מבצע לנינגרד-נובגורוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע לנינגרד-נובגורוד
חלק מהחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
RIAN archive 764 A battle in the outskirts.jpgחיילים סובייטים במהלך הקרב בפרברי לנינגרד
עימות:

מלחמת העולם השנייה

תאריך:

14 בינואר 1944 - 1 במרץ 1944

מקום:

מחוז לנינגרד ומחוז נובגורוד

תוצאה:

ניצחון סובייטי

הצדדים הלוחמים
הצבא האדום ורמאכט
מפקדים

לאוניד גובורוב,
קיריל מרצקוב,
מרקיאן פופוב
ולדימיר טריבוץ

גאורג פון קיכלר,
ולטר מודל

כוחות

1,250,000 חיילים

כ-500 אלף חיילים

אבידות

314 אלף מהם 77 אלף הרוגים

עד כ-13 אלף הרוגים וכ-50 אלף פצועים

ממורכז

מבצע לנינגרד-נובגורוד היה מתקפה אסטרטגית שביצע הצבא הסובייטי במחצית הראשונה של שנת 1944 במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במהלך המבצע שחרר הצבא האדום שטחים נרחבים ממחוז לנינגרד והמחוזות הסוביטיים הסמוכים, גרם לנסיגת הצבא הגרמני מאזור העיר לנינגרד, התקדם 200-300 ק"מ מערבה ואף נכנס לשטח אסטוניה. המבצע היה חלק משורה של מבצעים התקפיים סוביטיים מוצלחים שנערכו בשנת 1944 וגרמו לנסיגת הצבא הגרמני הנאצי אל מעבר לגבולות ברית המועצות.

המבצע כלל מספר מבצעים צבאיים אופראטיביים:

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 הצליח הצבא האדום לפרוץ באופן חלקי את המצור הגרמני על העיר לנינגרד וליצור מסדרון קרקעי צר אל העיר. אולם הוורמאכט עדיין שלט על פרברי העיר והמשיך להפגיז אותה. כתוצאה מכך, החליטה הסטבקה בסתיו 1943 על ביצוע מתקפה גדולה באזור לנינגרד, במטרה לשחרר את העיר מהאיום הגרמני ולהביס את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית.

הגרמנים היו מודעים למתקפה הסובייטית הקרבה, והיו מעוניינים לקצר את קווי החזית שלהם. לכן הם הקימו קו ביצורים חזק בתוואי נרבה-אגם פייפסי-פסקוב, והנסיגה לקו זה תוכננה במקור להתבצע במהלך ינואר-אביב 1944. בנוסף הוקמו מספר קווי עצירה/קווי בינים, כדי לאפשר נסיגה איטית ומסודרת.

היטלר והפיקוד הגרמני ייחסו חשיבות רבה להמשך המצור על לנינגרד. הוא איפשר לגרמנים להמשיך לסגור את הצי הבלטי הסובייטי בנמל קרונשדטט, ונתן חופש פעולה לצי הגרמני בים הבלטי תוך אבטחת הקשרים הימים עם פינלנד ושבדיה. לכן הוחלט בסופו של דבר על דחיית הנסיגה המתוכננת, ומפקד הארמייה ה-18 גאורג לינדמן הבטיח לאדולף היטלר שכוחותיו יוכלו להדוף כל מתקפה סובייטית.

תוכניות סובייטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1943 החלו המפקדות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב בעיבוד תוכניות למתקפה בחזית הצפונית, שהוגשו לסטבקה במהלך ספטמבר 1943. התוכניות כללו שני מבצעים עיקריים, שהיו אמורים להביא לכיתור הארמייה הגרמנית ה-18.

בהתאם לתוכנית זו הארמייה ה-42 של חזית לנינגרד הייתה צריכה לתקוף בתאום עם אגד הכוחות הסובייטי שהחזיק במובלעת אורניאנבאום, ולחבור עליו. בשלב שני, הארמייה ה-67 של החזית נועדה להצטרף למתקפה ולתקוף מערבה לכיוון אסטוניה. חזית וולחוב תיכננה מתקפה מקבילה דרומה משם, בכיוון כללי נובגורוד-פסקוב. בהתאם למידע מודיעיני, הגרמנים היו אמורים לסגת מאזור לנינגרד לקו הביצורים העורפי שהקימו במהלך סתיו 1943 ולכן הסטבקה נתנה פקודה לכוחות הצבא האדום להיות בכוננות לניהול מרדף אחרי הכוחות הגרמניים הנסוגים. במקביל תיכננה הסטבקה מתקפה גדולה יותר, בה ישתתפו גם החזית הבלטית החדשה וחזית קלינין, שנועדו לתקוף לכיוון ויטבסק, בנוסף למתקפה המתוכננת של חזית לנינגרד וחזית וולחוב. מטרת התוכנית הייתה לכתר ולהשמיד את כל קבוצת ארמיות צפון, ולהגיע לחופי הים הבלטי באסטוניה ולטביה. אולם התקפות גישוש שנערכו במהלך אוקטובר 1943 הראו שמערך ההגנה הגרמני באזור המיועד להתקפה חזק, ולכן הפיקוד העליון הסובייטי החליט בסופו של דבר לנטוש את תוכנית המתקפה הגדולה שלו. ב-20 באוקטובר שונה שמה של חזית קלינין לחזית הבלטית ה-1 ואילו שמה של החזית הבלטית שונה לחזית הבלטית ה-2.

בסוף 1943 היה ברור לפיקוד הסובייטי שמתקפה גדולה לכיתור קבוצת ארמיות צפון איננה ריאלית, ולכן סוכם לחזור לתוכנית המתקפה המקורית, אך לשלב בה גם את החזית הבלטית ה-2, שנועדה לתקוף את חזית הארמייה ה-16 הגרמנית. נקבע שאם כוחות החזית יצליחו להשיג את יעדיהם, ניתן יהיה לנצל את ההצלחה להמשך המתקפה לכיוון לטביה. מטרת התוכנית הייתה להביא להשמדת הארמייה ה-18 הגרמנית, ובמידה שהמתקפה בחזית הארמייה ה-16 תזכה להצלחה, ליצור בסיס מוצק להמשך המתקפה לכיוון חוף הים הבלטי בלטביה.

יחסי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הצבא האדום שנועדו להשתתף במבצע כללו את:

בסך הכול ריכז הפיקוד הסובייטי לקראת המתקפה המתוכננת כ-1,250,000 חיילים, 20 אלף תותחים, 1580 טנקים ו-1386 מטוסים. בנוסף לכך, בעורפה של קבוצת ארמיות צפון הגרמנית פעלו עשרות אלפי פרטיזנים סובייטיים.

וורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת ארמיות צפון בפיקוד גאורג פון קיכלר כללה את היחידות הבאות:

  • הארמייה ה-16
  • הארמייה ה-18
  • צי האוויר ה-1

לפי הנתונים הסובייטיים, בראשית שנת 1944 כללה קבוצת ארמיות צפון 741 אלף חיילים, 10 אלף תותחים 385 טנקים ו-370 מטוסים. אולם לפי מקורות גרמניים היא כללה רק כ-600 אלף חיילים, 2400 תותחים ו-146 טנקים. בכל מקרה, אין מחלוקת על כך, שערב המתקפה הסובייטית הייתה לכוחות צבא האדום עדיפות משמעותית על כוחות הוורמאכט שניצבו מולם. אולם הגרמנים יכלו להסתמך על מערך הגנה עמוק וחזק, שנבנה במשך כשנתיים, ונותר כמעט ללא שינוי משנת 1941, עובדה שקיזזה את העליונות המספרית הסובייטית.

המתקפה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ינואר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מתקפת רופשה

המתקפה של חזית לנינגרד נפתחה ב-14 בינואר, כאשר ארמיית המחץ ה-2 תקפה לכיוון דרום-מזרח ממובלעת אורניאנבאום. למחרת הצטרפה למתקפה הארמייה ה-42 של החזית. התקדמות שני הארמיות הייתה איטית אך ב-20 בינואר כוחות החלוץ הסובייטיים התחברו באזור רופשה. ב-21 בינואר החלו יחידות מהארמייה הגרמנית ה-18 בנסיגה מחשש לכיתור. כאשר נודע לפחקוד הסובייטי על הנסיגה הגרמנית החלו הארמייה ה-67 והארמייה ה-8 של חזית וולחוב במתקפה והתקדמו אך גרמנים הצליחו להתבסס בקו ההגנה החדש. בעקבות ההצלחות הצבא האדום ארגן את כוחותיו מחדש תוך שינוי כיווני המתקפה. ב-24 בינואר שוחררה העיר פושקין ופבלובסק. הצבא האדום המשיך בהתקדמות ולקראת 30 בינואר הגיעה לשפת נהר לוגה ואף הצליח לחצות אותה במספר מקומות.

המתקפה של חזית וולחוב במסגרת מבצע נובגורוד-לוגה החלה ב-14 בינואר צפונית ודרומית מעיר נובגורוד. לקראת 17 בינואר קו ההגנה הגרמני נפרץ וב-20 בינואר נובגורוד שוחררה. סוכם על המשך המתקפה לכיוון העיר לוגה ולהגיע לשליטה מלאה על מסילת הברזל לנינגרד-מוסקבה. לאחר קרבות הצבא האדום הצליח להגיע לשליטה על מסילת הברזל החשובה אך לא הצליח לשחרר את העיירה לוגה שהייתה צומת חשובה באזור.

המתקפה של החזית הבלטי החלה כבר ב-12 בינואר. הם תקפו את הארמייה ה-16 הגרמנית. לאחר 4 ימים של קרבות התקדמות הייתה 5-10 ק"מ בלבד. ב-16 בינואר סטבקה הביאה אי-רצון מהתקדמות המתקפה. מפקד החזית מרקאין פופוב הטיל את מלואו האחריות על מפקד הארמייה ה-10 והוא שוחרר מתפקידו. כמו כן, סוכם לעצור את המתקפה ולאחר התארגנות מחדש להתחיל אותה באזור אחר.

סיכום המצב בסוף ינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב הכוחות בסוף ינואר 1944

בעקבות הצלחות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב הגרמנים נסוגו מפרברי לנינגרד והורחקו בכ-70-100 ק"מ מהעיר. החזית הבלטי לא הצליח במתקפה אך קשר את הארמייה-16 והיא לא יכלה להעביר כוחות לאזור הלחימה של הארמייה ה-18.

הארמייה ה-18 הצליחה לבצע נסיגה מאורגנת אך מצבה היה קשה. לאור כך היה חשוב להחזיק את עיירה לוגה. מפקד קבוצת ארמיות צפון ביקש מאדולף היטלר אישור לסגת לקו הביצורים הראשי אך בקשתו לא התקבלה. הוא לא האמין בהצלחת המשימה ושוחרר מתפקידו. במקומו מונה ולטר מודל.

מבצע נובגורוד-לוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת פברואר חזית לנינגרד וחזית וולחוב המשיכו במתקפה. חזית לנינגרד פעל באמצעות ארמיית המחץ ה-2 וארמייה ה-43 לכיוון נרבה וארמיית ה-67 לכיוון לוגה. חזית וולחוב ריכז את הארמייה ה-8, ה-54 וה-59 לכיוון לוגה. מפקד חזית לנינגרד לאוניד גובורוב היה בדעה שיש לרכז את הכוחות לכיוון נרבה, אך לאור הקושי להתקדם לכיוון לוגה הוא העביר את ארמיית המחץ ה-2 לכיוון זה. וורמאכט ריכז כול העתודות שהיו לו באזור במטרה להחזיק את עיירת לוגה. כתוצאה מכך, התקדמות סובייטית באזור הייתה איטית מאוד. לאחר שבועיים של מתקפה מצב הארמייה ה-18 הגרמנית היה קרוב לכיתור ולן הוחלט על עזיבת מרחב לוגה שנכבשה על ידי הצבא האדום ב-12 בפברואר. לאחר כיבוש העיירה, חזית וולחוב פורקה. רוב יחידותיה הועברו לטובת מחוז לנינגרד, וארמיית המחץ ה-1 לטובת חזית הבלטי ה-2.

לאחר כיבוש לוגה, הצבא האדום המשיך התקדמות לכיוון פסקוב. התקדמות הייתה איטית מאוד ובסופו של דבר וורמאכט נסוג לקו הביצורים הראשי שהוכן מבעוד מועד.

מצב הכוחות ב-15 בפברואר 1944

במקביל, חזית לנינגרד פעלה לכיבוש נרבה. ב-3 בפברואר יחידות ארמיית המחץ ה-2 הצליחו לחצות נהר נרבה ולהשיג מובלעות בגדה המערבית צפונית ודרומית מהעיר. קרבות סביב העיר היו קשות תוך התקדמות איטית ביותר. ב-14 בפברואר סטבקה דרשה לכבוש את העיר עד ל-17 בפברואר. לאזור הועברו תגבורות אך הגנה גרמנית באזור עמדה בלחץ. ב-22 בפברואר סטבקה נתנה פקודה חדשה לפיה יש לתגבר מתקפות על העיר ולאחר כיבושה להתקדם מערבה.

מתקפת חזית הבלטי ה-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש לוגה והתקדמות לכיוון פסקוב באזור נוצר מצב חדש. סטבקה החליטה לחדש את המתקפה בעיקר על ידי ארמיית המחץ ה-3 וארמיית המשמר ה-10. בסוף ינואר 3 ארמיות של החזית קיבלו פקודה לחדש את המתקפה. מפקדת החזית הייתה פסימית בנוגע להשגת יעדי המתקפה. הם היו צריכים לתקוף באותו אזור בו ניסו להתקדם כבר מתחילת ינואר ללא הצלחה יתרה. למרות עדיפות ברורה בכוח אדם, הצבא האדום לא הצליח לפרוץ את קווי ההגנה ולאחר התקדמות בכ-15-20 ק"מ המתקפה נעצרה ב-15 בפברואר.

אומנם כאשר התברר שארמייה ה-16 הגרמנית החלה בנסיגה היה צורך להתחיל במרדף עוד לפני סיום ההכנות למתקפה חדשה. תוך מרדף יחידות גרמניות הצבא האדום הגיעה לקו הביצורים הראשי הגרמני. הסובייטים התקדמו מערבה בכ-150-180 ק"מ ונעצרו. רעיון הסטבקה שכוחות החזית יצליחו לפרוץ את הקו ההגנה הראשי הגרמני לא התממשו. יחידות שלחמו כבר כחודשיים ללא הפסקה כבר לא היו מסוגלים להמשיך במתקפה.

סיכום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר חודשים של לחימה הצבא האדום הגיעה לקו הביצורים הראשי הגרמני בקו נרבה - אגם פייפסי - פסקוב. ורמאכט הצליח להסיג את כוחותיו ולהתייצב בקו הביצורים החזק. התקדמות סובייטית הגיעה לכ-180-280 ק"מ מערבה. במהלך המצבע שוחרר כל מחוז לנינגרד ושטחים סמוכים.

יחד עם זאת, ארמייה ה-16 וה-18 הגרמניות אומנם נסוגו אך הצליחו למנוע את הכיתור והצליחו לייצב את החזית בקו ביצורים חזק.למרות כל המתקפות הצבא האדום לא הצליח לשחרר את נרבה ופסקוב. מרקיאן פופוב שהיה מפקד חזית הבלטי ה-2 הורד בדרגה ולא מונה יותר למפקד החזית.

למבצע היה גם היבט בינלאומי. בעקבות הניצחונות של הצבא האדום, פינלנד החלה לפקפק בניצחון הכולל של גרמניה ומספר פוליטיקאים החלו לחפש דרכים להגעה הסכמה עם ברית המועצות על סיום הלחימה.