מבצע יריחו
| מבצע יריחו | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||||||||||
מבצע יריחו[1] (באנגלית: "Operation Jericho") היה מבצע הפצצה קטן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה על כלא אמיין ב-18 בפברואר 1944. העיר אמיין הייתה באותה עת כבושה בידי הגרמנים כחלק מכיבוש צרפת. מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה שחרורם של אסירים פוליטיים ואנשי הרזיסטנס והיא הצליחה במשימה זו באופן חלקי[2]. פשיטה זו הינה יוצאת דופן בגלל דיוקה והתעוזה שהייתה בביצוע הפשיטה. עם זאת, עד היום נמשכת המחלוקת בשאלה מי ביקש ואישר את ההתקפה, והאם היה בה צורך.
תוכן עניינים |
רקע [עריכה]
בשנת 1943 רבים מחברי תנועת ההתנגדות הצרפתית באזור אמיין נתפסו על ידי הגרמנים ונכלאו בכלא אמיין. חלקם נבגדו על ידי משתפי פעולה וכל תנועה באזור הייתה בסכנה. עד דצמבר 1943, 12 מחברי המחתרת הוצאו להורג בבית הכלא, ונודע כי למעלה מ-100 חברים אחרים יוצאו להורג ביריה ב-19 בפברואר 1944. פעיל הרזיסטנס דומיניק פנצארד החל לשלוח מידע על הכלא ללונדון, כולל פרטים מדויקים על הפריסה של השומרים, ההגנות, וכן רשימות השמירה.
לאחר ששני קציני מודיעין של בעלות הברית נתפסו גם הם ונשלחו לכלא אמיין, התקפה אווירית מדויקת על בית הסוהר הפכה לדחופה יותר. מן המידע ששלח פנצארד עלה שהבניין הראשי של כלא נמצא לצד כביש ישר וארוך מוקף חומות גבוהות. הסוהרים אכלו בבניין הסמוך לבניין הראשי, מה שהפך את ארוחת הצהריים לזמן הטוב ביותר כדי לחסל את המספר המרבי של השומרים. עוצמת התחמושת ששימשה להפצצה הייתה צריכה להיות מתוכננת בקפידה, כך שכאשר יפציצו את חומות הכלא, הפצצות יפרצו את דלתות הכלא בלי להרוס את המבנה עצמו. לפיכך, ההפצצות היו צריכות להרוס את חדר האוכל של השומרים ואת הקירות החיצוניים של בית הסוהר, כדי לאפשר האסירים לברוח, בלי לפגוע באסירים עצמם. בכלא היו כ-700 אסירים ואובדן החיים היה בלתי נמנע במהלך התקפה אווירית, אבל רבים חשבו שמכיוון שכבר נגזר עליהם עונש מוות, עדיף לבצע את המבצע מכיוון שהוא נותן להם לפחות סיכוי כלשהו לברוח.
כוח ההתקפה [עריכה]
כנף מספר 140 של חיל האוויר המלכותי מהרמה הטקטית השנייה, שהייתה ממטוסי חיל האוויר המלכותי בהנסדון שבהרטפורדשייר, נבחרה לבצע את הפשיטה באמצעות מטוסי מוסקיטו. הכנף הייתה מורכבת מ-18 מטוסי מוסקיטו מטייסת מספר 464, טייסת מספר 487, וטייסת מספר 21. היא הובלה על ידי קבוצת קפטן צ'ארלס פרסי פיקארד (DSO ושני פסים), טייס מנהיג מנוסה אך חסר ניסיון בהתקפות ברמה נמוכה. פיקארד עבר הכשרת המרה בת 10 שעות בהטפילד כדי להיות מוכן למבצע. מטוסי המוסקיטו של טייסת 487 הוקצו למשימה של הפצצת חדר האוכל של שומרי הכלא ופריצת חומת הכלא החיצונית בשני מקומות, בעוד המטוסים של טייסת 464 הופקדו על הפצצת הקירות העיקריים של הכלא אם יראו שהאסירים לא נמלטים. טייסת מספר 21 הוצבה כדי להפציץ את הכלא ואת כל האזור הקרוב אליו אם תארע תקלה, כמבוקש על ידי האסירים בעצמם שהיו מודעים לאחריות הנדרשת. הפשיטה הכללית הונהגה על ידי סגן מרשל האוויר בזיל אמברי, והייתה מוכנה לצאת מ-10 בפברואר. סיוע אווירי קרוב ניתן על ידי טייפוני הוקר מטייסת מספר 198 של חיל האוויר המלכותי.
ההתקפה [עריכה]
סגן מרשל האוויר בזיל אמברי נועד במקור כדי לפקד על ההתקפה, אבל מאוחר יותר נאסר עליו לטוס למשימה, מכיוון שהוא היה מעורב בתכנון הפלישה לאירופה. לפיכך, פיקארד תפס את מקומו של אמברי, למרות ניסיונו המוגבל בהתקפה ברמה נמוכה. המשימה נדחתה עקב מזג אוויר קשה מאוד, שהחמיר אחרי 10 בפברואר, עם ענן שלג נמוך ברחבי אירופה. המבצע התעכב עד ל-18 בפברואר, ואז הוחלט שכבר לא ניתן לחכות עוד שמזג האוויר ישתפר. -18 מטוסי ממוסקיטו בתוספת מטוס מוסקיטו לצילום המבצע הוכנו למבצע. הצוותים תודרכו בשעה 08:00 תחת אבטחה גבוהה, ובפעם הראשונה נודע להם מה המטרה. פיקארד היה בחלק האחורי של הגל השני של המטוסים, על מנת להעריך את הנזק שנגרם ולקרוא לטייסת מספר 21 במידת הצורך. תוכנן שבין שהמשימה תצליח ובין שלא, המטוס של פיקארד ומטוס הצילום יבצעו את המשימה במקום.
ההחלטה הסופית לבצע את ההתקפה התקבלה רק שעתיים לפני המועד האחרון עבור לפגיעה ביעד, ומטוסי המוסקיטו המריאו מהנסדון לתוך מזג אוויר גרוע שרוב הצוותים מעולם לא חוו בעבר. ארבעה מטוסי מוסקיטו איבדו קשר עם הדבוקה והיו צריכים לחזור לבסיס ומטוס אחד נוסף נאלץ לחזור על עקבותיו בגלל בעיות במנועו, כך שנשארו תשעה מטוסים כדי לבצע את ההתקפה העיקרית עם ארבעה מטוסים נוספים בעתודה.
כדקה לפני שדבוקת המטוסים הגיע ליעד, שלושה מטוסים מטייסת מספר 487 ירו בקיר המזרחי ובקיר הצפוני של בית הסוהר פצצות עם פתילי השהייה של אחת עשרה שניות, בעוד שני המטוסים האחרים מהטייסת התקיפו בהתקפת הסחה את תחנת הרכבת המקומית לפני שחזרו לכלא. הקירות החיצוניים נפרצו בהצלחה, אבל מטוסי המוסקיטו של טייסת מספר 464 היו קרובים מדי אליהם ונאלצו להקיף את היעד תוך כדי שהפצצות הראשונות מתפוצצות.
נראה שהקיר המזרחי לא נפרץ עד ל-12:06, כאשר שני מטוסים של טייסת 464 תקפו אותו מגובה של 50 מטרים עם שמונה פצצות של 500 פאונד. עם זאת, המשקיפים לא זיהו כל נזק לכלא שנגרם על ידי הפצצה בטווח זה בפשיטה. במקביל, שני מטוסי מוסקיטו של טייסת 464 הפציצו את הבניין המרכזי ממרחק 100 מטרים, גם הם עם שמונה פצצות של 500 פאונד. בפגיעה ישירה על עמדות השמירה נהרגו או נפצעו השומרים ומספר אסירים נהרגו או נפצעו, בעוד רבים אחרים הצליחו להימלט.
פיקארד, חג בגובה של כ-500 רגל (150 מטר), ראה את בריחתם של אסירים וסימן למטוסי המוסקיטו מטייסת מספר 21 לחזור הביתה. כאשר פיקארד הסתובב כדי לחזור, מטוס פוקה וולף 190 Fw, מטייסת JG 26, ניתק את זנבו של מטוס המוסקיטו שלו, והרג אותו ואת הנווט שלו.
תוצאות ההתקפה [עריכה]
מתוך 21 מטוסים שתקפו, שניים אבדו ובהם מטוסו של מפקד הפשיטה, פיקארד. מפציצי המוסקיטו הצליחו להבקיע את חומות הכלא ומבנים בו, ובנוסף הרסו את הצריף של השומרים. מתוך 717 אסירים, 102 נהרגו, 74 נפצעו, ו-258 ברחו. 79 מתוך הבורחים היו אנשי רזיסטנס ואסירים פוליטיים. בסך הכל, 258 אסירים נמלטו, אך מתוכם נתפסו כשני שליש[3]. התקפת ההסחה על תחנת הרכבת עיכבה את החיילים הגרמנים בשעתיים.
בשנת 1946 נעשה סרט על המבצע, על ידי אנרי קאלף, בשם יריחו (או מבצע יריחו).
לוח זיכרון בכלא מוקדש לאלה שמתו בהתקפה, וישנו אתר זיכרון שנמצא בשדה התעופה בהנסדון, בסיסם של מטוסי המוסקיטו. ביום השנה ה-60 למבצע, בשנת 2004, ביצע מטוס ספיטפייר את הטיסה המשוחזרת. מטוס המוסקיטו האחרון שהיה ראוי לטיסה מהמבצע התרסק בשנת 1996.
תאוריית מניפולציה [עריכה]
בניתוח המבצע בשנת 2005 בצרפת, נשאלו שאלות על המטרות האמיתיות של מבצע יריחו. התאוריה על המטרה האמיתית של המבצע מבוססת על מספר גורמים:
- למרות ש-180 אנשים נכלאו על ידי הגרמנים בכלא יחד עם 523 זכויות משותפות, סוכנים של בעלות הברית לא נכלאו שם, ולמרות זאת לא פעם נטען שהאסירים ידעו סודות על הנחיתה בנורמנדי.
- כדי לתת מוטיבציה לצוות ההתקפה, מפקד הפעולה ציין שמדובר בצעד שמטרתו לשחרר 120 אסירים שיוצאו להורג למחרת, ושחלק מהאסירים עזרו לצוותי אוויר של בעלות הברית שנפלו בצרפת להימנע מלכידה על ידי הגרמנים. בפועל, ההוצאה להורג לא הייתה אמורה להיות בימים הקרובים שלאחר התאריך של המבצע.
- נאמר שההתקפה האווירית תואמה עם פעולה של הרזיסטנס כדי לסייע לאסירים להימלט. לא נמצאה שום הוכחה לתיאום כלשהו.
- לבסוף, שם המבצע, יריחו, הופיע רק לאחר סיום המלחמה ב-1946. בשנת 1944, המבצע נקרא "564 חוטרים" וכונה לעתים בשם "מבצע שיפוץ", על שם מילת הקוד שכנראה משמעותה נשירה מבית הספר. השם יריחו ניתן למבצע רק לאחר המלחמה, כאשר חיל האוויר המלכותי שידר סרט על המבצע בשם זה.
התאוריה טוענת שעל סמך כל הנתונים שהוצגו, בצירוף עם העובדה שאמיין לא הייתה ליד חופי נורמנדי אבל הייתה ליד פה-דה-קאלה, ניתן להסיק שהמבצע היה חלק ממבצע פורטיטיוד, שנועד להטעות את שירותי המודיעין הגרמניים על נחיתת בעלות הברית בנורמנדי. לפיכך, ההתקפה על בית הסוהר באמיין הייתה, לכאורה, כדי לשחרר אסירים "שהיה להם מידע" על פלישת בעלות הברית לחופי פה-דה-קאלה.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- צו השחרור, דומיניק פנצארד (בצרפתית)
לקריאה נוספת [עריכה]
- Fishman, Jack (1983). And the Walls Came Tumbling Down. MacMillan. ISBN 0-02-538470-8.