם במרל-הילס, אוגוסטה ויקטוריה שלי, נוסד בשנת 1899, ועדיין פועל. מפעל לייצור המוני של לורמו תוכנן להיבנות בשנת 2010 במתחם התעשייה של דורסטן/מרל, אך עכשיו עתידו אינו ברור.^[1]^[2]