מבצע איצ'י-גו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע איצ'י-גו
מערכה: מלחמת סין-יפן השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Ichigo plan.jpg

תוכנית המבצע היפנית
תאריך התחלה: 17 באפריל 1944
תאריך סיום: 10 בדצמבר 1944
משך הסכסוך: 34 שבועות
מקום: הנאן, הונאן וגואנגשי
תוצאה: ניצחון יפני
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of the Republic of China.svg טָאנְג אֶנְבָּוֹ
Flag of the Republic of China.svg שׂוֵּה יְוֵּה
Flag of the Republic of China.svg בָּאי צ'ונְגְשִׂי

Flag of Japan.svg שוּנרוֹקוּ האטה
Flag of Japan.svg יאסוג'י אוקמורה
Flag of Japan.svg איסמו יוקויאמה

כוחות

390,000

400,000 חיילים, 12,000 כלי רכב, 70,000 סוסים

מבצע איצ'י-גוֹיפנית: 一号作戦 - איצ'י-גוֹ סקוסן, מילולית "מבצע מספר אחד") היה מערכה של סדרת קרבות עיקריים בין הצבא היפני הקיסרי לצבא הלאומי המהפכני של הרפובליקה הסינית, שנערכו מאפריל ועד דצמבר 1944.

המבצע כלל שלושה קרבות נפרדים במחוזות הנאן, הונאן וגואנגשי, והם על פי כינויים בצבא היפני: "מבצע קוגו" או הקרב על מרכז הנאן, "מבצע טוגו 1" או הקרב על צָ'אנְגְשָׁה, ו"מבצע טוגו 2" ו"טוגו 3" או קרב גווילין-לְיוֹג'וֹאוּ. שתי המטרות העיקריות של מבצע איצ'י-גו היו לפתוח נתיב יבשתי להודו סין הצרפתית, וללכוד את בסיסי האוויר של דרום מזרח סין שמהם יצאו מפציצים אמריקניים לתקוף את יפן והתעבורה הימית שלה.

ביפנית היה המבצע קרוי גם "טאיריקו דאטסו סקוסן" (大陸打通作戦) או "מבצע חוצה יבשת", בעוד שהסינים מתייחסים אליו כאל "קרב הנאן-הונאן-גואנגשי" (豫湘桂会战, בפין-יין Yù Xīang Guì Huìzhàn).

מהלך המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שני שלבים במבצע. בשלב הראשון הצליחו היפנים לאבטח את "מסילת פִּינְגְהָאן" – קו הרכבת בין בייג'ינג לווהאן. בשלב השני הם אילצו את כוחות האוויר האמריקניים שפעלו משדות תעופה במחוז הונאן לפנות את בסיסיהם, והגיעו לעיר לְיוֹג'וֹאוּ סמוך לגבול עם הודו-סין הכבושה בידי היפנים. במבצע היפני השתתפו 17 דיוויזיות, שכללו כ-400,000 חיילים, 12,000 כלי רכב ו-70,000 סוסים. הכוחות היפנים כללו יחידות מחץ של צבא קוואנטונג וציוד ממנצ'וקוו, יחידות ממוכנות, יחידות מחזית צפון סין ויחידות מיפן גופא. היה זה קרב היבשה הגדול ביותר שארגנו היפנים במהלך כל מלחמת סין-יפן השנייה. רבות מהיחידות הסיניות החדשות שאומנו על ידי האמריקנים וציודם השתתפו בלחימה בזירה הבורמזית על פי תנאיו של הגנרל האמריקאי ג'וזף סטילוול כפי שנקבעו בהסכם החכר-השאל.

במבצע קוגו נפרשו 390,000 חיילים סיניים בפיקודו של הגנרל טָאנְג אֶנְבָּוֹ (汤恩伯) על מנת להגן על העיר האסטרטגית לוו-יאנג. דיביזיית הטנקים השלישית של הצבא האימפריאלי היפני חצתה את הנהר הצהוב בסביבות ג'נגג'ואו (בירת הנאן) בשלהי אפריל 1944 והביסה את הכוחות הסיניים בסמוך לשׂוּצָ'אנְג, ואז בצעה תנועת מלקחיים וצרה על לוו-יאנג. לוו-יאנג הייתה מוגנת על ידי שלוש דיבזיות סיניות. דיבזיית הטנקים השלישית החלה בתקיפת לוו-יאנג ב-13 במאי וכבשה אותה ב—25 במאי.

השלב השני של איצ'-גו החל במאי, בעקבות הצלחת השלב הראשון. כוחות יפניים התקדמו דרומה וכבשו את צ'אנגשה, הנגיאנג, גווילין וליוג'ואו. בדצמבר 1944 הגיעו הכוחות היפניים להודו-סין הצרפתית והשיגו בכך את מטרת המבצע. עם זאת, היו למתקפה זו מעט רווחים מעשיים, כוחות האוויר האמריקנים בסין המשיכו לפעול משדות תעופה בפנים היבשת. הכוח האווירי מספר ארבעה עשר של ארצות הברית פגע לעתים קרובות במסילת הברזל שבין בייג'ינג לליוג'ואו שהוקמה במבצע איצ'י-גו. יפן המשיכה לתקוף שדות תעופה מהם פעלו כוחות אוויריים אמריקנים עד לאביב 1945.

כוח האוויר מספר 20 של ארצות הברית, שהפעיל מפציצים אסטרטגיים מדגם B-29, והפציץ את יפן במסגרת מבצע מטרהורן, נאלץ גם הוא לנטוש את הבסיסים מהם פעל, אך עובדה זו פגעה ביעילותו לזמן קצר בלבד. בתחילת 1945 החלו המפציצים האמריקניים לתקוף את יפן מבסיסים חדשים שהוקמו באיי מריאנה, ובכך ביטלו את ההגנה היחסית לה זכו איי יפן בעקבות מבצע איצ'י-גו.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון ביכולת להחזיק בשדות תעופה שבחופים הוביל לאובדן אמון בין הגנרל האמריקני ג'וזף סטילוול וצ'יאנג קאי-שק ובאוקטובר 1944 קיבל סטילוול הוראה מהנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט לחזור לארצות הברית. מחליפו בתפקיד ראש המטה של צ'יאנג קאי-שק ומפקד הכוחות האמריקניים בזירה הסינית (USFCT) היה מ'ייגור גנרל אלברט ודמאייר. תפקידי הפיקוד הנוספים של סטילוול, בזירת בורמה-סין-הודו, פוצלו והוקצו למפקדים אחרים.

הסבר שונה לחלוטין למהלך המאורעות היה שהגנרל סטילוול, שלחץ להשתתפות פעילה יותר של הכוחות הסיניים, יזם מהלכים דיפלומטיים עם הצבא האדום הקומוניסטי בפיקודו של מאו דזה דונג. הוא הצליח לשכנעם להסכים לקבל מפקד אמריקני. בשל מורת הרוח של צ'יאנג קאי-שק שהגנרל האמריקני עקף אותו, הוא גרם להוראה שהחזירה את סטילוול לארצות הברית. כתב הניו יורק טיימס ברוקס אטיקנסון כתב בתקופה זו:

Cquote2.svg

ההחלטה לפטר את גנרל סטילוול מייצגת את ניצחונו הפוליטי של משטר גוסס, אנטי דמוקרטי המוטרד יותר בשמירה על עליונותו הפוליטית מגירוש היפנים מסין. אמריקה היא עתה מחויבת... לתמוך במשטר שהוא יותר ויותר בלתי אהוד ושאין בוטחים בו בסין, משטר שמפעיל שלושה שירותים שונים של משטרה חשאית ומחנות ריכוז לאסירים פוליטיים, המחניק את זכות הדיבור ומתנגד לכוחות הדמוקרטיים... לקומוניסטים הסיניים יש צבאות טובים הנלחמים במלחמת גרילה כנגד היפנים בצפון סין... הגנרליסמו מתייחס לצבאות אלו כאיום העיקרי על עליונותו... לא עשה מאמצים כנים לפחות לארגן שביתת נשק איתם במהלך המלחמה... אף גאון דיפלומטי לא יוכל להתגבר על חוסר רצונו הבסיסי של הגנרליסמו לסכן את כוחותיו בקרב עם היפנים

Cquote3.svg

אך המאמר בטיים מגזין שבו צוטט אטקינסון המשיך לנתח את הכישלון האמיתי של מטרות סטילוול בהצהירו כי "הסינים, מותשים משבע שנות של לחימה לבדם מול היפנים, הפגינו חוסר רצון להעביר לגנרל סטילוול את הכוחות להם היה זקוק עבור המתקפה בבורמה; היפנים היו עלולים להתנפל עליהם בזריזות. כאשר היפנים החלו את המהלך שבשבוע שעבר נראה כי הוא קרוב מאוד לגזור את סין לשני חלקים, יכולה הייתה ממשלתו של צ'יאנג קאי-שק לחוש כי מדיניות הפעילות האיטית הייתה מוצדקת."

הכישלון ההרסני יחד עם דעת הקהל השלילית בארצות הברית שבאה אחריה גרמה לארצות הברית לאבד אמון ביכולתם של הכוחות הסינים להילחם ביפנים, ועקב כך איבדה זירת סין-בורמה-הודו מחשיבותה. במקום זאת מיקדה ארצות הברית את כל משאביה במתקפה של דילוג מאי לאי באוקיינוס השקט.

"דרך הררית" (Mountain Road) מאת תאודור וייט, הכתב של טיים מגזין בסין בתקופה זו, עוסק בקבוצה של חיילים אמריקנים הנסוגים בעקבות מתקפה יפנית זו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]