מבצע ולווטה

ספיטפייר ישראלי במוזיאון חיל האוויר, הנושא מס' 26, שהיה אחד המטוסים שנרכשו במסגרת העסקה עם צ'כוסלובקיה, פורק ונשלח לישראל בארגזים

הודעה בעיתונות על נחיתת החרום של 2 מטוסי הספיטפייר ברודוס, במבצע "ולווטה 1" (מארכיונו של רס"ן חנן אבני, קצין קשר במבצע "ולווטה 1")

מבצע וֶלְוֶטָה הוא כינוי למבצעי הבאת מטוסי ספיטפייר מצ'כוסלובקיה לישראל בעיצומה של מלחמת העצמאות. המטוסים הגיעו לארץ בשני גלים עיקריים, בספטמבר (ולווטה 1), ובדצמבר (ולווטה 2) 1948.

רקע

עד ההפוגה השנייה סבל חיל האוויר הישראלי מנחיתות לעומת חילות האוויר של מדינות ערב. בתחום מטוסי הקרב התבסס החיל תחילה על מטוסי אוויה S-199, גרסה צ'כית, נחותה מהמקור, של המסרשמידט 109 הגרמני. מטוס זה היה לא אמין בצורה יוצאת דופן, ורבים ממטוסי ה'אוויה' של חיל האוויר הישראלי יצאו מכלל פעולה במהלך הקרבות ובתאונות. למעשה, מטוס זה נקנה רק בלית ברירה, בשל הטלת אמברגו נשק למזרח התיכון. במהלך ההפוגה השנייה של המלחמה נחתמה עסקה נוספת (לאחר מבצע בלק) עם צ'כוסלובקיה, במסגרתה נרכשו 50 מטוסי קרב מדגם ספיטפייר, תמורת 23,000 דולר לכל מטוס (כמה מאות אלפי דולרים בערכי ימינו). מטוסים אלה נותרו בצ'כוסלובקיה לאחר שזו צורפה אל הגוש המזרחי, דבר אשר הכתיב הצטיידות בנשק סובייטי. השלטונות של צ'כוסלובקיה אף אפשרו לנציגי חיל האוויר לבחור את המטוסים שיחפצו לקנות, מתוך אלה שברשות הצ'כים.

ולווטה 1

הכנות

על ארגון המבצע הופקדו איש המח"ל המהנדס והטייס סאם פומרנץ וטייס המח"ל מדרום אפריקה בוריס סניור. המטוסים נאספו מכל רחבי המדינה ורוכזו בבית חרושת למטוסים בקונוביצה (Kunovice), שם עברו בדיקה והוכשרו על ידי פומרנץ. הצ'כים התכוונו לפרק את המטוסים ולשולחם בארגזים ליוון ומשם לישראל דרך הים, אך לאור הדחיפות בבניית כוח אווירי, הוחלט להטיס חלק מהמטוסים לישראל. מכיוון שטווח הטיסה לישראל מקונוביצה הוא כ-2,500 קילומטרים ואילו טווח הטיסה הרגיל של הספיטפייר הוא כ-700 קילומטרים בלבד, ברור היה כי המטוסים יצטרכו לנחות ולתדלק בדרך. לצורך כך הגיעה ישראל לסיכום עם יוגוסלביה לשימוש בשדה ניקשיץ' שבמונטנגרו, בסמוך לגבול עם אלבניה (כונה על ידי צה"ל שדה "יורם"), השדה הדרומי ביותר שהיה בנמצא. סוכם עם היוגוסלבים כי הם לא יספקו דלק למטוסים וכי לא יהיה כל מגע בין הישראלים לבין המקומיים. כיוון שגם הטווח מניקשיץ' לישראל היה גדול מדי, ביצע פומרנץ שיפורים ושינויים במטוסי הספיטפייר. פורק מהם כל הציוד העודף, כולל חלק ממכשירי הקשר, הותקנו בהם מכלי דלק חיצוניים ששימשו במקור את מטוסי המוסטנג. את הציוד והנשק שהוסר מהספיטפיירים ארזו ושלחו לישראל במטוס נורדואין UC-64A נורסמן. בנוסף, מהמטוסים הוסר כל סימן מזהה של צ'כוסלובקיה.

נקבע כי בשלב הראשון יטוסו מצ'כוסלובקיה לישראל שישה מטוסים אותם יטיסו פומרנץ, סניור, סיד כהן, ג'ק כהן, נפתלי (טוקסי) בלאו ומודי אלון. מכיוון שהמטוסים היו נטולי מכשירי קשר וניווט נקבע שיובילם מטוס תובלה סקיימאסטר, שבמידת הצורך יצניח סירות וציוד הצלה לטייסים שייאלצו לנטוש מעל הים. במסגרת הציוד נכללו גם משחות שיזוף "ולווטה", שעל שמן נקרא המבצע כולו. בנוסף לכוחות האוויר הוציא חיל הים שתי ספינות לפטרול בדרך וספינה נוספת הועמדה בכוננות. מטוס קרטיס C-46 קומנדו ו-DC-3 דקוטה השתתפו אף הם במבצע לצורך איתור ניצולים.

הטיסה לישראל

ב-24 בספטמבר 1948 נשלח מטוס ה'סקיימאסטר' לניקשיץ', ובאותו יום יצאו ששת ה'ספיטפייר'ים מקונוביצה. בהגיעם לניקשיץ' נחתו חמישה מהמטוסים בהצלחה, אך בלאו שכח להוריד את כן הנסע ומטוסו נפגע קשה בעת הנחיתה.

ב-27 בספטמבר המריאו חמשת המטוסים הכשירים בהובלת הסקיימאסטר, בדרכם לישראל. מודי אלון ובוריס סניור נאלצו לבצע נחיתת חירום ברודוס לאחר שהדלק במטוסיהם אזל. הם נעצרו בידי היוונים ונחקרו, אך סירבו להסגיר את מסלול טיסתם. שני המטוסים הוחרמו לטובת חיל האוויר היווני שהשתמש בהם במהלך מלחמת האזרחים ביוון, ושני הטייסים שוחררו לאחר כשבועיים. שלושת ה'ספיטפייר'ים הנוספים הצליחו לנחות בשלום ברמת דוד.

ולווטה 2

סאם פומרנץ, שחזר לצ'כוסלובקיה, הכין עוד 15 מטוסים לטיסה ארוכת טווח. המטוסים חולקו לשני מבנים, ונקבע שיתלוו אליהם שני מטוסי תובלה. בין הטייסים במבנה הראשון היו מפקד המבנה ג'ורג' ליכטר, מוטי הוד (פיין), ויליאם (ביל) פומרנץ, סאם פומרנץ בעצמו, אלכסנדר ('סנדי') ג'ייקובס ואהרן ('רד') פינקל. בקבוצה השנייה היו טייסי מח"ל ודני שפירא. המטוסים במבנה הראשון המריאו ב-15 בדצמבר אך נאלצו לשוב עקב תנאי מזג אוויר קשים. ב-18 בדצמבר המריאו שוב, אך גם הפעם נאלצו לחזור בשל סופת שלגים. מטוסיהם של ביל פומרנץ וסאם פומרנץ אבדו, ולאחר מכן נודע כי ביל נאלץ לבצע נחיתת אונס 160 מייל מצפון לשדה 'יורם' ממנה שרד אך מטוסו נשרף, ואילו סאם נהרג בהתרסקות מטוסו בהרים.

ב-19 בדצמבר המריאו 12 ספיטפיירים מצ'כוסלובקיה ליוגוסלביה, המבנה הראשון כלל את ליכטר, הוד, שפירא, ג'ון מקלרוי (McElroy), ארנולד רוך (Ruch) וסיזר דנגוט (Dangott) והמבנה השני את ג'ק כהן, ג'ייקובס, בלאו, פינקל, ויליאם ('ביל') שרודר (Scheroder) ופיליפ ('פיל') מרמלשטיין, כל המטוסים נחתו בהצלחה. בניקשיץ' נצבעו המטוסים בצבעי חיל האוויר הישראלי. אחד המטוסים הושבת בשל תקלה טכנית. ב-22 בדצמבר (יום תחילתו של מבצע חורב), המריא לישראל המבנה הראשון בן חמישה מטוסים (הטייסים: ליכטר, דנגוט, רוך, שפירא ופיין), מטוסו של רוך נאלץ לשוב חזרה לאחר תקלה במנועו ואילו האחרים נחתו בשלום. ב-26 בדצמבר המריא המבנה השני בן שישה מטוסים (בין הטייסים: כהן, רוך, בלאו, מרמלשטיין ורלף סינקלר (Sinclair)) ונחת בישראל בשלמותו. מכיוון שהמטוסים החדשים לא היו חמושים, בהתקרבם לישראל התלווה אליהם, לשם הגנתם בחלקה האחרון של הדרך, מטוס קרב מדגם P-51 מוסטנג של טייסת 101. ב-30 בדצמבר המריא מיוגוסלביה לישראל המטס האחרון של שני מטוסי ספיטפייר נוספים, מוטסים על ידי שרודר וג'ייקובס ומלווים במטוס קרטיס 'קומנדו'.

מטוס 'סקיימאסטר' שנשלח לצ'כוסלובקיה להביא את ציוד הספיטפיירים נתקע לאחר שאחד ממנועיו הושבת. כיוון שכך, מטוס 'דקוטה' הוביל את הציוד לניקשיץ' ומשם נשלח על ידי מטוסי קרטיס 'קומנדו' לישראל.

אחרית דבר

נספח הקשר של מבצע "ולווטה 1" (מארכיונו של רס"ן חנן אבני ז"ל, קצין קשר במבצע "ולווטה 1")

המטוסים והטייסים אשר השתתפו במבצע נטלו חלק במבצע חורב, בו לראשונה, הרבה בזכות אותם מטוסים, הושגה עליונות אווירית מובהקת על ידי חיל האוויר הישראלי. כאשר נסתיימה המלחמה, והדחיפות פחתה, הוטענו המטוסים שנותרו בצ'כוסלובקיה, לאחר שפורקו והוכנסו לארגזים, על ספינות, והגיעו לישראל בהפלגה.

לקריאה נוספת

• אל"ם בנימין קגן, הם המריאו בעלטה, הוצאת דבר, עמ' 143–176
• בוריס סניור, שמיים חדשים, הוצאת זמורה ביתן, 1998, עמ' 135–147
• Wein, Martin J. A History of Czechs and Jews: A Slavic Jerusalem. United Kingdom: Taylor & Francis Limited, 2019.

קישורים חיצוניים

• מבצע ולווטה באתר חיל האוויר
• 1948: מבצע "וולווטה-2”, ריאיון עם ג'ורג' ליכטר, אתר israeldefense
• ג'ק כהן, טייס מח"ל שהשתתף במבצע, בעברית. אתר "מרקיע שחקים"