מבצע לנינגרד-נובגורוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע לנינגרד-נובגורוד
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
RIAN archive 764 A battle in the outskirts.jpg
חיילים סובייטים במהלך הקרב בפרברי לנינגרד
תאריך התחלה: 14 בינואר 1944
תאריך סיום: 1 במרץ 1944
משך הסכסוך: 48 ימים
מקום: מחוז לנינגרד ומחוז נובגורוד
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
1,250,000 חיילים  כ-500 אלף חיילים 
אבידות
314 אלף מתוכם 77 אלף הרוגים ונעדרים  כ-25 אלף הרוגים ונעדרים וכ-50 אלף פצועים (נתונים גרמניים) 
ממורכז

מבצע לנינגרד-נובגורוד היה מתקפה אסטרטגית שביצע הצבא הסובייטי במחצית הראשונה של שנת 1944 במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. במהלך המבצע שחרר הצבא האדום שטחים נרחבים ממחוז לנינגרד והמחוזות הסוביטיים הסמוכים, גרם לנסיגת הצבא הגרמני מאזור העיר לנינגרד, התקדם 200-300 ק"מ מערבה ואף נכנס לשטח אסטוניה. המבצע היה חלק משורה של מבצעים התקפיים סוביטיים מוצלחים שנערכו בשנת 1944 וגרמו לנסיגת הצבא הגרמני הנאצי אל מעבר לגבולות ברית המועצות.

המבצע כלל מספר מבצעים צבאיים אופראטיביים:

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנת 1943 הצליח הצבא האדום לפרוץ באופן חלקי את המצור הגרמני על העיר לנינגרד וליצור מסדרון קרקעי צר אל העיר. אולם הוורמאכט עדיין שלט על פרברי העיר והמשיך להפגיז אותה. כתוצאה מכך, החליטה הסטבקה בסתיו 1943 על ביצוע מתקפה גדולה באזור לנינגרד, במטרה לשחרר את העיר מהאיום הגרמני ולהביס את קבוצת ארמיות צפון הגרמנית.

הגרמנים היו מודעים למתקפה הסובייטית הקרבה, והיו מעוניינים לקצר את קווי החזית שלהם. לכן הם הקימו קו ביצורים עורפי חזק בתוואי נרבה-אגם פייפסי-פסקוב, והנסיגה לקו זה תוכננה במקור להתבצע במהלך ינואר-אביב 1944. בנוסף הוקמו מספר קווי עצירה/קווי בינים, כדי לאפשר נסיגה איטית ומסודרת.

היטלר והפיקוד הגרמני ייחסו חשיבות רבה להמשך המצור על לנינגרד. הוא איפשר לגרמנים להמשיך לסגור את הצי הבלטי הסובייטי בנמל קרונשדטט, ונתן חופש פעולה לצי הגרמני בים הבלטי תוך אבטחת הקשרים הימים עם פינלנד ושבדיה. לכן הוחלט בסופו של דבר על דחיית הנסיגה המתוכננת, ומפקד הארמייה ה-18 גאורג לינדמן הבטיח לאדולף היטלר שכוחותיו יוכלו להדוף כל מתקפה סובייטית.

תוכניות סובייטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1943 החלו המפקדות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב בעיבוד תוכניות למתקפה בחזית הצפונית, שהוגשו לסטבקה במהלך ספטמבר 1943. התוכניות כללו שני מבצעים עיקריים, שהיו אמורים להביא לכיתור הארמייה הגרמנית ה-18.

בהתאם לתוכנית זו הארמייה ה-42 של חזית לנינגרד הייתה צריכה לתקוף בתאום עם אגד הכוחות הסובייטי שהחזיק במובלעת אורניאנבאום, ולחבור עליו. בשלב שני, הארמייה ה-67 של החזית נועדה להצטרף למתקפה ולתקוף מערבה לכיוון אסטוניה. חזית וולחוב תיכננה מתקפה מקבילה דרומה משם, בכיוון כללי נובגורוד-פסקוב. בהתאם למידע מודיעיני, הגרמנים היו אמורים לסגת מאזור לנינגרד לקו הביצורים העורפי שהקימו במהלך סתיו 1943 ולכן הסטבקה נתנה פקודה לכוחות הצבא האדום להיות בכוננות לניהול מרדף אחרי הכוחות הגרמניים הנסוגים. במקביל תיכננה הסטבקה מתקפה גדולה יותר, בה ישתתפו גם החזית הבלטית החדשה וחזית קלינין, שנועדו לתקוף לכיוון ויטבסק, בנוסף למתקפה המתוכננת של חזית לנינגרד וחזית וולחוב. מטרת התוכנית הייתה לכתר ולהשמיד את כל קבוצת ארמיות צפון, ולהגיע לחופי הים הבלטי באסטוניה ולטביה. אולם התקפות גישוש שנערכו במהלך אוקטובר 1943 הראו שמערך ההגנה הגרמני באזור המיועד להתקפה חזק, ולכן הפיקוד העליון הסובייטי החליט בסופו של דבר לנטוש את תוכנית המתקפה הגדולה שלו. ב-20 באוקטובר שונה שמה של חזית קלינין לחזית הבלטית ה-1 ואילו שמה של החזית הבלטית שונה לחזית הבלטית ה-2.

בסוף 1943 היה ברור לפיקוד הסובייטי שמתקפה גדולה לכיתור קבוצת ארמיות צפון איננה ריאלית, ולכן סוכם לחזור לתוכנית המתקפה המקורית, אך לשלב בה גם את החזית הבלטית ה-2, שנועדה לתקוף את חזית הארמייה ה-16 הגרמנית. נקבע שאם כוחות החזית יצליחו להשיג את יעדיהם, ניתן יהיה לנצל את ההצלחה להמשך המתקפה לכיוון לטביה. מטרת התוכנית הייתה להביא להשמדת הארמייה ה-18 הגרמנית, ובמידה שהמתקפה בחזית הארמייה ה-16 תזכה להצלחה, ליצור בסיס מוצק להמשך המתקפה לכיוון חוף הים הבלטי בלטביה.

יחסי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות הצבא האדום שנועדו להשתתף במבצע כללו את:

בסך הכול ריכז הפיקוד הסובייטי לקראת המתקפה המתוכננת כ-1,250,000 חיילים, 20 אלף תותחים, 1580 טנקים ו-1386 מטוסים. בנוסף לכך, בעורפה של קבוצת ארמיות צפון הגרמנית פעלו עשרות אלפי פרטיזנים סובייטיים.

וורמאכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת ארמיות צפון בפיקוד גאורג פון קיכלר כללה את היחידות הבאות:

  • הארמייה ה-16
  • הארמייה ה-18
  • צי האוויר ה-1

לפי הנתונים הסובייטיים, בראשית שנת 1944 כללה קבוצת ארמיות צפון 741 אלף חיילים, 10 אלף תותחים 385 טנקים ו-370 מטוסים. אולם לפי מקורות גרמניים היא כללה רק כ-600 אלף חיילים, 2400 תותחים ו-146 טנקים. בכל מקרה, אין מחלוקת על כך, שערב המתקפה הסובייטית הייתה לכוחות צבא האדום עדיפות משמעותית על כוחות הוורמאכט שניצבו מולם. אולם הגרמנים יכלו להסתמך על מערך הגנה עמוק וחזק, שנבנה במשך כשנתיים, ונותר כמעט ללא שינוי משנת 1941, עובדה שקיזזה את העליונות המספרית הסובייטית.

המתקפה הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון של המתקפה - ינואר 1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מתקפת רופשה

המתקפה של חזית לנינגרד נפתחה ב-14 בינואר, כאשר ארמיית המחץ ה-2 תקפה לכיוון דרום-מזרח ממובלעת אורניאנבאום. למחרת הצטרפה למתקפה הארמייה ה-42 של החזית. התקדמות שני הארמיות הייתה איטית אך ב-20 בינואר כוחות החלוץ הסובייטיים התחברו באזור רופשה. ב-21 בינואר החלו יחידות מהארמייה הגרמנית ה-18 בנסיגה מחשש לכיתור. כאשר נודע לפיקוד הסובייטי על הנסיגה הגרמנית פתחו גם הארמייה ה-67 של חזית לנינגרד והארמייה ה-8 של חזית וולחוב במתקפה בגזרתן. בעקבות ההצלחות הצבא האדום ארגן את כוחותיו מחדש תוך שינוי כיווני המתקפה. ב-24 בינואר שוחררה העיר פושקין ופבלובסק. הצבא האדום המשיך בהתקדמות ולקראת סוף החודש הגיע לנהר לוגה ואף הצליח לחצות אותו במספר מקומות.

המתקפה של חזית וולחוב במסגרת מבצע נובגורוד-לוגה החלה ב-14 בינואר מצפון ומדרום לנובגורוד. ב-17 בינואר נפרץ קו ההגנה הגרמני וב-20 בחודש שוחררה נובגורוד. הוחלט להמשיך את המתקפה לכיוון העיר לוגה במטרה לשחרר אותה ולהשתלט על קו מסילת הברזל לנינגרד-מוסקבה. הצבא האדום הצליח להשתלט על מסילת הרכבת החשובה , אך לא הצליח לשחרר את העיירה לוגה , שהייתה צומת דרכים חשובה.

המתקפה של החזית הבלטית ה-2 על עמדות הארמייה ה-16 החלה כבר ב-12 בינואר. לאחר 4 ימי לחימה הושגה התקדמות של 5-10 ק"מ בלבד. ב-16 בינואר סטבקה הביעה אי-רצון מהתקדמות המתקפה. מפקד החזית מרקאין פופוב הטיל את מלואו האחריות על מפקד הארמייה ה-10 והוא שוחרר מתפקידו. כמו כן, הוחלט לעצור את המתקפה ולאחר התארגנות מחדש לחדש את המתקפה בגזרה אחרת.

תמונת המצב בסוף ינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב הכוחות בסוף ינואר 1944

בעקבות הצלחות של חזית לנינגרד וחזית וולחוב הגרמנים נסוגו מפרברי לנינגרד למרחק 70-100 ק"מ מהעיר. המתקפה של החזית הבלטית נכשלה, אך ריתקה את הארמייה-16 ולא אפשרה לה להעביר כוחות לתגבור הארמייה ה-18.

הארמייה ה-18 הצליחה לבצע נסיגה מאורגנת אך מצבה היה קשה. מפקד קבוצת ארמיות צפון ביקש מאדולף היטלר אישור לסגת לקו הביצורים העורפי הראשי אך בקשתו לא התקבלה. הוא לא האמין שכוחותיו מסוגלים לבלום את המשך המתקפה הסובייטית בקווי ההגנה הקיימים ולכן שוחרר מתפקידו והוחלף על ידי ולטר מודל.

מבצע נובגורוד-לוגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת פברואר המשיכו חזית לנינגרד וחזית וולחוב במתקפה. ארמיית המחץ ה-2 וארמייה ה-43 של חזית לנינגרד תקפו לכיוון נרבה וארמיית ה-67 התקדמה ללוגה מכיוון צפון. הארמיות ה-8, ה-54 וה-59 של חזית וולחוב תקפו אף הן לכיוון לוגה מכיוון מערב. מפקד חזית לנינגרד לאוניד גובורוב היה בדעה שיש להתמקד במתקפה בחלק הצפוני של החזית לכיוון נרבה, אך לאור הקשיים בהם נתקלה המתקפה על לוגה הוא העביר את ארמיית המחץ ה-2 לאזור זה. קבוצת ארמיות צפון הזרימה את עתודותיה לאזור במטרה להחזיק בעיירה לוגה, ולכן ההתקדמות הסובייטית הייתה איטית מאוד. לאחר שבועיים של לחימה, התקדמות כוחות הצבא האדום איימה לכתר את כוחות הארמייה ה-18 במרחב לוגה, והגרמנים נאלצו לסגת מלוגה, ששוחררה על ידי הצבא האדום ב-12 בפברואר. לאחר כיבוש העיירה פורקה חזית וולחוב ורוב יחידותיה הועברו תחת פיקוד חזית לנינגרד, בעוד ארמיית המחץ ה-1 של החזית סופחה לחזית הבלטית ה-2.

לאחר כיבוש לוגה, המשיך הצבא האדום להתקדם לכיוון פסקוב. הגרמנים נסוגו באיטיות מערבה לקו ההגנה החדש שהוכן מבעוד מועד סמוך לגבול אסטוניה, תוך ניהול פעולות השהיה, ועצרו כאשר הגיעו לשם.

מצב הכוחות ב-15 בפברואר 1944

במקביל, חזית לנינגרד ניסתה לכבוש את נרבה. ב-3 בפברואר יחידות ארמיית המחץ ה-2 הצליחו לחצות את נהר נרבה ולהשיג ראשי גשר בגדה המערבית של הנהר מצפון ומדרום לנרבה. הלחימה סביב העיר הייתה קשה והתקדמות הכוחות התוקפים הייתה איטית ביותר. ב-14 בפברואר דרשה הסטבקה לכבוש את העיר עד 17 בחודש, אך למרות שהפיקוד הסובייטי הזרים תגבורות לאזור המגינים הגרמניים הצליחו לבלום את המתקפה. ב-22 בפברואר חזרה הסטבקה ודרשה מפיקוד חזית לנינגרד לכבוש את נרבה, ולהמשיך במתקפה מערבה לאחר כיבוש העיר.

מתקפת החזית הבלטית ה-2[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש לוגה והתקדמות לכיוון פסקוב באזור נוצר מצב חדש. סטבקה החליטה לחדש את המתקפה בעיקר על ידי ארמיית המחץ ה-3 וארמיית המשמר ה-10. בסוף ינואר 3 ארמיות של החזית קיבלו פקודה לחדש את המתקפה. מפקדת החזית הייתה פסימית בנוגע להשגת יעדי המתקפה. הם היו צריכים לתקוף באותו אזור בו ניסו להתקדם כבר מתחילת ינואר ללא הצלחה יתרה. למרות עדיפות ברורה בכוח אדם, הצבא האדום לא הצליח לפרוץ את קווי ההגנה ולאחר התקדמות בכ-15-20 ק"מ המתקפה נעצרה ב-15 בפברואר.

אומנם כאשר התברר שארמייה ה-16 הגרמנית החלה בנסיגה היה צורך להתחיל במרדף עוד לפני סיום ההכנות למתקפה חדשה. תוך מרדף יחידות גרמניות הצבא האדום הגיעה לקו הביצורים הראשי הגרמני. הסובייטים התקדמו מערבה בכ-150-180 ק"מ ונעצרו. רעיון הסטבקה שכוחות החזית יצליחו לפרוץ את הקו ההגנה הראשי הגרמני לא התממשו. יחידות שלחמו כבר כחודשיים ללא הפסקה כבר לא היו מסוגלים להמשיך במתקפה.

סיכום המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר חודשי לחימה הצליחו כוחות הצבא האדום לאלץ את קבוצת ארמיות צפון לסגת לקו ההגנה העורפי החדש (שכונה קו פנתר) שנבנה בקו נרבה - אגם פייפסי - פסקוב. הכוחות הגרמניים ניהלו נסיגה איטית ומסודרת לקו הביצורים החדש, תוך שהם גורמים אבדות כבדות לכוחות הסובייטיים התוקפים. במהלך המתקפה שוחרר כל מחוז לנינגרד וכן שטחים סמוכים וכוחות הצבא האדום השיגו התקדמות של 180-280 ק"מ.

למרות ההישגים הקרקעיים הניכרים של המתקפה הסובייטית, הצליחו הארמיות הגרמניות ה-16 וה-18 להימנע מכיתור, וייצבו מחדש את חזיתן לאחר שנסוגו לקו ההגנה החדש. כל נסיונות הצבא האדום לכבוש גם את הערים נרבה ופסקוב נכשלו, וכתוצאה מכך הודח מתפקידו מרקיאן פופוב, מפקד החזית הבלטית ה-2, הורד בדרגה ולא מונה יותר למפקד חזית במהלך המלחמה.

להצלחת המבצע היו גם השלכות מדיניות חשובות. בעקבות נסיגת קבוצת ארמיות צפון ממרחב לנינגרד - נובגורוד, הבינה ההנהגה הפינית שהמלחמה אבודה, והחלה לחפש דרכים להתנתק מגרמניה הנאצית ולהגיע להסכמה עם ברית המועצות ביחס לסיום המלחמה.