מבצע זעם האל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבצע זעם האל[1] היה מבצע של מדינת ישראל שמטרתו הייתה להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בספטמבר 1972 הטילה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר על "המוסד" בראשות צבי זמיר את מלאכת חיסולם.

לפי צבי זמיר מטרת המבצע הייתה פגיעה ביכולת המחבלים לפעול, כולל חיסול ממוקד. לחיסולים לא היה קשר לשאלה האם המחבל היה קשור לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.‏‏[2]

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה על כל חיסול התקבלה על ידי ועדת שרים (שכינויה היה "ועדת X"; עיינו גם במונח "מטבח" בהקשר זה) שכללה את ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, שר החינוך יגאל אלון והשר בלי תיק ישראל גלילי. את ההמלצה על המועמד לחיסול הביא לוועדה ראש "המוסד", צבי זמיר.

המוסד הקים צוות רחב היקף אשר עסק באיתורם של אנשי "ספטמבר השחור" ובהתנקשות בחייהם. בראשות הצוות עמד מייק הררי, מפקד יחידת קיסריה. מתנקשי המוסד החלו לחסל בכירים בארגון בבירות שונות ברחבי אירופה (רומא, פריז ועוד), דבר שגרם לזעזוע גדול וירידה למחתרת של אנשי הארגון[3]. המוסד אף נקט בלוחמה פסיכולוגית כנגד מטרותיו, ובמקרים מסוימים אף פרסם בעיתונות מודעות אבל על המיועדים לחיסול ימים מספר לפני ההתנקשות עצמה‏[4][5].

לאחר ההלם הראשוני, החל הארגון לנסות ולפגוע שוב במטרות ישראליות או בכאלו שנתפסו בעיניהם כמשרתות את ישראל. במהלך המבצע נהרג במדריד אחד מאנשי "המוסד", ברוך כהן. כהן, שהתחזה לאיש עסקים בשם משה חנן ישי, התמחה בגיוס משתפי פעולה מקרב ארגוני הטרור. ארגון "ספטמבר השחור" ניצל זאת כדי לטמון לו מלכודת והוא נורה מטווח קצר במארב שהכינו לו הפלסטינים. איש מוסד אחר, צדוק אופיר, נפצע קשה בבריסל.

ההריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמץ שנמשך שנים אחדות, הצליח המוסד להרוג אחדים מראשי הטרור הפלסטיני, ובהם כאלה האחראים לרצח הספורטאים:

  1. ואאל עאדל זועייתר - אינטלקטואל אשר המשיך את מסורת אביו ועסק בתרגום מאמרים, שירים וספרים לערבית ומערבית. ב־16 באוקטובר 1972 יצא מדירת ידידתו ברומא ופסע לעבר הבניין שלו. שני גברים מצוידים באקדח ברטה 0.22 אינץ' עם משתיק קול הגיחו מתוך האפלה וירו בו בפתח הבניין 12 כדורים. זועייתר מת במקום.[6]
  2. ד"ר מחמוד המשארי, מספר 2 בארגון "ספטמבר השחור" ונציגו הרשמי של אש"ף בצרפת. ב־8 בדצמבר 1972 בעת שענה לטלפון התפוצצה פצצה שהוטמנה על ידי המוסד בשולחנו והוא נפצע קשה ומת מפצעיו בבית החולים. הספיק להאשים את "המוסד" בהתנקשות באומרו: "איש מלבדם לא יכול היה לעשות זאת".
  3. חוסיין עבד אל חיר - סוכן קבוע של "ספטמבר השחור" בקפריסין. שימש כאחת מחוליות הקישור העיקריות בין הארגון לבין ברית המועצות. ב־24 בינואר 1973 נהרג בפיצוץ מטען שהוצמד למיטתו בחדרו שבמלון "אולימפיק" בניקוסיה.
  4. באזיל אל קובייסי - בעל זהות עיראקית כפולה, פרופסור למשפטים באוניברסיטה האמריקנית בביירות. סגנו של ג'ורג' חבש. בשנת 1956 ניסה לחסל את המלך פייצל באמצעות מכונית תופת. ניסה לחסל את גולדה מאיר באמצעות מכונית תופת (המכונית הוחנתה ליד מסוף חברת אל על בנמל התעופה קנדי, אך זו התגלתה ופורקה מבעוד מועד). נאמר גם שקובייסי היה סגנו של ג'ורג' חבש, וכן כי השתתף בתכנון הטבח בנמל התעופה לוד. מילא תפקיד חשוב כאחראי על מצבורי הנשק של הארגון באירופה ועל אספקתו למבצעים. ב-6 באפריל 1973 חסמו שני בחורים את דרכו בסמוך לכנסיית מדלן בפריז וירו בו תשעה כדורים מאקדחי ברטה שצוידו במשתיק קול. קובייסי מת במקום.
  5. זמן קצר אחר כך (פחות מ-24 שעות) חוסל גם סעיד מוקאסי בפיצוץ בחדרו במלון באתונה, האיש שיועד להחליף את חוסיין עבד אל חיר. (שחוסל שלושה חודשים לפני כן)
  6. במבצע אביב נעורים, שנערך בלילה שבין 9 ל-10 באפריל 1973, תקפו כוחות של הצנחנים, אנשי סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי, שהסתייעו בסוכני המוסד, מפקדות של אש"ף והפת"ח בביירות. במבצע זה נהרג גם מוחמד יוסוף אל נג'אר, קצין המבצעים והמודיעין של ארגון "ספטמבר השחור". כמו כן חוסלו גם כמאל עדואן - ראש הגזרה המערבית, האחראי על הפעולות בישראל ובשטחים וכמאל נאצר - דובר ארגון הפת"ח.
  7. מוחמד בודייה - הנחשב לאינטלקטואל אלגי'רי, אחד הלוחמים בארגון ה-FLN - החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ובעל כינוי הצופן "כחול הזקן" בשל הצלחתו הרומנטית בקרב הנשים, שסייע לארגון "ספטמבר השחור" ושיגר מחבלים לישראל, חוסל ב־28 ביוני 1973 בשעה 11 בבוקר, כאשר מכוניתו התפוצצה ברחוב דה-פוסה סן-ברנאר שברובע הלטיני בפריז.
  8. עלי חסן סלאמה, ראש ארגון "ספטמבר השחור", חוסל בחוצות ביירות ב-22 בינואר 1979 באמצעות פיצוץ מכונית תופת[7] ליד מכוניתו שחלפה ברחוב בדרכו לאירוע משפחתי[8].

פרשת לילהאמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת לילהאמר

בניגוד לרוב פעולות החיסול, דווקא המידע על עלי חסן סלאמה (אשר נודע בכינוי "הנסיך האדום") הגיע מספר ימים בלבד לפני הפעולה עצמה. מייק הררי, מפקד יחידת המבצעים "קיסריה", אסף בחופזה צוות בן שישה אנשים. בצוות נמנו: סילביה רפאל (תחת שם הכיסוי פטרישיה רוקסברג) ושותפה אברהם גמר (תחת הכיסוי של אזרח בריטי בשם לסלי אורבאום) סוכן המוסד הבכיר דן ארבל (תחת השם דן ארט), צבי שטיינברג, מיכאל דורף וסוכנת זוטרה ללא נסיון קודם בשם מריאן גלדניקוף, אשר נשלפה כמה ימים לפני כן מעבודתה האזרחית בתור מהנדסת מחשבים והובאה על תקן מתורגמנית, בשל שליטתה בשפות הסקנדינביות.

צוות המוסד עקב אחרי בכיר באש"ף, אשר יצא מהמטה הראשי של הארגון בז'נבה אל עיירת נופש קטנה בנורבגיה בשם לילהאמר השוכנת כ-165 ק"מ צפונית לאוסלו. בלילהאמר נפגש אותו בכיר ומסר ניירות לאחמד בושיקי, אשר זוהה בטעות כעלי חסן סלאמה - ראש ארגון "ספטמבר השחור". מיד החלה עבודת העיקוב אחרי בושיקי. עבודת העיקוב נחשבה מרושלת ואף חובבנית, כשהצוות הישראלי מושך תשומת לב מיותרת בעיירה הקטנה. לחלק מעבודת העיקוב מונתה המתורגמנית מריאן גלדניקוף, שדווקא היא הייתה זו שהתריעה כי בושיקי אינו דומה לדעתה לדמותו של עלי המופיע בתמונה שברשותם. למרות התרעה זו, המבצע נמשך.

ב-21 ביולי 1973 דיווחה סילביה רפאל לחוליית היורים שהמטרה עלתה על האוטובוס בדרך לביתה. כשהגיע בושיקי בשעה עשר וארבעים לתחנה, ירדו מהאוטובוס הוא ואשתו ההרה. מיד ניגשו אליו שני יורים וירו לגופו מטווח קצר 13 כדורים ואף ביצעו וידוא הריגה. שניות לאחר מכן הגיע למקום מפקד היחידה מייק הררי, ולאחר שראה במו עיניו את הגופה הכריז על המבצע כמוצלח ודיווח על כך לראש המוסד, ששהה באותה עת באוסלו[9].

כבר למחרת נתפסו מריאן גלדניקוף ודן ארבל בשדה התעופה כשעמדו להחזיר את כלי הרכב שנשכרו למטרת המבצע. הנורבגים ניצלו היטב את העובדה שארבל סבר ששירותי הביון הנורבגים שותפים לפעולה, וכך הוא מסר פרטים על המבצע ובכלל זה את מיקומה של דירת הסתרים שבה שהו סילביה רפאל ושותפה אברהם גמר. סילביה ואברהם ציפו לשובם של שאר חברי החולייה, אך במקומם הגיעה משטרת נורבגיה ועצרה גם אותם.

צבי שטיינברג ומיכאל דורף נתפסו בביתו של יגאל אייל, קצין הביטחון של שגרירות ישראל במקום, דבר שהוביל לסערה ציבורית גדולה בנורבגיה. אייל הוכרז כאישיות בלתי רצויה ועזב את נורבגיה באוגוסט 1973. בניגוד לשאר חברי החולייה, רפאל דבקה בסיפור הכיסוי שלה ולא נשברה בחקירתה, ורק לאחר חודשים רבים הסגירה את שמה ומקום הולדתה.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 1974 נפתח המשפט כנגד העצורים. בפסק הדין ב-2 בפברואר קבע בית המשפט כי "שירות המודיעין הישראלי עמד מאחורי המשימה".

  • בית המשפט זיכה את מיכאל דורף, אך את יתר החבורה הרשיע בית המשפט וגזר עליהם עונשי מאסר שונים.
  • צבי שטיינברג נמצא אשם בריגול בלתי חוקי ונגזרה עליו שנת מאסר אחת.
  • מריאן גלדניקוף נמצאה אשמה בסיוע להריגה בשוגג ונגזרו עליה שתיים וחצי שנות מאסר.
  • דן ארבל נמצא אשם בסיוע לרצח ונגזרו עליו חמש שנות מאסר.
  • אברהם גמר נמצא אשם בסיוע לרצח ונגזרו עליו חמש וחצי שנות מאסר.
  • סילביה רפאל נמצאה אשמה בסיוע לרצח ונגזרו עליה חמש וחצי שנות מאסר.

לאחר לחצים מדיניים על ממשלת נורבגיה מצד מדינת ישראל, שוחררו כל העצורים לאחר שריצו כשליש מהתקופה שנקבעה בגזר הדין.

ב-1996 הביעה ממשלת ישראל צער (אך לא הודתה באשמה) על הריגתו של בושיקי, והסכימה להעביר תשלום פיצויים על סך 400 אלף דולר לבנו של בושיקי שחי בנורבגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חרב גדעון, סרט טלוויזיה מ-1986, העוסק במבצע
  • מינכן, סרט מ-2005, העוסק אף הוא במבצע

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם זה יוחס למבצע על ידי כותבים שעסקו בו, אך קרוב לוודאי שלא שימש את "המוסד" בעצמו.
  2. ^ ‏בראיון שערך יוסי מלמן מעיתון "הארץ" הכחיש ראש המוסד דאז, צבי זמיר‏, כי ניתנה הוראה כזו מראש הממשלה וכי לא היה מבצע לחיסול האחראים על טבח מינכן אלא לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה:
    ... הפעולות נגד הטרוריסטים הפלסטינים לאחר אולימפיאדת מינכן לא היו מעשה נקמה. "לא הייתה שום הוראה של גולדה לנקמה", הוא מדגיש. המטרה, לדבריו, הייתה "לפגוע בתשתיות של ארגוני הטרור באירופה - משרדים שלהם, אנשי קשר, דרכי הולכה, הנציגים שלהם". המלה חיסול אינה מצויה במילון שלו; לכל אורך הראיון הוא שב והשתמש בביטוי "סיכול של איומים צפויים".
    במלים אחרות, זמיר טוען שכל מי ששליחי ישראל פעלו נגדו והרגו באותה תקופה "בכלל לא היה קשור לתכנון או לביצוע של רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. הגענו להכרה שאין ברירה, וצריך להתחיל בסיכול". ההחלטה התקבלה, לדבריו, משום ש"לא הייתה הגנה על אזרחים ועל מתקנים ישראליים בחו"ל, וגם כאשר תפסו הרשויות באירופה טרוריסטים, הן נכנעו לאיומים ולדרישות של חבריהם ושחררו אותם. מבחינת ארגוני הטרור, לא היה להם שום סיכון בתקיפת יעדים ישראליים".
  3. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 197-198.
  4. ^ עו"ד יניב אופק ואסף בכר, מבצע "זעם האל", אתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  5. ^ רותם דנון, אולימפיאדת הנכים, וואלה!, 26 בינואר 2006
  6. ^ גילי כהן, ג'קי חורי, צה"ל על הירי במעבר אלנבי: החשוד תקף חייל במוט ברזל, באתר הארץ, 11 במרץ 2014.
  7. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 210-211.
  8. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מרגלים לא מושלמים, ספריית מעריב, 1990, עמוד 170.
  9. ^ יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמוד 202.