מבצע מוקד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע מוקד
מלחמה: מלחמת ששת הימים
6dayswar1.jpg

קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מיג 21 מצרי שהושמד בסיני
תאריך התחלה: 5 ביוני 1967
תאריך סיום: 5 ביוני 1967
משך הסכסוך: יום
מקום: שדות תעופה במצרים, ירדן, סוריה ועיראק
תוצאה: השמדת חילות האוויר הערביים
חיל האוויר הישראלי השיג עליונות אווירית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-190 מטוסי קרב  Flag of United Arab Republic.svg 242 מטוסי קרב, 30 מטוסי הפצצה, 27 סוללות נ"מ
Flag of Syria.svg  סוריה 95 מטוסי קרב
Flag of Jordan.svg  ירדן 24 מטוסי קרב 
אבידות
19 מטוסים  כ־450 מטוסים הושמדו כ-90% מהם על הקרקע,
שדות תעופה ערביים הושבתו 

מבצע מוקד הוא המבצע שפתח את מלחמת ששת הימים. במבצע זה הונחתה מכה מקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים, שכתוצאה ממנה הייתה לכוחות צה"ל עליונות אווירית מוחלטת בהמשך המלחמה.

תכנון המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנת 1962 הורה מפקד חיל האוויר, האלוף עזר ויצמן לראש ענף מבצעים סא"ל יעקב נבו לתכנן מבצע להפצצה של שדות התעופה של מדינות ערב. נבו בחר להיעזר בסרן רפאל סברון, מתכנן זוטר מענף מבצעים. השניים סברו כי תקיפה אפקטיבית של שדות התעופה הערביים צריכה להתמקד במסלולי ההמראה והנחיתה שיביא ללכידת המטוסים על הקרקע, ובכך תתאפשר השמדתם ביעפי תקיפה נוספים ותמנע נחיתה של מטוסי האויב שבאוויר. תכנון זה היווה שינוי ביחס לתוכניות התקיפה שהיו ברשות חיל האוויר עד אז שבהן תוכננה התקפה על מגדלי הפיקוח ועל המטוסים שעל הקרקע.

מאחר שהמסלולים נבנו מבטון עבה, בחנו המתכננים חלופות שונות להשבתתם וביצעו ניסויים. נמצא שכל סוגי אמצעי הלחימה שהיו בשימוש חיל האוויר אינם מתאימים לתקיפת המסלולים: ירי רקטות על מסלולי הבטון יוצרות בהם חורים קטנים וקלים לתיקון, ירי תותחי המטוסים שורט קלות את הבטון ופצצות הברזל היצוק מקפצות על המסלול או מתגלגלות ממנו ועלולות להחטיא אותו. המתכננים שקדו לפיכך בפיתוח פצצות ייחודיות שיפערו בבטון חור גדול שיביא להשבתתו למשך זמן מספיק עד ליעף התקיפה הבא.

מתאר הטיסה הדרוש לתקיפת פתע בגובה נמוך מאד, מתחת לגובה גילוי המכ"ם תוך נשיאת מטען חימוש מרבי שיצר גרר גדול דרש מהמתכננים לחשב צריכת דלק בכל סוג מטוס וחישוב מחדש של טווחי טיסה שלא היו קיימים בספרי היצרן. לצורך חישוב צריכת הדלק והטווחים ביצעו המתכננים טיסות ניסוי שמדמות טיסה אל יעדי התקיפה השונים בחימוש מלא.

במקביל הועברה למחלקת ההדרכה בחיל האוויר בפיקוד שעיה גזית בקשה לביצוע אימוני הפצצה מדויקת לטייסות חיל האוויר. בנגב שופץ מסלול ישן, הוצבו בו מטרות שמדמות מטוסי אויב ובו בוצעו האימונים להפצצת המסלול.

חיל המודיעין וענף מודיעין של חיל האוויר נתבקשו לאסוף מידע על כל שדות התעופה במדינות ערב. נאסף מידע רב על המסלולים, המתקנים, שגרת הפעילות בבסיסים הערביים, מיקומם של מכ"מי הגילוי האווירי במרחבים שסביב שדות התעופה, צורת העברת המידע ממכ"מי הגילוי אל המפקדות, זמני התגובה עד להזנקת מטוסים, יכולותיהם של הטייסים הערביים לפעול במזג אוויר קשה ובלילה ועוד.

לאחר גמר האיסוף בנו המתכננים טבלאות מפורטות ומדויקות שבהן הקצו לכל שדה תעופה את מבני המטוסים המתאים להתקפתו, את המסלולים שיש להרוס, משקל הפצצות שיוטלו על כל מסלול וכו'. לכל שדה תעופה ומסלול הוגדרו נתיבי טיסה עד ליעד וזוויות כניסה ויציאה מיעף ההפצצה. על גבי מפות המסלולים סומנו המקומות במסלול שבהם יש להטיל פצצה בהתאם לסוגי המטוסים שבו ולמרחקי ההמראה הדרושים למטוסיו. בדרך כלל סומנו שתי פגיעות דרושות לכל מסלול במרחק של שליש מכל צד. מלאכת התכנון הסתיימה בסוף שנת 1964. התוכנית שקבלה את השם "מבצע מוקד" נכרכה בכריכה כחולה והופקדה בענף מבצעים בחיל האוויר כתוכנית מבצע שניתן להפעילה בתוך 24 שעות.

לאחר השלמת התכנון יזמו נבו וסברון אימונים שדימו חלקים מהתוכנית. האימונים כללו הגעה ליעדים בגובה טיסה נמוך מאד, תוך שמירה על דממת אלחוט וביצוע יעפי הפצצה מדויקים. בהדמיות שונות שבוצעו בסיועו של יואש צידון נראה כי תנאי הכרחי להצלחת המבצע היה הפתעה מוחלטת של צבאות ערב כך שמטוסי ירוט לא יוזנקו כנגד המטוסים שחמושים במתאר הפצצות ואינם ערוכים לקרב אוויר. נמצא עוד כי לחיל האוויר דרושים 530 מטוסים לצורך הפצצת 14 שדות התעופה הערביים שבתוכנית בעוד שלחיל האוויר כ-200 מטוסים כשירים למטרות הפצצה בלבד. לפיכך יישום המבצע חייב שחלקו הגדול ממנו ייעשה בגלי תקיפה מאוחרים יותר ללא אותה הפתעה הכרחית תוך ניהול קרבות אוויר מול מטוסי ירוט של צבאות ערב.

למרות הקושי ביישום שנובע מכמות מטוסים קטנה מדי שברשות חיל האוויר המשיכו המתכננים בעדכון התוכנית בהתאם לשינויים בחיל האוויר ובשדות התעופה הערביים ובשנת 1965 הודפסה תוכנית המבצע המעודכנת במספר עותקים והועברה לבסיסי חיל האוויר הרלוונטיים.

ההכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה". בעקבות ההסלמה הגוברת יזם מפקד חיל האוויר האלוף מוטי הוד עדכון של תוכנית מוקד. נבדקו מחדש טבלאות המשימות, ההקצאה של מבני המטוסים, נתיבים ועוד. בחיל האוויר החלה פעילות תחזוקה מאומצת להכשרת מטוסים מושבתים או כאלה שנמצאים בתחזוקה תקופתית. הרמטכ"ל יצחק רבין שקל את הפעלת התוכנית אך סבר כי טמונים סיכונים גדולים במבצע:

  • אם יחשף המבצע לצבאות ערב טרם ביצועו, ייקלעו מטוסי חיל האוויר החמושים במתווה הפצצה לקרבות אוויר אבודים וחלק גדול מהם יופל. בתרחיש כזה יאלץ צה"ל לנהל מלחמה ללא סיוע אווירי הכרחי.
  • כל כוחו של חיל האוויר לא מספיק לביצוע התוכנית (לחיל האוויר כ-200 מטוסים בלבד לעומת 530 שדרושים למבצע) ולכן רוב משימת השמדת שדות התעופה ייעשה ללא גורם ההפתעה ההכרחי.
  • אם יחשף המבצע לצבאות ערב יוכלו חילות האוויר הערביים לתכנן תקיפה הרסנית על ישראל שכמעט כל מטוסיה נשלחו למשימת עומק ואינם כשירים להגנת שמי מדינתם.

לאחר שנועץ עם מפקד חיל האוויר מוטי הוד, הסכים רבין לקחת את הסיכונים שביציאה למבצע. הוחלט כי מבצע מוקד יהיה זה שיפתח את המלחמה כאשר המאמץ הראשון יופנה כנגד מצרים ובשלב שני יותקפו סוריה וירדן על אף שיאבד בשלב זה גורם ההפתעה הדרוש. בפני הממשלה הוצג המבצע בקווים כלליים בלבד במטרה למנוע דליפת התוכנית. לאחר התלבטויות רבות לנוכח הסיכונים אישרה הממשלה את התקיפה ב-4 ביוני והותירה את בחירת שעת התקיפה למפקד חיל האוויר. הוד קבע כי שעת התקיפה תהיה 07:45 (שהיא 8:45 לפי שעון מצרים), שעה שבה ערפילי הבוקר כבר התפוגגו, משטר הרוחות נוח, פטרולי הבוקר המצריים שבו לבסיסם ושבה מפקדי הבסיסים המצריים בדרכם לבסיס. בשעה 18:00, מספר שעות לאחר אישור הממשלה זומנו למפקדת חיל האוויר שלושת מפקדי בסיסי חיל האוויר, הכנפות ומספר קציני מטה לתדריך דחוף וסודי. מפקדי הבסיסים תודרכו בפרטי המבצע שיועד לבוקר היום שלמחרת. מלבד פרטי המבצע נתבקשו המפקדים לנקוט בכל האמצעים לשמירת סודיות מוקפדת ביותר: הטיסה תהיה בגובה נמוך מאד תוך שמירה קפדנית על דממת אלחוט מוחלטת. טייס שנקלע למצב חירום יחזור לבסיסו אם יוכל או ינטוש את מטוסו מבלי לדווח על כך בקשר ולא יפעיל את מכשיר האיתור האלחוטי (מכשיר "שרה") עד לאחר שעת ההפצצה. המטוסים ימריאו ברצף בזה אחר זה ללא קבלת אישורי המראה. מטוס שתתגלה בו תקלה או שטייסו ישתהה בהמראה ייעקף על ידי המטוס הבא מבלי להאט את קצב ההמראה. ראש ענף מבצעים, רפי הרלב מסר לכל אחד ממפקדי הבסיסים רשימת "כוחות ומשימות" עדכנית. מפקדי הבסיסים הונחו לתדרך את סגניהם רק בשעות הלילה. ואת הטייסים בתדריך שיערך בשעה 04:20 לפנות בוקר המחרת. בעת הזו היו לחיל האוויר 203 מטוסים שמתאימים למשימות הפצצת בתשע טייסות של מטוסי קרב שמתוכם 197 מטוסים שמישים.

התנהלות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום שני ה-5 ביוני 1967, עם אור ראשון יצאו כהרגלם פטרולי היירוט חיל האוויר המצרי במרווחים של חצי שעה זה מזה. בשעה 07:30 כמתוכנן נחתו אחרוני מטוסי הפטרול המצריים וטייסיהם פנו לארוחת הבוקר בבסיסם. יחידות ההאזנה של חיל המודיעין קלטו תשדורות שגרתיות ופעילות אימונים בחיל האוויר המצרי.

לשם הונאת חילות האוויר הערביים, ובמיוחד חיל האוויר המצרי, המריאו בשעה 06:45 ארבעה מטוסי האימון של בית הספר לטיסה מדגם פוגה מגיסטר שהתחזו ברשת הקשר למטוסי קרב‏[1]. הטייסים דברו ביניהם רבות לאורך כל הטיסה כשהם משתמשים באותות קריאה של טייסות קרב רבות ומדמות טיסות אימונים שגרתיות של מספר מבני מטוסי קרב.

פרט ל-12 מטוסי מיראז' 3 שנשארו להגנה על שמי המדינה, המריאו כמתוכנן בזה אחר זה כל מטוסי חיל האוויר שהיו כשירים למשימות הפצצה וזאת בתזמון מדויק כך שיהיו מעל מטרתם בדיוק בשעה 07:45 לפי שעון ישראל. הנעות המטוסים החלו בשעה 06:50. ראשוני הממריאים היו מטוסי אוראגן שיצאו מחצור ב-07:14 להפצצת שדה התעופה ביר גפגפה בסיני. בתוך כעשר דקות היו כל המבנים באוויר בדרך למטרתם. המבנים הורכבו ממטוסי ווטור, אוראגן, מיסטר, סופר מיסטר ומיראז' 3. ההמראה בוצעה כמתוכנן בדממת אלחוט מוחלטת כאשר צוות הקרקע מאשר את המראתם בתנועות ידיים, בפנסים ובשלטים בלבד. לאחר ההמראה נתכנסו המטוסים במבנים צמודים בטיסה בגובה נמוך. לאחר המראת מטוסי ההפצצה המריאו זוג מטוסי ווטור בלתי חמושים שעליהם ציוד אלקטרוני לחסימת מכ"ם כשהם מלווים בשני מטוסי מיראז'. מטוסי הווטור נסקו לגובה רב וחסמו את מכ"מי הגילוי האווירי המצריים למשך שעתיים.

על מובילי המבנים היה לנווט על פי אזימוט תוך שמירה על מהירות טיסה קבועה למשך זמן קצוב כשגובה הטיסה אינו מאפשר שדה ראיה מספיק לניווט נוח.

בחדר המלחמה של חיל האוויר שהו הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חיל האוויר מוטי הוד, יועץ ראש הממשלה לביטחון יגאל ידין וקציני המטה הכללי ומטה חיל האוויר בהמתנה דרוכה וממושכת לדווחים. בשעה 07:40, כחמש דקות לפני ההפצצה, קיבל ראש מודיעין חיל האוויר הרלב ידיעות ממקרות מודיעיניים שונים שלפיהם לא ניכרת תנועה חריגה בחיל האוויר המצרי בכך הופג החשש מדליפת המבצע.

הגל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 07:45 הגיעו מטוסי חיל האוויר, בו זמנית, אל 11 שדות תעופה מצריים. סמוך ליעדים הדליקו הטייסים את מכשירי הקשר ודווחו כל אחד בתורו על כניסה ליעף הפצצה של המסלולים. המטוסים תקפו חלק משדות התעופה באמצעות "פצצות פיצוח מסלול" (פפ"ם) שתוכננו בצרפת ויוצרו בישראל. התקיפה הפתיעה לחלוטין את חיל האוויר המצרי. לאחר שהטילו את פצצותיהם, המשיכו מטוסי חיל האוויר לחוג סביב שדות התעופה ולהמטיר אש תותחים על מטוסים שכלואים בו. ביעפי הצליפה הובערו מטוסים ומתקנים רבים בכל שדה. במקצת שדות התעופה נאלצו המבנים לנהל קרבות אוויר עם מטוסים מצריים שהמריאו לפני ההפצצה. לאחר שסיימו את הצליפה נכנסו מבנים נוספים להמשך השמדת השדות. לחלק מהמטוסים, בעיקר במבנים המאוחרים, נותרו לאחר התקיפה פגזי תותחים שלא הומטרו על השדה. מטוסים אלה צלפו על מטרות מצריות מזדמנות בדרכם חזרה כגון שיירות כלי רכב, מתקני מכ"ם וכו'. תקיפות הגל הראשון נמשכו מ 07:45 ועד 09:05 ובו הושמדו 197 מטוסים מצריים, מתוכם 8 בקרבות אוויר. ששה שדות תעופה מצריים הושבתו כליל: אל עריש, ביר גפגפה ביר תמדה וג'בל ליבני בסיני ופאיד וכברית מעבר לתעלת סואץ.

לחיל האוויר אבדו בתקיפות הגל הראשון שמונה מטוסים, שבעה טייסים נהרגו, שלושה טייסים נפצעו ושניים נפלו בשבי. מיד לאחר גל התקיפה הראשון פותחו תצלומים שהביאו המטוסים במטרה להכין יעדים חדשים לגל התקיפה השני. בעיקר נבחנו תצלומי שלושת שדות התעופה הגדולים שהותקפו: בני סואף, אבו סואר וקהיר מערב. החל מהשעה 9:00 שידרו תחנות הרדיו המצריות לרבות תחנת "קול הרע"ם מקהיר" ששידרה בשפה העברית דווחים שוטפים על תבוסה ישראלית. בין היתר דווח "מטוסינו תקפו מטרות בשטח ישראל" "בעוד שעות ספורות תיפול תל־אביב בידינו הערבים". מיד בתחילת ההפצצה פקד רבין לכוחות החי"ר והשריון לפרוץ לסיני. ובכך למעשה פרצה המערכה הקרקעית של מלחמת ששת הימים.

הגל השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנתבררו הפגיעות בשדות המצריים השונים נבחרו מטרות לגל התקיפה השני. המבנים יצאו במהירות לאחר תדריך קצר ולאחר חימוש ותדלוק המטוסים ששבו מהגל הראשון. בגל התקיפה השני בשונה מהראשון, טסו המבנים בגובה חסכוני בדלק שמאפשר נווט יעיל. איתור השדות היה פשוט מאחר שהם העלו עשן מהתקיפות הקודמות. תקיפות הגל השני החלו בשעה 09:34 והתמקדו בבסיסי חיל האוויר המצרי שעל פי תוכנית מוקד המקורית לא ספגו את מטען הפצצות הדרוש להשמדתם או כאלה שהיה ספק לגבי סגירתם. חלק מהמבנים ביצעו יעפי צליפה במטרות מזדמנות מצריות בסיני לאחר שבשדות שהתקיפו נגמרו המטרות. הותקפו משאיות, מתקני מכ"ם, כלי רכב ועוד.

סך הכל בוצעו בגל השני 164 גיחות והותקפו 11 שדות תעופה וכן תחנות מכ"ם ואמצעי לחימה אלקטרונית. בגל זה הושמדו 107 מטוסים. התקיפות נמשכו שעה ו- 44 דקות. בשעה 12:00 החלו מטוסים סוריים, ירדנים ועיראקיים לתקוף מטרות בצפון הארץ, וגרמו נזקים מועטים.

הגל השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקפת הגל השני בוצעה בחיל האוויר הערכה מחודשת ונלמדו תוצאות התקיפה. כל בסיסי חיל האוויר המצרי בסיני היו מושבתים וכל המטוסים שבהם מושמדים. גם שדות התעופה העיקריים האחרים במצריים היו מושבתים וכך גם רוב מתקני המכ"ם. לפיכך פחת החשש ממפגש ומעימות עם מיירטים מצריים ולכן התקיפות הבאות בוצעו בטיסה בגובה נוח לנווט ולטיסה מהירה וחסכונית בדלק גם כאשר המבנים היו מעל לסיני. החל מהשעה 11:30 הוזנקו מטוסי תקיפה סוריים כנגד מטרות בצפון הארץ בתגובה לתקיפת מצרים. לנוכח ההצלחה בהשבתת השדות המצריים והתמעטות המטרות שנותרו להשמדה במצרים, החליט מפקד חיל האוויר מוטי הוד להוציא מבנים שתוכננו לתקיפות חוזרות במצרים לכוון שדות התעופה בסוריה. חלק מהמבנים קיבלו את המשימות והיעדים החדשים בדרכם למטוסים. מאחר שתקיפת השדות הסוריים נעשתה ללא גורם ההפתעה שהייתה בגל התקיפה הראשון במצריים, שיגר חיל האוויר מבני מיראז'ים במקביל למטוסים שהפציצו וסיפקו להם חיפוי כנגד מטוסי ירוט סוריים שחגו מעל לבסיסים. גם חוסיין מלך ירדן החליט כבר בשעות הבוקר לתקוף את ישראל לנוכח הדווחים המצריים על הצלחות צבאיות ופנה בבקשה לעיראק ולסוריה להעמיד לרשותו עוד מטוסים וטייסים כדי שיוכל לתקוף בעוצמה את צה"ל. הסיוע המובטח הגיע באחור ורק בשעה 11:00 יצאו מספר מטוסים עיראקיים לירדן. אך מאחר שנוספו עוד ועוד ידיעות באמצעי התקשורת הערביים על תבוסה ישראלית החליט לצאת למתקפה בכוחו שלו. החל מהשעה 11:50 יצאו 16 מטוסי האנטר לתקיפת יעדים בישראל. בתגובה החליט מפקד חיל האוויר מוטי הוד לשלב בתוכנית התקיפה גם את שדות התעופה של ירדן ולהשמידם. בתקיפה הושבתו שדות התעופה הירדניים והושמדו מטוסי הקרב הירדניים בתוך שעתיים. בנוסף הושמדו כלי טיס אזרחיים וכן הותקפו מתקני מכ"ם ויעדים אחרים. לאחר שהושמדו כמעט כל מטוסי חיל האוויר הירדני אסף המלך חוסיין את הטייסים והודיע להם שיועברו לעיראק עד לסוף המלחמה כדי לסייע במלחמה כנגד ישראל. הטייסים נשלחו באוטובוס לשדה התעופה H-3 עוד באותו היום.

החל משעות הצהריים הגיעו למודיעין הישראלי ידיעות על הצטרפות עיראק למלחמה. חטיבה משוריינת נשלחה דרך ירדן לגבול ישראל ומטוסים הועברו לשדה התעופה H-3 שהוא המערבי ביותר. לכן הוחלט בשעות הצהריים לצאת לתקיפת שדה התעופה H-3 בעיראק. הגיחה לשדה המריאה בשעה 14:15. העיראקים שתיכננו להעתר לבקשת מצרים ולשלוח טייסות כחיל משלוח החליטו להימנע מכך ולשמור את כוחם להגנה על שדותיהם בכך נותרה מצרים נטולת כוח אווירי עד לסוף המלחמה.

תקיפות הגל השלישי החלו בשעה 12:45. בסך הכל בוצעו 85 גיחות במצרים, 48 בירדן, 67 גיחות בסוריה וגיחה אחת נגד שדה התעופה H-3 בעיראק.

חיל האוויר הירדני הושמד כולו (ב-51 גיחות). כמחצית מחיל האוויר הסורי הושמד (ב-82 גיחות) והיתר ברחו לשדות מרוחקים. כמו כן הותקפו שדות תעופה בעיראק ושדות נוספים במצרים.

תקיפות מהיום השני למלחמה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקפת הגל השלישי הושמד חיל האוויר הירדני. חיל האוויר הסורי שספג פגיעות בשדות התעופה שלו והושמדו מחצית ממטוסיו נמנע מלשגר מטוסים לעבר שטח ישראל. אולם נראה היה כי עיראק, שלה הוקצה רק מבנה תקיפה יחיד (ארבע גיחות בלבד), הייתה בעלת יכולת ונכונות לשגר מטוסים לעבר ישראל. בבוקר יום ה-6 ביוני תיכנן חיל האוויר העיראקי לשגר רביעיית מפציצי טופולב 16 ולהפציץ את תל אביב ואת רמת דוד (לבסוף הפציץ רק מטוס אחד). גם בבוקר ה- 7 ביוני הגיעה ידיעה מודיעינית שלפיה מצרים שיגרה בקשה דחופה לעיראק לצאת ולתקוף את שדה התעופה חצור ואת רמת דוד. השדה העיראקי היחיד שהיה בטווח שמאפשר שיגור מטוסים לישראל היה H-3. לכן הוחלט גם בבוקר היום השלישי למלחמה להזניק מבנה של מפציצי ווטור ומבנה של מיראז'ים לתקיפה נוספת שלו. התוקפים העמוסים בפצצות נתקלו בשמיניית מטוסי ירוט בסופו של הקרב הופלו שלושה מטוסים ישראלים מתוך השמונה שתקפו. שניים מהטייסים נפלו בשבי העיראקי‏[2] והושבו לישראל בסוף החודש‏[3]. לאחר גיחה טראגית זו הוחלט שלא לתקוף שוב את שדה H-3. אך גם העיראקים לא יזמו עוד תקיפות בישראל עד סוף המלחמה.

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרבית שדות התעופה במצרים, ירדן וסוריה הושבתו כבר ביום הראשון למלחמה ונותרו מושבתים עד לסופה.
  • ביום המלחמה הראשון הושמדו כ-70% ממטוסי הקרב וההתקפה של ארצות העימות (400 מטוסים).
  • לישראל הייתה עליונות אווירית מוחלטת לאחר המבצע וכבר ביום הראשון למלחמה התפנו מטוסי חיל האוויר לתקיפת מטרות קרקע וסיוע לכוחות חי"ר ושריון.
  • בבוקר המבצע שידרו אמצעי התקשורת המצריים דווחים על הצלחה מצרית בקרבות. ישראל נמנעה מפרסום הצלחת התקיפה ורק בחצות היום הראשון הודיע הרמטכ"ל יצחק רבין ברדיו כי הושמדו בקרבות 400 מטוסי אויב.
  • לאחר המלחמה שיקמו חילות האוויר הערביים את ציי המטוסים באמצעות רכש נרחב בעיקר מתוצרת סובייטית. מאחר שמעט טייסים ערביים נהרגו במלחמה, הצליח חיל האוויר המצרי לחזור לגודלו הקודם כבר ביוני 1968 (כשנה לאחר המלחמה). חיל האוויר הסורי השלים את אבדותיו באמצע שנת 1968 כשנה לאחר המלחמה. לאחר השיקום החל תכנון מבצע חדש להשמדת חילות האוויר הערביים שנקרא מבצע לפיד שנמסר לטייסות ב- 17 ביולי 1968.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני שלום, כרעם ביום בהיר - מבצע מוקד, 2002
  • יוסי עבודי וזאב לכיש, "מבצע 'מוקד' - השמדת חילות האוויר הערביים במלחמת ששת הימים", בספר: אריה שמואלביץ' (עורך), זירת קרב - קרבות הכרעה בארץ ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2007.
  • אהוד יונאי, עליונות אווירית, הוצאת כתר, 1995, עמ' 162-192

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתי אברמוב, עפה מקורס טיס, "ידיעות אחרונות", 19.4.2010
  2. ^ אליעזר דרור, ביום השלישי ולא הראשון, מעריב, 2 ביולי 1967
  3. ^ שני טייסי חיל האוויר הוחזרו על ידי הירדנים, דבר, 28 ביוני 1967