מבצע דמיאנסק
 | ||||||||||||||
| מטוס אספקה גרמני בשדה התעופה | ||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 7 בינואר 1942 – 25 במאי 1942 (19 שבועות ו־6 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מחוז נובגורוד, ברית המועצות | |||||||||||||
| קואורדינטות |
57°39′00″N 32°28′00″E / 57.65°N 32.466666666667°E | |||||||||||||
| תוצאה | הגרמנים הצליחו בסופו של דבר להוציא את כוחותיו הנצורים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
 | ||||||||||||||
מבצע דמיאנסק היה אחד משורה של מתקפות נגד סובייטיות, שנערכו בחורף 1941–1942, בעקבות כישלון הניסיון הגרמני לכבוש את מוסקבה. מטרת המתקפה הייתה לכתר ולהשמיד חלק מכוחות קבוצת ארמיות צפון הגרמנית. המבצע הצליח אמנם, בשלבים הראשונים שלו, להביא לכיתור כ-100 אלף חיילים גרמנים באזור העיר דמיאנסק במחוז נובגורוד, אך הגרמנים הצליחו לתספק את הכוח המכותר באמצעות רכבת אווירית ולאפשר לו להחזיק מעמד, עד שכוח חילוץ קרקעי פרץ את טבעת הכיתור הסובייטית במאי 1942, והחזיר את המצב בחזית לקדמותו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית לערוך מתקפת נגד של החזית הצפון-מערבית באזור מחוז נובגורוד הוכנה כבר בספטמבר 1941. המתקפה נועדה להיפתח ב-24 בספטמבר, אך המתקפה הגרמנית על מוסקבה (מבצע טייפון), שנפתחה בסוף ספטמבר, גרמה להעברת חלק מהכוחות שנועדו לבצע את המתקפה לאזור מוסקבה ולדחיית המתקפה המתוכננת.
לאחר בלימת המתקפה הגרמנית על מוסקבה והמעבר של כוחות הצבא האדום למתקפת נגד רחבת היקף במרחב מוסקבה בראשית דצמבר 1941, נבחנו התוכניות למתקפה מחדש והוחלט לבצע מתקפה נגד כוחות קבוצת ארמיות צפון הגרמנית במטרה לכתר ולהשמיד את הארמייה ה-16 של הוורמאכט ולשחרר את מחוז נובגורוד. מפקד החזית הצפון-מערבית, פאבל קורוצ'קין, תכנן שהמאמץ ההתקפי הסובייטי העיקרי יערך על ידי כוחות הארמייה-34 בסיוע הארמייה-11 וארמיית ההלם השלישית.
מפקד קבוצת ארמיות צפון, וילהלם פון לאב, ביקש מאדולף היטלר אישור להסיג את כוחותיו מהאזור עוד לפני פתיחת המתקפה הסובייטית. אולם האחרון דחה את בקשתו ופון לאב ביקש להשתחרר מתפקידו, והוחלף בינואר 1942.
מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירת כיס כיתור[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה הסובייטית נפתחה ב-11 בינואר מדרום לאגם אילמן, על ידי יחידות הארמייה ה-11, שתקפו לכיוון העיר סטריה רוסה. לאחר מספר ימים של קרבות הצליחו כוחות הצבא האדום להתקדם כ-50 ק"מ מערבה אך המתקפה נבלמה לאחר שהכוחות הסובייטיים לא הצליחו לכבוש את העיר. במקביל נפתחה מתקפה של הארמייה ה-34, שהיוותה את הזרוע הדרומית של המתקפה הסובייטית. ב-19 בינואר החליטה הסטבקה לצרף למאמץ ההתקפי גם יחידות של חזית קלינין. ב-29 בינואר החל להסתמן כיתור הכוחות של הוורמאכט. המפקדים הנאצים ביקשו מאדולף היטלר אישור לסגת אך לא קיבלו אותו. ב-8 בפברואר נסגרה טבעת הכיתור, ובתוכה 6 דיוויזיות גרמניות שכללו כ-100 אלף חיילים. בראש הכוחות המכותרים הועמד מפקד הקורפוס ה-2 גנרל ולטר פון ברוקדורף-אהלפלדט.
בשלב זה כוחות הצבא האדום לא יכלו להמשיך בהתקדמותם מערבה, והתרכזו במאמץ למנוע את פריצת טבעת הכיתור סביב הכיס הגרמני ובהשמדת הכוחות שכותרו בתוכו.
רכבת אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מפברואר הייתה אספקת המצרכים לכוחות דרך האוויר בלבד. בתוך השטח נבנו שני שדות תעופה זמניים שקלטו בכל יום עד כ-150 מטוסים שסיפקו כ-265 טון מטען ו-22 חיילי תגבור בכל מטוס. פעילות חיל האוויר הסובייטי באזור הייתה דלה ולא הייתה יכולה לעצור את הרכבת האווירית הגרמנית. במשך כל תקופת המצור ביצע לופטוואפה 24,303 טיסות, הביא כ-15,446 טון מטענים שונים ופינה כ-23 אלף פצועים. לטובת המבצע הוקצו כ-500 מטוסים, בעיקר מדגם יונקרס Ju 52. הבסיס האווירי העיקרי היה באזור פסקוב עם תמיכה משדות תעופה נוספים באזור ריגה ודאוגבפילס.
פריצת המצור[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאור הצורך להחזיק כוחות גדולות סביב השטח המכותר, לא היו לחזית הצפון-מערבית די כוחות להמשיך במתקפה. מנגד, הגרמנים העבירו לאזור כוחות ורמאכט חדשים שפעלו לשחרור המצור. לצורך כך נבנתה קבוצת מחץ שכללה שלוש דיוויזיות בפיקוד גנרל ולטר פון זיידליץ-קורצבאך. המתקפה הגרמנית החלה ב-21 במרץ 1942 ובמקביל החלה מתקפה של היחידות המכותרות. הכוח המרכזי שפעל בתוך הכיס המכותר היה דיוויזיית האס אס השלישית בפיקוד של תאודור אייקה שבמהלך הקרבות איבדה את רוב הסגל. לאחר חודש של קרבות נוצר פרוזדור צר ברוחב של כ-6–8 ק"מ שאיפשר קשר יבשתי עם היחידות המכותרות. ב-5 במאי הכיתור הופסק סופית.
במשך כל שנת 1942 המשיך הצבא האדום בניסיונות מתקפה באזור אך ללא הצלחה של ממש.
לכוחות הגרמנים הלוחמים באזור הוענק עיטור מגן דמיאנסק.
השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהמטרה העיקרית של המתקפה לא הושגה למבצע היו מספר מטרות משניות שהושגו:
- חלק משמעותי מכוחות קבוצת ארמיות צפון רותק ללחימה באזור דמיאנסק, ולא היה יכול לעסוק בהידוק המצור הגרמני סביב העיר לנינגרד.
- לא היה ניתן להעביר כוחות מקבוצת ארמיות צפון לסייע לכוחות הגרמניים בדרום ברית המועצות.
- במהלך כל שנת 1942 לא יכול היה הוורמאכט לבצע מתקפה מתוכננת באזור חזית קלינין ודחה אותה פעם אחרי פעם.
- לאור הניסיון החיובי שנצבר בהפעלת הרכבת האווירית לכיס דמיאנסק, האמין אדולף היטלר שניתן לחזור על ההצלחה לאחר כיתור כוחות הציר באזור סטלינגרד בנובמבר 1942, מה שהיה גורם משמעותי בהחלטתו לא לאשר ניסיון פריצה מן הכיתור.
