מבצע חתונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבצע חתונה הוא שם הקוד שניתן לנסיון חטיפת מטוס אזרחי ב-15 ביוני 1970 בידי קבוצת יהודים ופעילי זכויות אדם בברית המועצות, כדי להסב את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצוקת יהדות רוסיה וחוסר האפשרות לעזוב את ברית המועצות בכל דרך אחרת ובנוסף כדי להימלט לישראל.

למרות שהנסיון נכשל, היה זה מאורע משמעותי בתולדות העלייה מברית המועצות, המשפט משך תשומת לב בינלאומית לנושא הפרת זכויות האדם בברית המועצות, ופתח את השערים לגל העלייה של שנות ה-70.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עמה. הקולות האנטי-ציוניים בכלי התקשורת הסוביטיים התגברו וכך גם האפליה כנגד היהודים.

הגל החדש של אנטישמיות ממלכתית מצד אחד, ותחושת הגאווה על ניצחונה המזהיר של המדינה היהודית על צבאות ערב שחומשו במיטב הנשק הסובייטי מצד שני, הציתו רגשות ציוניים בקרב יהדות ברית המועצות, שהייתה ברובה מתבוללת וחילונית. בשלהי 1966 התחילו להיווצר‏[1] ארגונים ציוניים מחתרתיים שעסקו בהפצת התרבות העברית, לימוד השפה העברית וחלמו על עליה לישראל, ב-1969 נוסד ועד תיאום ארצי שתיאם את הפעילות של הקבוצות ב-לנינגראד, מוסקבה, ריגה, קייב וטביליסי[2].

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגה רעיון חטיפת המטוס היה מארק דימשיץ: יהודי, טייס ואיש צבא לשעבר שהחליט שמקומו בישראל וידע שאין כל סיכוי שיתירו לו לצאת‏[3]. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן מפעילי הקבוצה הציונית בלנינגראד ושיתף אותו ברעיון. הרעיון הפך לתוכנית שמטרתה העיקרית לחשוף לעולם את מצוקת יהודי ברית המועצות הרוצים לעלות לישראל אך מוחזקים מאחורי מסך הברזל, אם תצליח התוכנית יקיימו מסיבת עיתונאים בשבדיה ואם תכשל עצם הניסיון יהיה הוכחה לנואשותם. על פי התוכנית כל נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים להגר לישראל. סיפור הכיסוי היה טיסה לחתונה משפחתית גדולה (ומכך נולד גם שם המבצע). הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות ואם יסרבו לשתף פעולה ולטוס לשבדיה מארק דימשיץ יטיס את המטוס. בתחילה תמך ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד בתוכנית והקצה מהקופה המשותפת כסף לטיסת מבחן בקו הנבחר. אך מאוחר יותר, ככל שהתקרב המועד שנקבע נוצר ויכוח בין המצדדים במבצע הנואש לבין המאמינים שהוא יביא לחורבן התנועה הציונית ברוסיה ולא יקדם את המאבק לעליה חופשית. כפשרה בין התומכים למתנגדים הוחלט להעביר שאילתה לממשלת ישראל. השאילתה הועברה באמצעות תייר יהודי מנורבגיה בשם רמי, אותו פגשו חברי הקבוצה באקראי לקראת ערב פסח בבית הכנסת של לנינגראד‏[4]. מהות השאילתה מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס. המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו משם לנחמיה לבנון ראש נתיב שדן בתוכנית עם ראש הממשלה גולדה מאיר[5] תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השמוש בתרופה". אנשי לנינגראד הסתלקו מהתוכנית בהתאם לפשרה, אך מארק דימשיץ ואנשי התא הציוני בריגה הוציאו אותה אל הפועל.

המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך התא הלנינגראדי נוצר קשר בין מארק דימשיץ לתא הציוני בריגה: סילווה זלמנסון בעלה פעיל החופש אדוארד קוזנצוב שכבר הספיק לרצות 7 שנים בעוון תעמולה אנטי-סובייטית, אחיה וולף זלמנסון וישראל זלמנסון, חברם יוסף מנדלביץ', אריה חנוך גיסו של מנדלביץ' ואשתו מרי, טוליה אלטמן, בוריס פנסון, מנדל בודניה, כמו גם שני אסירים פוליטיים לשעבר אותם הכיר קוזנצוב מתקופת המאסר אליק מורז'נקו ויורה פיודורוב (שניהם לא יהודים) וכן משפחתו של דימשיץ- אלה אשתו ושתי בנותיו, יוליה בת ה15- וליזה בת ה-19.

הכנות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לפני תאריך היעד ערכו דימשיץ, קוזניצוב ופיודורוב טיסת ניסיון בקו המיועד. קוזניצוב ופיודורוב הבחינו שחלק מנוסעי המטוס הם אנשי הק.ג.ב, אך הקבוצה לא הייתה מוכנה לסגת, גם אם לא יצליחו האמינו בערכו ההסברתי של המבצע. הם רכשו את כל הכרטיסים לטיסה מקומית בקו לנינגרד - פריוזורסק. הטיסה התבצעה במטוס קטן בן 12 מושבים מדגם אנטונוב An-2.

ניסיון החטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכם בבוקר ב-15 ביוני הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגרד. הם הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור"‏[6] והם נעצרו על המסלול כמה צעדים לפני העלייה למטוס. ארבעת המשתתפים האחרים שחיכו בפריוזורסק שיעלו אותם לאחר "פריקת צוות המטוס" נעצרו בלילה כמה שעות לפני כן. כתב האישום הוגש, וערב קודם החלו המעצרים של פעילים ציוניים ברחבי ברית המועצות. הסתבר שהק.ג.ב ידע על התוכנית כבר מספר חודשים.

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת מחאה בתל אביב נגד משפטי לנינגראד

משפט לנינגראד הראשון, בו נשפטו 11 מבין משתתפי מבצע חתונה החל ב-15 בדצמבר 1970 בלנינגרד. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת, אישום שדינו מוות. וולף זלמנסון שהיה איש צבא נשפט בפני בית משפט צבאי, מרי חנוך שהייתה בחודש השמיני להריונה שוחררה לאחר 5 חודשי מעצר, גם אשתו ובנותיו של מארק דימשיץ שוחררו. מארק דימשיץ ואדוארד קוזנצוב נידונו למוות, יוסף מנדלביץ ויורי פדורוב נידונו ל-15 שנה גם כן. אלכסיי מורז'נקו ל-14 שנים, סילווה זלמנסון ל-10 שנים, אריה חנוך ל-13 שנים, אנטולי אלטמן ל-12 שנים, בוריס פנסון ל-10 שנים, ישראל זלמנסון נידון ל-8 שנים ומנדל בודניה נידון ל-4 שנות מאסר.

המשפט וגזרי הדין האכזריים בו עוררו סערה בינלאומית. הלחץ הבינלאומי על הקרמלין הביא להמתקת גזרי הדין ופתח את מסך הברזל לעליית יהודי ברית המועצות.

חילופי אסירים: קוזנצוב ודימשיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1974 הוחלפה בברלין סילווה זלמנסון (יחד עם יהודי בולגרי שנידון למוות בבולגריה באשמת ריגול לטובת ישראל) במרגל הסובייטי שנלכד בישראל, יורי לינוב, ועלתה לישראל.

ב-20 במאי 1978 נעצרו שלושה סוכני מודיעין סובייטיים בניו ג'רזי בעודם אוספים דו"ח של סוכן ממקום מסתור. אחד מהם היה ולדימיר זינקין, נספח סובייטי באו"ם, שהייתה לו חסינות דיפלומטית ולכן שוחרר. השניים האחרים, רודולף צ'רנאייב וולאדיק אנגר, נשפטו ל-50 שנות מאסר ולאחר משא ומתן ארוך הוחלפו ב-27 באפריל 1979 בחמישה אסירים פוליטיים, ביניהם שני מנהיגי הפרשה: אדוארד קוזנצוב ומארק דימשיץ. שלושת האסירים הנוספים שהוחלפו היו אלכסנדר גינזבורג, ולנטין מורוז וגאורגי וינס. במסגרת ההחלפה שוחררו עוד חמישה אנשים, מתוכם ארבעה שנעצרו בחטיפת המטוס: אריה חנוך, אנטולי אלטמן, בוריס פנסון, וזאב זלמנסון (בנוסף שוחרר גם הילל בוטמן שנידון במשפט לנינגרד השני). הם שוחררו שבוע לפני ההחלפה ויצאו מברית המועצות לישראל ביום ההחלפה.

קוזנצוב עלה לישראל, וניהל את מחלקת החדשות של רדיו אירופה החופשית (1983-1990). לאחר מכן הוא היה העורך הראשי של וסטי.

מנדלביץ', פדורוב ומורז'נקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1981 שוחרר מנדלביץ' ועלה גם הוא לישראל. הוא פעל נמרצות לשחרור שני הלא יהודים בקבוצה, פדורוב ומורז'נקו. מורז'נקו שוחרר ב-15 ביוני 1984 ונאסר מיד שוב על הפרת השחרור על תנאי. פדורוב שוחרר ביוני 1985 והוגבל בהתיישבות לפי "חוק 101 הקילומטר". לא ניתנה לו ויזת-יציאה עד 1988, אז היגר לארצות הברית. הוא ייסד את "קרן הכרת התודה" ב-1998 להנצחת הדיסידנטים הרוסים ש"נלחמו בכוח הסובייטי והקריבו את החופש ואת חייהם למען הדמוקרטיה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף מנדלביץ, מבצע חתונה, הוצאת כתר, ירושלים, 1985.
  • הלל בוטמן, לנינגראד-ירושלים וחניה אקרוכה ביניהן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981.
  • הלל בוטמן, עת לחשות ועת לדבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984
  • נחמיה לבנון, הקוד: נתיב (חלק רביעי), עם עובד,1995

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלל בוטמן, לנינגראד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, הקיבוץ המאוחד, עמ' 22
  2. ^ הלל בוטמן, לנינגראד ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, הקיבוץ המאוחד, עמ' 71
  3. ^ נחמיה לבנון, הקוד:נתיב, עם עובד, עמ' 356
  4. ^ לנינגראד-ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, עמ' 120
  5. ^ נחמיה לבנון, הקוד:נתיב, עם עובד, עמ' 347
  6. ^ לנינגראד-ירושלים וחניה ארוכה ביניהן, עמ' 142