מבצע יריחו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע יריחו
Operation Jericho - Amiens Jail During Raid 2.jpg
אבק ועשן עולים מכלא אמיין במהלך הפשיטה
עימות: מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 18 בפברואר 1944
מקום: אמיין, צרפת
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
Flag of German Reich (1935–1945).svg גסטאפו  Flag of Australia.svg חיל האוויר המלכותי האוסטרלי
Flag of the United Kingdom.svg חיל האוויר המלכותי
Flag of New Zealand.svg חיל האוויר המלכותי הניו זילנדי 
כוחות
הגנה נגד מטוסים ושני מטוסי פוקה וולף 190 Fw  9 מפציצים ו-12 מטוסי קרב 
אבידות
50 הרוגים במהלך המבצע  3 מטוסי מוסקיטו ושני מטוסי טייפון הוקר
צוותי אוויר: 3 הרוגים במהלך המבצע ושלושה שבויים
אסירים: 102 הרוגים במהלך המבצע 

מבצע יריחו[1]אנגלית: "Operation Jericho") היה מבצע הפצצה קטן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה על כלא אמיין ב-18 בפברואר 1944‏. העיר אמיין הייתה באותה עת כבושה בידי הגרמנים כחלק מכיבוש צרפת. מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה שחרורם של אסירים פוליטיים ואנשי תנועת ההתנגדות הצרפתית (רזיסטנס) והיא הצליחה במשימה זו באופן חלקי‏[2]. פשיטה זו נחשבה ליוצאת דופן בשל הדיוקה והתעוזה בה בוצעה. עם זאת, עד היום נמשכת המחלוקת בשאלה מי ביקש ואישר את ההתקפה, והאם היה בה צורך.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 רבים מחברי הרזיסטנס באזור אמיין נתפסו על ידי הגרמנים או הוסגרו על ידי משתפי פעולה ונכלאו בכלא אמיין. תנועת ההתנגדות באזור עמדה בסכנת קריסה. עד דצמבר 1943, 12 מחברי המחתרת הוצאו להורג בבית הכלא, ונודע כי למעלה מ-100 חברים אחרים יוצאו להורג ביריה ב-19 בפברואר 1944. פעיל הרזיסטנס דומיניק פנצארד החל לשלוח מידע על הכלא ללונדון, כולל פרטים מדויקים על הפריסה של השומרים, ההגנות, וכן רשימות השמירה.

לאחר ששני קציני מודיעין של בעלות הברית נתפסו והוערך כי נשלחו לכלא אמיין, התקפה אווירית מדויקת על בית הסוהר הפכה לדחופה יותר. מן המידע ששלח פנצארד עלה שהבניין הראשי של כלא נמצא לצד כביש ישר וארוך מוקף חומות גבוהות. הסוהרים אכלו בבניין הסמוך לבניין הראשי, מה שהפך את ארוחת הצהריים לזמן הטוב ביותר כדי לחסל את המספר המרבי של השומרים. עוצמת התחמושת ששימשה להפצצה הייתה צריכה להיות מתוכננת בקפידה, כך שכאשר יפציצו את חומות הכלא, הפצצות יפרצו את דלתות הכלא בלי להרוס את המבנה עצמו. לפיכך, ההפצצות היו צריכות להרוס את חדר האוכל של השומרים ואת הקירות החיצוניים של בית הסוהר, כדי לאפשר האסירים לברוח, בלי לפגוע באסירים עצמם. בכלא היו כ-700 אסירים ואובדן החיים היה בלתי נמנע במהלך התקפה אווירית, אבל רבים חשבו שמכיוון שכבר נגזר עליהם עונש מוות, עדיף לבצע את המבצע מכיוון שהוא נותן להם לפחות סיכוי כלשהו לברוח.

כוח ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנף 140 של פיקוד האוויר הטקטי השני של חיל האוויר המלכותי מבסיס הנסדון שבהרטפורדשייר, נבחרה לבצע את הפשיטה באמצעות מטוסי מוסקיטו. הכנף הייתה מורכבת מ-18 מטוסי מוסקיטו מטייסת 464, טייסת 487, וטייסת 21. הפשיטה הובלה על ידי קפטן קבוצה (אל"מ) צ'ארלס פרסי פיקארד, בעל אות השירות המצוין (ושני פסים). טייס ומפקד מנוסה, אך חסר ניסיון במשימות הפצצה מגובה נמוך. פיקארד עבר אימון הסבה בן 10 שעות בהטפילד לקראת המבצע. מטוסי המוסקיטו של טייסת 487 הוקצו למשימה של הפצצת חדר האוכל של שומרי הכלא ופריצת חומת הכלא החיצונית בשני מקומות, בעוד המטוסים של טייסת 464 הופקדו על הפצצת קירות הכלא עצמו במידה ולא יבחינו בבריחה מוצלחת של האסירים. טייסת מספר 21 הונחתה להיערך להפצצת מבנה הכלא עצמו, על האסירים שבתוכו במקרה של כישלון תוכנית הבריחה, תרחיש שהתבקש על ידי אסירים שעמדו בקשר עם החוץ והיו מודעים למבצע. המבצע כולו הונהג על ידי מרשל אוויר משנה (אלוף) בזיל אמברי, והייתה ערוכה לביצוע החל מ-10 בפברואר. סיוע אווירי קרוב ניתן על ידי מטוסי הוקר טייפון מטייסת 198 של חיל האוויר המלכותי.

ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של כלא אמיין שצולמה זמן קצר לאחר הפשיטה, מראה את חומת הכלא שנפרצה ופגיעה במבנים של הכלא. הקרקע לבנה בגלל שלג.
תצלום אוויר מגובה של כלא אמיין במהלך הפשיטה המראה מבנים מושלגים ונוף באזור הפשיטה. מבנה הכלא עצמו נמצא באמצע צד שמאל של התמונה .

מרשל אוויר משנה בזיל אמברי היה המפקד המיועד של הגיחה אך נאסר עליו לטוס למשימהב בשל מעורבותו בתכנון הפלישה לאירופה ובמקומו מונה פיקארד, למרות ניסיונו המוגבל במשימות מסוג זה. המשימה נדחתה עקב מזג אוויר קשה שהלך והחמיר מה-10 בפברואר, עם עננות נמוכה ושלג ברחבי אירופה. המבצע התעכב עד ל-18 בפברואר, מועד בו הוחלט כי לא ניתן לחכות עוד להשתפרות במזג האוויר. 18 מטוסי ממוסקיטו בתוספת מטוס מוסקיטו לצילום המבצע הוכנו להמראה. הצוותים תודרכו בשעה 08:00 תחת אבטחה גבוהה, ובפעם הראשונה נודע להם מה המטרה. פיקארד טס באגף האחורי של הגל השני של המטוסים במטרה להעריך את נזקי ההפצצה ובמידת הצורך להורות לטייסת מספר 21 לבצע את משימתה. תוכנן שבמידה ומטוסו של פיקארד ייפגע, צוות מטוס הצילום ימלא את תפקידו.

ההחלטה הסופית לבצע את ההתקפה התקבלה רק שעתיים לפני חלון הזמנים המתוכנן האחרון, ומטוסי המוסקיטו המריאו מהנסדון במזג אוויר גרוע, כמוהו רוב הצוותים מעולם לא חוו בעבר. ארבעה מטוסי מוסקיטו איבדו קשר עם המבנה ונאלצו לחזור לבסיס ומטוס נוסף נאלץ לחזור על עקבותיו בשל תקלה באחד ממנועיו. תשעה מטוסים המשיכו לביצוע את המשימה העיקרית עם ארבעה מטוסים נוספים בעתודה.

בשעה 12:01 הגיעו המטוסים ליעד. שלושה מטוסים מטייסת 487 הטילו על החומה המזרחית והחומה הצפונית של המתחם פצצות בעלות מרעום השהייה של אחת עשרה שניות. זוג מטוסים נוסף ביצע התקפת הסחה על תחנת הרכבת המקומית ופנו גם הם לאזור הכלא. החומות החיצוניות נפרצו בהצלחה, ומטוסי המוסקיטו של טייסת 464 היו שקרובים מדי אליהן, נאלצו להקיף את היעד תוך כדי שפצצות הגל הראשון מתפוצצות.

בשעה 12:06 החומה המזרחית עדיין נראתה בלתי פרוצה, ושני מטוסים של טייסת 464 תקפו אותה מגובה של 15 מטרים בשמונה פצצות של כ-225 ק"ג כל אחת. עם זאת, לא זוהה נזק לכלא שנגרם על ידי גל הפצצה זה. במקביל, שני מטוסים של טייסת 464 הפציצו את הבניין המרכזי מגובה 30 מטר, אף הם בשמונה פצצות 225 ק"ג. בפגיעה ישירה בעמדת המשמר הראשית נהרגו או נפצעו השומרים שהוצבו בה וכן מספר אסירים, בעוד אסירים רבים אחרים הצליחו להימלט.

פיקארד, שחג בגובה של כ-150 מטר, נוכח כי בריחת האסירים מצליחה והורה למטוסי טייסת 21 לשוב לבסיסם. בעודו סב לשוב בעצמו לבסיס, הותקף על ידי מטוס פוקה וולף 190 Fw מטייסת JG 26 שפגע בזנב מטוס המוסקיטו והביא להתרסקותו ולמותם של פיקארד והנווט שלו.

תוצאות ההתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך 21 מטוסים שתקפו, שניים אבדו ובהם מטוסו של מפקד הפשיטה, פיקארד. מפציצי המוסקיטו הצליחו להבקיע את חומות הכלא ומבנים בו, ובנוסף הרסו את עמדת המשמר הראשית. מתוך 717 אסירים, 102 נהרגו, 74 נפצעו, ו-258 ברחו. 79 מתוך הבורחים היו אנשי רזיסטנס ואסירים פוליטיים. בסך הכל, 258 אסירים נמלטו, אך מתוכם נתפסו כשני שליש‏[3]. התקפת ההסחה על תחנת הרכבת עיכבה את החיילים הגרמנים בשעתיים.

בשנת 1946 הופק בצרפת סרט אודות המבצע בשם יריחו (או מבצע יריחו), בבימויו של אנרי קאלף.

לוח זיכרון בכלא מוקדש לחללי ההתקפה והמבצע מונצח גם באתר זיכרון בשדה התעופה בהנסדון, בסיסם של מטוסי המוסקיטו. בשנת 2004, ביום השנה ה-60 למבצע, ביצע מטוס ספיטפייר שחזור של הגיחה. מטוס המוסקיטו האחרון שהיה ראוי לטיסה מהמבצע התרסק בשנת 1996.

תאוריית מניפולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניתוח של המבצע שערך מגזין תעופה צרפתי ב-2005, הועלו תהיות לגבי מטרותיו האמיתיות של מבצע יריחו. בהתבסס על מספר עובדות:

  • לא פעם נטען שהאסירים החזיקו במידע אודות הפלישה לנורמנדי, למרות שבכלא שהו 523 אסירים פליליים ו-180 אסירים פוליטיים, בהם חברי רזיסטנס מדרגים נמוכים בלבד ואף לא סוכן אחד של בעלות הברית.
  • כדי לתת מוטיבציה לצוות ההתקפה, מפקד הפעולה ציין שמדובר בצעד שמטרתו לשחרר 120 אסירים שיוצאו להורג למחרת, ושחלק מהאסירים עזרו לצוותי אוויר של בעלות הברית שנפלו בצרפת להימנע מלכידה על ידי הגרמנים. בפועל, ההוצאה להורג לא הייתה אמורה להיות בימים הקרובים שלאחר התאריך של המבצע.
  • ההתקפה האווירית תואמה לכאורה עם פעולה של הרזיסטנס כדי לסייע לאסירים להימלט, אך לא נמצאה שום הוכחה לתיאום כלשהו.
  • שם המבצע, יריחו, הופיע רק לאחר סיום המלחמה ב-1946 כאשר חיל האוויר המלכותי שידר סרט על המבצע בשם זה. בשנת 1944, המבצע נקרא "חוטר 564" וכונה על ידי הצוותים מבצע "שיפוץ" (על שם מילת הקוד לביטול המבצע).

התאוריה שהועלתה טוענת כי על סמך כל הנתונים שהוצגו, בצירוף עם העובדה שאמיין רחוקה מחופי נורמנדי אך סמוכה לפה-דה-קאלה, ניתן להסיק שהמבצע היה חלק ממבצע פורטיטיוד להטעיית שירותי המודיעין הגרמניים לקראת נחיתת בעלות הברית בנורמנדי. לטענת עורכי הניתוח, ההתקפה על בית הסוהר באמיין נועדה למשוך תשומת לב לאזור פור-דה-קאלה ולגרום למודיעין הגרמני להניח כי מבין האסירים המקומיים קיימים בכירי רזיסטנס הקשורים לנחיתה באזור.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Fishman, Jack (1983). And the Walls Came Tumbling Down. MacMillan. ISBN 0-02-538470-8. 

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]