מבצע משה (מלחמת העצמאות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילי צה"ל בבאר שבע, בנובמבר 1948, בכניסה לבניין "בית הספר לילדי הבדואים", בו הייתה קודם מפקדת הצבא המצרי.

מבצע משה היה הקרב לכיבוש באר שבע במהלך מלחמת העצמאות. המבצע נקרא על שם משה אלברט, מפקד פלוגת ההגנה של חטיבת הנגב, בבית אשל.

קרב "מבצע משה" התקיים ב-21 באוקטובר 1948. קרב זה היה חלק ממבצע יואב ונערך בסופו. במסגרת "מבצע יואב" נפתח מסדרון קרקע מהנגב לשאר ישראל בקרבת רצועת הניתוק. לאחר כיבוש הדרכים לאזור ניתן היה לכבוש את באר שבע, שהייתה העיר המרכזית באזור, ושימשה כמרכז אורבני, כלכלי, תעסוקתי, ומנהלי חשוב. הכיבוש היה משמעותי מבחינה צבאית ופוליטית. הוא עזר לנתק את נתיב האספקה של האגף המזרחי של חיל המשלוח המצרי, וחיזק את שייכות מדבר הנגב לישראל. המתקפה הסתיימה כאשר המצרים נכנעו למשטרת העיר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר שבע המודרנית נוסדה בסוף המאה ה-19 כחלק מהמדיניות של עבדול חמיד השני לבנות ולהרחיב את האוכלוסייה באזורי המדבר של האימפריה העות'מאנית (השאר כללו את ג'ראש, עמאן ועקבה).

העיר נכבשה על ידי הצבא הבריטי בשנת 1917, ובתקופת המנדט הבריטי שימשה כמרכז צבאי ומינהלי, בהיותה העיר הגדולה והחשובה בנגב. בבית הקברות הצבאי הבריטי בבאר שבע קבורים חללי הקרב לכיבושה על ידי הבריטים. עם יציאת כוחות המנדט הבריטי משטחי ארץ ישראל בחודש מאי 1948, נכנסו לבאר שבע כוחות צבא מצרים והקימו בה את מפקדתם הצפונית ביותר. בעיר היו מתקנים צבאיים ושלטוניים שאפשרו את התבססות הצבא המצרי בה, והיא הייתה כבושה על ידי המצרים במשך כחצי שנה.

אף על פי שבתוכנית החלוקה של חבר העמים נכללה העיר דווקא בשטח המדינה הפלסטינית המיועדת, חשיבותה האסטרטגית של העיר הייתה ברורה, ומשמעות שליטה בה הייתה שליטה במרחב הנגב. כוונת היישוב היהודי הייתה לכבוש את באר שבע עוד במהלך מבצע ברק שהיה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד', שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב. אך בשל הקרבות העזים בפרוזדור ירושלים ובכפר דרום, ועקב עוצמת הצבא המצרי, לא ניתן היה להגיע בתחילה עד באר שבע.

העיר הוגנה על ידי סדר גודל גדודי והייתה מגודרת עם עמדות מבוצרות, תעלות ומיקוש נ.ט., וכיבושה דרש לחימה קשה.

כיבוש באר שבע נהיה אפשרי שוב רק בסיום מבצע יואב, כאשר כוחות ישראליים גדולים תקפו במתקפה גדולה מספר עמדות מצריות במספר מקומות ביניהם בית חאנון ורצועת הניתוק.

עוד לפני פתיחתו של המסדרון היבשתי לנגב ב-20 באוקטובר, לכידתה של באר שבע הייתה בראש סדר העדיפויות של חטיבת הנגב בעקבות חידוש המלאי שלה ואספקה מחדש שהופעל על ידי מבצע אבק.

בעקבות ההצלחות בהיבטים הללו, צה"ל יכל להכות פעם אחרונה לפני שהפסקת האש תכנס לתוקף ב-22 באוקטובר, בעזה או בבאר שבע.

התקיפה הייתה צריך להיות מוצלחת ובמסגרת יום אחד. ב-19 באוקטובר הועברו לעזה חיילים מהמטה של חיל המשלוח המצרי במג'דל בשביל לשפר את הגנתה של עזה, ובאר שבע שימשה את מצרים כחיבור לאגף המזרחי של צבאה, שהוצב בין חברון לבית לחם.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין ה-19 ל-20 באוקטובר, נשלחו כוחות מחטיבה 7 וחטיבה 8 הגדוד של הנגב למובלעת, וכן כוחות חטיבת נגב חי"ר (מגדוד 9) עסקו בפשיטות במסדרון בין עזה לרפיח (היום רצועת עזה). ב-20 באוקטובר, מפקדי הכוחות נפגשו במטה חטיבת הנגב בשובל לתדריך אחרון.

כיבוש העיר הוטל על חטיבת הנגב בפיקוד נחום שריג. הקרב נקבע ל-20 באוקטובר 1948. בהתאם לתוכנית הפציצו מטוסי בי-17 את העיר לפני התאריך המיועד, אולם ההתקפה על העיר החלה רק בשחר ה-21 באוקטובר. אז החלה הרעשה ארטילרית על העיר מכמה כיוונים והחלו התקפות הסחה משוריינות. את ההבקעה לשטח המבוצר הובילה מחלקת הפריצה של גדוד 9. לאחר שהשתלטה על השכונה החדשה, שהייתה חלק מהמערך המבוצר, חדרה לעיר פלוגת "הקומנדו הצרפתי" שטיהרה את השטח הבנוי של העיר והתקדמה עד סמוך לבניין המשטרה שבו הייתה ממוקמת מפקדת הצבא המצרי. בשעה 09:00 נכנע המפקד המצרי לאחר שנורו פגזי נ"ט מתותח שהיה מוצב על זחל, לעבר בניין המשטרה.

בשעות הצהריים של יום ה-21 באוקטובר נכבשה העיר‏[1], ומיכאל הנגבי נתמנה למושל הצבאי של העיר‏[2].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירב הלפרין, דובר צה"ל מודיע-ההודעות שליוו את חיינו, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2011, עמ' 13.
  2. ^ ש. פינס, לא נוותר על הנגב, דבר, 24 באוקטובר 1948