מבצע ניקל גראס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טנק מסוג M60 פטון נפרק ממטוס C-5 גלקסי בשנת 1973

מבצע ניקל גראס הוא מבצע אמריקאי לסיוע באספקת נשק ותחמושת לישראל במלחמת יום הכיפורים שבוצע ברכבת אווירית. שם המבצע הישראלי לקליטת הציוד היה "מבצע מנוף".[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים איבד צה"ל אמצעי לחימה רבים בקרבות הבלימה. ב-24 השעות הראשונות אבדו לחיל האוויר 40 מטוסי קרב וחיל השריון איבד כ-200 טנקים‏[2]. בתום שלושת הימים הראשונים של הלחימה עמדו האבדות על 49 מטוסי קרב וכ-500 טנקים וכן נעשה שימוש בתחמושת רבה ממחסני החירום. בעקבות זאת נוצר בישראל חשש למחסור בציוד צבאי מסוגים שונים ובעיקר מטוסי פנטום, טנקים ותחמושת, במיוחד ארטילרית, שהוזמנו עוד קודם למלחמה אך מועד אספקתם היה עתידי. ישראל החלה לפנות בבקשות לסיוע החל מה-7 באוקטובר.

הבקשות הישראליות הועברו לממשל של ארצות הברית בשלושה ערוצים מקבילים. משרד הביטחון פנה לשגרירות ארצות הברית בישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, שמחה דיניץ, פנה להנרי קיסינג'ר ומרדכי גור פנה לפנטגון‏[2]. ככל שהמלחמה התקדמה, התארכה הרשימה של הציוד שישראל בקשה מארצות הברית.‏[3]

בימים הראשונים דחתה ארצות הברית את בקשות ישראל לסיוע ואפילו סירבה לבקשת ישראל שמטוסים ישראלים ינחתו בארצות הברית ויאספו תחמושת וחלקי חילוף חיוניים בהיקף מוגבל. הנרי קיסינג'ר אמר לנציגים הישראליים שהסירוב נובע מהתנגדות של ג'יימס ר' שלזינגר שעמד בראש מחלקת ההגנה של ארצות הברית וכן שלובי הנפט היושב בפנטגון מונע את הסיוע. בהמשך נאמר לנציגים הישראליים שהנשיא החליט עקרונית לספק לישראל מטוסי קרב במקום אלו שאבדו לה, אולם המטוסים לא סופקו.‏[4] עד ה-13 באוקטובר 1973 נמסר לישראל סיוע מוגבל בלבד באמצעות מטוסים אזרחיים לא מסומנים.

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 באוקטובר, בשעה 18:30 לערך נחת בשדה התעופה לוד מטוס גלקסי אמריקני ראשון ובו מלבד ציוד גם יחידת פיקוח אווירית שמנתה כ-50 חיילים שעתידים לפקח על הפריקה ועל תחזוקת המטוסים. בסך הכל שלחה ארצות הברית סדרה של 567 טיסות: 145 גיחות של מטוסי גלקסי, ו-422 גיחות של מטוסי סטארליפטר, שבמסגרתם הועברו לישראל, עד 14 בנובמבר 22 אלף טון של ציוד: מטוסים, מסוקים, חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם אמצעי לחימה חדישים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי טאו ולאו. ישראל ביקשה לקבל טנקים מציוד אמריקני שהיה מוצב בגרמניה, אך ארצות הברית לא נעתרה לכך. על פי יו"ר המטות המשולבים אז האדמירל תומאס מורר האמריקנים הסכימו אך הסירוב היה גרמני.[5] מדינות אירופה לא הרשו למטוסים האמריקאים לתדלק בשטחן, וחלקן אף סירבו למעבר המטוסים האמריקאיים מעל שטחן. לבסוף ארצות הברית קיבלה זכויות נחיתה באיים האזוריים, רק לאחר שניקסון הפעיל לחץ כבד על פורטוגל. חלק מהמטוסים תודלקו באוויר מעל לאוקיינוס האטלנטי. שיא המאמץ היה בין התאריכים 18-20 באוקטובר שבהם נחתו בישראל 28 מטוסים ליום, חלקם מטוסי אל על. לאחר הפסקת האש ירד מספר המטוסים לשניים ביום.

בנוסף הועברו לישראל לקראת סוף המלחמה באופן ישיר לשדה התעופה לוד 36 מטוסי פנטום, 60 מטוסי סקייהוק, רובם ישנים, וכן מספר מסוקים ומטוסי הרקולס. בחלק מהמטוסים היה הכרח לבצע התאמות והחלפת מערכות. הסקייהוקים שנשלחו הספיקו לבצע במהלך המלחמה כ-280 גיחות מבצעיות והפנטומים כ-200 גיחות. המטוסים הוטסו עם סמלי חיל האוויר הישראלי אך נותרו צבועים בצבעי הגוף של חילות האוויר האירופיים שמהם הם הגיעו.

יובל נאמן, שהיה אחראי על הרכבת מטעם ישראל, גילה כי המבצע היה כרוך גם בתרגילי הטעיה. טנק 60-M שהוטס לישראל, הוחזר לארץ היעד לאחר שכל הצלמים הסתלקו‏[6]. תקציב סיוע החירום לישראל, שאותו אישר הקונגרס לשם מימון הרכבת האווירית, עמד על 2.2 מיליארד דולר.

מניעי ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעי ארצות הברית בדחיית ההסכמה לסיוע הצבאי לישראל עד ה-13 באוקטובר, שבוע לאחר פתיחת המלחמה, כאשר ידה של ישראל בחזית הצפון הייתה על העליונה, והחזית בסיני התייצבה, נתונים במחלוקת. היו שטענו שמדובר במדיניות משותפת של הממשל בארצות הברית, בעוד אחרים טענו שגורמים בממשל טרפדו החלטות של הממשל לסייע לישראל. עלתה למשל הטענה שכבר ב-9 באוקטובר 1973 הורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, על הפעלתה של רכבת אווירית (וימית) לישראל, ושג'יימס ר' שלזינגר שעמד בראש מחלקת ההגנה של ארצות הברית או מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר או שניהם גם יחד, השהו את ההוראה עד לליל ה-12 באוקטובר והאשימו זה את זה בבירוקרטיה שגרמה לעיכוב במשלוח המטוסים. על פי גרסה זאת, הרכבת האוירית יצאה לדרך רק לאחר שהנשיא, שהיה שקוע בענייני פרשת ווטרגייט, התערב והורה באופן נחרץ להפעיל את הרכבת האווירית במלוא הקיטור: "לעזאזל, השתמשו בכל דבר שיכול לעוף".[דרוש מקור]

ישנם הטוענים שהסירוב הראשוני למתן סיוע נבע מחשש של ממשל ארצות הברית לפגיעה ביחסי ארצות הברית עם מדינות ערב.

פרופסור קוואנדט (William B. Quandt), שהיה עוזרו של הנרי קיסינג'ר בזמן המלחמה, טוען שמטרת קיסינג'ר הייתה שישראל תנצח במלחמה, אבל ניצחון מתון כך שמצרים תבקש מארצות הברית להתערב. לכן קיסינג'ר השהה את התחלת הרכבת האוירית כדי לרכך את ישראל. קיסינג'ר לחץ על גולדה מאיר להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מידית. מאיר הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה בטענה שמצרים מנצחת. בתגובה קיסינג'ר הפעיל מידית את הרכבת האוירית כדי שמצרים תתחיל להפסיד.‏[7]

דוד בוקעי טוען כי האחראי המרכזי לעיכוב הרכבת האווירית היה הנרי קיסינג'ר, שהשתמש בשורה של מניפולציות כדי לגרום לכך שישראל לא תגיע לניצחון מוחץ מדי, על פי התפיסה האמריקנית שהיא לא תתן לערבים לדחוק את ישראל לים, אך גם לא תתן לישראל להשפיל את הערבים. הוא עוד מציין כי מדיניות זו של עיכובים והשהיות נמשכה כאשר ארצות הברית ניסתה לאלץ את ישראל להסכים להפסקת אש, ולהציל את הארמייה המצרית השלישית הנצורה. אדמירל אלמו זומוואלט טען שקיסינג'ר ביקש לדאוג לכך שישראל "תקיז מעט דם" על מנת לרכך אותה לקראת המשא ומתן המדיני.[דרוש מקור]

החוקר ישי קורדובה טוען, לעומת זאת, שארצות הברית נמנעה מלהעניק סיוע לישראל בגלל מדיניותה כלפי ברית המועצות, ורק לאחר שברית המועצות הפעילה את הרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים, הפעילה ארצות הברית את הרכבת האוירית שלה, כצעד נגד ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון.

השפעת הרכבת האוירית על המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת האוירית הגיעה רק החל מערב ה-14 באוקטובר, ובאופן אינטנסיבי רק החל מיום 18 באוקטובר, כלומר לקראת סוף המלחמה. השפעת הרכבת האוירית ואי הושטת הסיוע בשבוע הראשון על הלחימה נתונים למחלוקת.

פרטי מידע סותרים נמסרו על עצם הצורך בציוד שנשלח והיקף השימוש בו. הרמטכ"ל דדו מצוטט כמי שהדגיש את חשיבות הרכבת האוירית באומרו לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן".[דרוש מקור] לעומת זאת, היו שטענו שלישראל לא היו חוסרים מהותיים, למעט בפגזי ארטילריה‏[2] והיו אף שטענו שגם בפגזי ארטילריה לא היה חוסר וכי לחיל התותחנים נותר כמחצית המלאי שהיה בתחילת המלחמה. עם זאת, היו שטענו שאי הודאות לגבי הגעת אספקה של ציוד ותחמושת גרמה לישראל לקמץ בשימוש באמצעי לחימה ואף נטען שישראל דחתה מתקפת נגד בסיני בגלל מחסור בציוד‏[3].

  • חלק מאמצעי הלחימה היו חדישים ולצה"ל שהיה שקוע בלחימה אינטנסיבית לא הייתה יכולת לקלוט ולתרגל אותם (למשל טילי טאו שהשימוש בהם לא היה אפקטיבי).
  • לא הועברו ברכבת האווירית טנקים והשחיקה המשמעותית בשריון הישראלי לא פוצתה (נשלחו טנקי פטון M-60 בודדים בלבד לקראת סוף המלחמה ויש הטוענים שהם הוטסו חזרה עוד באותו יום על ידי האמריקאים).
  • מטוסי הקרב נשלחו לקראת סוף המלחמה ונדרשו בחלק מהם התאמות שעיכבו השתתפותם בקרבות. יחד עם זאת חיל האוויר הספיק להשתמש בהם במספר מאות גיחות.

יש הטוענים כי הרכבת האווירית לא שינתה דבר מבחינת התפתחות הקרבות, ועיקר תועלתה היה ברמה הפסיכולוגית וההצהרתית, שעל פי יובל נאמן, גם היא לא הייתה דבר מבוטל. מנגד, היו שטענו שהרכבת האווירית לישראל יצרה רושם אצל חלק מהציבור בישראל ובעולם כי ארצות הברית "הצילה את צה"ל" וכי ביטחון ישראל תלוי בארצות הברית ורושם זה כירסם בכושר ההרתעה של ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בוקעי, "קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים", נתיב, ספטמבר 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בטאון חיל האוויר, אוקטובר 1993 גיליון מס' 194(93), מנוף מאמריקה
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Michael Brecher, Benjamin Geist, Decisions in crisis: Israel, 1967 and 1973, University of California Press, 1980, page 206
  3. ^ 3.0 3.1 Elmo R. Zumwalt, On watch: a memoir, .Quadrangle/New York Times Book Co., 1976, pp. 432-434
  4. ^ מערכות 256, עמוד 47.
  5. ^ אמיר אורן"אתה תשיג את המטוסים, אנחנו נטפל בקונגרס", באתר הארץ, 21 בספטמבר 2007.
  6. ^ יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים, נתיב ‏104, יוני 2005, עמ' 53
  7. ^ עמית לוינטל, ‏קיסינג'ר חשב שישראל תנצח בתוך יומיים, באתר ישראל היום, 13 בספטמבר 2013