מאשה קאלקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית
לוח זיכרון לזכרה של מאשה קאלקו בשכונת שרלוטנבורג בברלין

מאשה קאלקוגרמנית: Mascha Kaléko ‏;7 ביוני 1907 - 21 בינואר 1975) הייתה משוררת יהודייה-גרמנייה, שזכתה להצלחה רבה בגרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלקו נולדה בשם מלכה גולדה אָָאוּפֶן בעיירה כשאנוב שבגליציה, אז חלק מן האימפריה האוסטרו-הונגרית. אביה, פישל אנגל, היה יהודי מרוסיה, ואמה, רוזאליה חיה רייזל אאופן, יהודייה ממוצא אוסטרי. הוריה חיו יחד ללא נישואים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברה האם ושתי בנותיה, מחשש לפוגרומים, לפרנקפורט שבגרמניה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה למארבורג ובשנת 1918 למרכז ברלין. בשנת 1922 נישאו הוריה ואביה אימץ אותה. בשנת 1925 התקבלה מאשה לעבודה כשוליה במשרד הסיוע לעובדים של ארגון יהודי גרמניה ובמקביל למדה פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט.

ביולי 1928 נישאה מאשה לשאול אהרן קאלקו, מורה לעברית ופילולוג, והחליפה את שם משפחתה לשם שילווה אותה כל חייה. החל מ-1929 פרסמה שירים קצרים ושנונים על חיי האדם הפשוט בעיתונים יומיים בברלין, בהם "פוסישה צייטונג" ו"ברלינר טאגסבלאט". השירים זכו להצלחה ולביקורות חיוביות מצד דמויות כמו תומאס מאן והרמן הסה, וקאלקו השתלבה בחבורה הספרותית שהתגבשה סביב הרומאנישס קפה בברלין (שכללה גם את אריך קסטנר, אלזה לסקר שילר ויואכים רינגלנאץ).
בינואר 1933 ראה אור בהוצאת "רובולט" ספר שיריה הראשון של קאלקו, Das Lyrische Stenogrammheft (מחברת הסטנוגרמות הלירית). הספר זכה להצלחה עצומה והמהדורה הראשונה אזלה במהירות. למרות שהספר הוכרז כמנוגד לאידאולוגיה הנאצית, והועלה באש במסגרת שריפת הספרים במאי 1933, פרסמה ההוצאה ב-1935 מהדורה שנייה של הספר, לצד ספר שיריה השני של קאלקו, Das kleine Lesebuch für Große (ספר הקריאה הקטן לגדולים).
בשנת 1936 ילדה מאשה קאלקו את בנה היחיד, אביתר אלכסנדר מיכאל (שמו הפרטי הוחלף ל'סטיבן' כשהמשפחה עקרה לארצות הברית). האב היה חמיו וינאבר, מנצח וחוקר מוזיקה יהודית, שקאלקו ניהלה עמו רומן באותה תקופה. בינואר 1938 התגרשה קאלקו מבעלה המורה (אך שמרה את שמו, שבו התפרסמה לראשונה) ושישה ימים אחר-כך נישאה לחמיו וינאבר, אהבת חייה ואבי בנה. עם התגברות הקשיים העומדים בפני היהודים בגרמניה היגרו וינאבר וקאלקו בספטמבר 1938 לארצות הברית.

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית השתקעה המשפחה בניו יורק. וינאבר עבד כמנצח מקהלות, אולם מאחר שהאנגלית לא הייתה שגורה בפיו התלוותה אליו מאשה כמתורגמנית ועוזרת. משכורתו של וינאבר כמנצח הייתה זעומה, ומאשה נאלצה לסייע לפרנסת המשפחה בכתיבת סיסמאות פרסומת. בשנת 1940 ניסה וינאבר את כוחו בכתיבת מוזיקה לסרטים בהוליווד, אולם לא מצא מספיק עבודה והמשפחה נאלצה לשוב לניו יורק. ב-1944 קיבלה המשפחה אזרחות אמריקנית, וב-1952 החל וינאבר לעבוד כיועץ מוזיקלי במחלקת התרבות של ארגון ציוני אמריקה ועסק במחקרים בתחום המוזיקה היהודית.
הפרידה מגרמניה ומהשפה הגרמנית הייתה קשה מאוד לקאלקו, והיא כתבה שירים רבים על תחושת הגלות ועל הגעגועים למולדת. אחדים מהשירים התפרסמו ב-1939 בכתב-עת יהודי-גרמני לסופרים גולים בשם Aufbau ב-1945 ראה אור בהוצאת שֶנהוֹף בקיימברידג', מסצ'וסטס ספר שיריה השלישי Verse für Zeitgenossen ('שירים לבני זמננו'). הספר, שהתפרסם בגרמנית, לא זכה להתייחסות מצד חוגים ספרותיים בארצות הברית.

לאחר המלחמה לא שבה קאלקו לגרמניה, אולם קהל הקוראים והעורכים לא שכח אותה, וב-1956 יצאו שני ספריה הראשונים במהדורה חדשה בהוצאת רוֹבוֹלט, שכרכה את השניים בספר אחד. שנתיים אחר-כך ראה אור בגרמניה באותה הוצאה הספר Verse für Zeitgenossen, שהתפרסם קודם לכן בארצות הברית. הספרים זכו לפופולריות רבה וב-1960 נבחרה קאלקו לקבל את פרס פונטאנה היוקרתי, אולם סירבה לקבלו משום שבוועדת הפרס היה חבר קצין אס.אס לשעבר, המשורר והמסאי הנס אגון הולטהוזן.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 עלו חמיו וינאבר ומאשה קאלקו לישראל והשתקעו בירושלים, על מנת שווינאבר ישלים את עבודת-חייו - אנתולוגיה מלאה של המוזיקה החסידית המבוצעת בבתי הכנסת. וינאבר טייל ברחבי הארץ ואסף דוגמאות למחקריו, ואילו קאלקו נותרה בודדה. היא לא הצליחה ללמוד את השפה העברית ולא זכתה להכרה בישראל, דווקא בתקופה שבגרמניה התפרסמו וזכו להצלחה שני ספרים נוספים, Verse in Dur und Moll ('שירים במז'ור ובמינור', 1967) ו-Das himmelgraue Poesiealbum der Mascha Kaléko ('אלבום השירים התכול של מאשה קאלקו', 1968). באותה תקופה הייתה קאלקו נוסעת מדי קיץ לאירופה, שם קראה משיריה בפני קהל נלהב. בישראל, לעומת זאת, לא זכתה להכרה כלל; ערב הקריאה הראשון שבו הייתה אמורה להשתתף תוכנן לתחילת 1975, בחסות שגרירות גרמניה, אולם הפך לערב זיכרון כי קאלקו נפטרה בינואר אותה שנה.

בשנת 1968 נפטר במפתיע בניו יורק סטיבן, בנה של מאשה קאלקו, שהיה מוזיקאי מוכשר שנחל הצלחה בברודוויי. חמש שנים אחר-כך, ב-1973, נפטר גם חמיו וינאבר, וקאלקו נותרה לבדה בירושלים. דווקא אז, מתוך כאב-הלב הכפול על מותם של יקיריה, כתבה קאלקו מספר רב של שירים, שרובם ראו אור רק לאחר מותה. היא גם תכננה לשוב לברלין לאחר שנים רבות, והחלה בהכנות למעבר ולמכירת הדירה בירושלים. אולם, בטרם הספיקה לממש את תוכניותיה, חלתה והלכה לעולמה בציריך, בינואר 1975. היא נטמנה בבית העלמין היהודי בציריך.

קאלקו הותירה אחריה שירים רבים שלא התפרסמו, ואלה ראו אור במספר רב של אוספים שהתפרסמו לאחר מותה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחה וביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתה של מאשה קאלקו זכו לפופולריות רבה בגרמניה כבר בתחילת דרכה. היא כתבה 'שירי עיתונים', שתיארו בחדות ובפרוטרוט את חיי היומיום של 'האדם הפשוט' בברלין של שנות ה-30. בטקסטים אלה השתלבו המורשת ההומוריסטית של ברלין והאירוניה המהולה-בעצב של יהודי המזרח ונעשה שימוש נרחב בשפה ישירה ויומיומית. השירים זכו לביקורות אוהדות מצד דמויות כמו תומאס מאן והרמן הסה; ביקורת אחת אף הכתירה אותה כגרסה הנשית של אריך קסטנר.

ספרה הראשון של קאלקו, Das lyrische Stenogrammheft היה לאחד מספרי השירה הנמכרים ביותר גרמניה. לפי עלון PEN, נמכרו יותר ממאה אלף עותקים של הספר עד כה, והוא ניצב במקום השני בטבלת המכירות של ספרי שירה בגרמניה בכל הזמנים, אחרי קובץ שירים של גתה. הספר זכה לאהדה גם בחוגים מקצועיים; הפילוסוף מרטין היידגר, למשל, כתב כי "מחברת הסטנוגרמות שלה {של קאלקו} מראה שהיא יודעת מה שלרוב נודע רק לאדם רק במותו."

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים משיריה של מאשה קאלקו הולחנו, הן בגרמנית והן בתרגום לאנגלית. כמה מהם מבוצעים בקביעות בידי זמרות קברטים כמו האנה וידר והמלחין-סקסופוניסט ריינר בילפלט.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי שירה שראו אור במהלך חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Das lyrische Stenogrammheft. Verse vom Alltag. Rowohlt, Berlin 1933
  • Kleines Lesebuch für Große. Gereimtes und Ungereimtes. Rowohlt, Berlin 1935
    • Das lyrische Stenogrammheft. Kleines Lesebuch für Große. Rowohlt Taschenbuch (rororo 175), Reinbek 1956 (28. A. 2004), ISBN 978-3-499-11784-8 (הוצאה מחודשת של שני הספרים בקובץ אחד)
  • Verse für Zeitgenossen. Schoenhof Verlag, Cambridge (Mass.) 1945
  • Verse in Dur und Moll, Walter Verlag (Collection Känguruh), Olten/Freiburg 1967
  • Das himmelgraue Poesiealbum der Mascha Kaléko. Blanvalet, Berlin 1968
  • Hat alles seine zwei Schattenseiten. Sinn- & Unsinngedichte. Eremiten-Presse (Broschur 46), Düsseldorf 1973

ספרי ילדים שראו אור במהלך חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Der Papagei, die Mamagei und andere komische Tiere. Ein Versbuch für verspielte Kinder sämtlicher Jahrgänge. Fackelträger-Verlag, Hannover 1961
  • Wie’s auf dem Mond zugeht und andere Verse. Blanvalet, Berlin 1971

ספרים ואוספים שראו אור לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • In meinen Träumen läutet es Sturm. Gedichte und Epigramme aus dem Nachlaß. Deutscher Taschenbuchverlag (dtv 1294), München 1977, ISBN 3-423-01294-3
  • Horoskop gefällig? Verse in Dur und Moll. Eulenspiegel-Verlag, Berlin 1977
  • Heute ist morgen schon gestern. Arani Verlag, Berlin 1980
  • Tag- und Nacht-Notizen. Eremiten-Presse (Broschur 105), Düsseldorf 1981
  • Ich bin von anno dazumal. Chansons, Lieder, Gedichte. Arani Verlag, Berlin 1984
  • Die paar leuchtenden Jahre. Deutscher Taschenbuchverlag (dtv 13149), München 2003, ISBN 978-3-423-13149-0
  • Liebesgedichte, Insel Taschenbuch (it 3263), Frankfurt am Main 2007, ISBN 978-3-458-34963-1
  • Mein Lied geht weiter. Hundert Gedichte. Deutscher Taschenbuchverlag (dtv 13563), München 2007, ISBN 978-3-423-13563-4

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jutta Rosenkranz: Mascha Kaléko. Biografie. Deutscher Taschenbuchverlag (dtv premium 24591), München 2007, ISBN 978-3-423-24591-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]