מבצע סערת אוגוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע סערת אוגוסט
(המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט)
תאריך:

9 באוגוסט2 בספטמבר 1945

מקום:

מנצ'וריה, מונגוליה, סחלין, איי קוריל וקוריאה

תוצאה:

ניצחון סובייטי מכריע שתרם לכניעת יפן

הצדדים הלוחמים
Flag of the Soviet Union.svg ברית המועצות
Flag of Mongolia.svg מונגוליה
Flag of Japan.svg יפן
Flag of Manchukuo.svg מנצ'וקוו
מנגז'יאנג
מפקדים

Flag of the Soviet Union.svg אלכסנדר ואסילבסקי

War flag of the Imperial Japanese Army.svg אוטוזו יאמאדה

כוחות

1,577,225 חיילים
26,137 תותחים
1,852 תותחים מתנייעים
3,704 טנקים
3721 מטוסים

1,217,000 חיילים (993 אלף יפניים)
6,700 תותחים
1,155 כלי רכב משוריינים
1,800 מטוסים

אבידות

(נתונים סוביטיים)
8,219 הרוגים
22,264 פצועים
(הערכות יפניות)
+20,000 הרוגים
+50,000 פצועים

(הערכה סובייטית)
83,737 הרוגים
594,000 שבויים
(הערכה יפנית)
21,000 הרוגים
 ? שבויים

מבצע סערת אוגוסט היה מבצע צבאי בשלהי מלחמת העולם השנייה, שנערך בין 9 באוגוסט ל-2 בספטמבר 1945, ובמהלכו תקפה ברית המועצות שטחים בשליטת יפן בצפון-מזרח סין ובצפון האוקיינוס השקט. המתקפה הסובייטית נפתחה יומיים לאחר הטלת פצצת האטום האמריקאית על הירושימה. תוך 11 יום הביסו שלוש החזיתות הסובייטיות שהשתתפו במתקפה את צבא קוואנטונג היפני בצפון סין והשתלטו על שטח עצום הכולל את מנצ'וריה, צפון קוריאה, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים בסדרת מבצעים מהירים שבהם נטלו חלק כוחות יבשה, ים ואוויר. "מבצע סערת אוגוסט" נחשב כפסגת היישום של "תאוריית הקרב העמוק", שפותחה בברית המועצות בשנות ה-30, וכמבצע הצבאי הסובייטי המוצלח ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה.[1]. במהלך המבצע הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הכבדה ביותר שנחלו היפנים בקרב יבשה, במהלך מלחמת העולם השנייה כולה.

המבצע בא על רקע ועידת יאלטה, שבה הסכימה ברית המועצות, לבקשת ארצות הברית, לבטל את הסכם הנייטרליות שלה עם יפן ולהצטרף למערכה באוקיינוס השקט נגד יפן, שלושה חודשים לאחר תום המלחמה נגד גרמניה הנאצית. במהלך ועידת פוטסדם ביולי 1945 שב סטלין ואישר את מחויבות ארצו להצטרף למלחמה נגד יפן.

המתקפה הסובייטית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה היפנית וזעזעה אותה. לפחות לדעת מספר חוקרים הייתה לה השפעה משמעותית על החלטת יפן להסכים להיכנע ללא תנאי ב-14 באוגוסט 1945.[2] יצוין כי לפיקוד הסובייטי היו תוכניות לפלוש לאי הצפוני של יפן, הוקאידו, לפני הפלישה האמריקאית המתוכננת לאי קיושו, אילו המלחמה הייתה נמשכת.

שמות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהקרבות השתרעו מעבר לשטחה הגאוגרפי של מנצ'וריה, עדיין נהוג לכנות את המתקפות המשולבות נגד שטחיה הצפוניים של הקיסרות היפנית בשם "קרב מנצ'וריה". עם זאת, המבצע נודע גם בשמות הקוד הסובייטים שניתנו לו: "מבצע סערת אוגוסט", "קרב מנצ'וקוו" ו"קרב צפון סין".

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות השתלטות יפן על מנצ'וריה בראשית שנות ה-30, והקמת מדינת בובות יפנית בשם "מאנצ'וקוו" בשטח זה, נוצר גבול משותף בין האמפריה היפנית לבין ברית המועצות. סכסוכים טריטוריאליים סביב מיקום הגבולות בין ברית המועצות, והרפובליקה המונגולית (מונגוליה החיצונית), שהייתה שטח השפעה סובייטי, לבין השטחים שבשליטת יפן בצפון-מזרח סין, וחדירות של הצבא היפני לשטחי ברית המועצות ומונגוליה, שנערכו ביוזמה מקומית של מפקדים בצבא קוואנטונג היפני, הובילו לסדרה של תקריות גבול גדולות בין שני הצדדים בשנים 1938-1939. העימות הצבאי המוגבל בין יפן לברית המועצות הגיע לשיאו בקרב חלקין גול (מאי-ספטמבר 1939), במסגרתו הנחילו כוחות הצבא האדום, בפיקודו של גאורגי ז'וקוב, תבוסה מוחצת לצבא היפני. תבוסה ששמה קץ, לפחות זמנית, לשאיפות ההתפשטות של יפן צפונה, לשטחי ברית המועצות ומונגוליה.

המאורעות שהתרחשו באירופה ובמזרח הרחוק בשנת 1940, גרמו לברית המועצות וליפן לחתור לשיפור מערכת היחסים ביניהם. לאחר כיבוש צרפת וארצות השפלה על ידי גרמניה הנאצית, חששה ההנהגה הסובייטית שעימות צבאי קרוב עם גרמניה הוא בלתי נמנע, והייתה מעוניינת להבטיח את גבולה המזרחי במקרה כזה, כדי למנוע את הצורך לנהל מלחמה בשתי חזיתות. ההנהגה היפנית מצידה, הייתה מעוניינת להבטיח את גבולה הצפוני, בעקבות ההסתבכות של צבאה במלחמה מתמשכת ויקרה כנגד סין, והידרדרות יחסיה עם ארצות הברית כתוצאה מפלישתה לשטחי סין. שותפות האינטרסים הזמנית בין שני הצדדים הובילה לחתימת הסכם נייטרליות הדדי בין יפן לברית המועצות במוסקבה ב-13 באפריל 1941. במסגרת ההסכם התחייבו שני הצדדים לקיים יחסי שלום וידידות ביניהם, ולשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין אחד מהם לבין צד שלישי. ברית המועצות התחייבה לכבד את הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של יפן ושל מאנצ'וקוו, ואילו יפן התחייבה לנהוג באותו אופן כלפי שטחי ברית המועצות ומונגוליה. ההסכם הוגבל לתקופה של 5 שנים, והוסכם שבמידה שאף צד לא יבקש לבטל אותו שנה לפני מועד פקיעתו, הוא יוארך אוטומטית ב-5 שנים נוספות.

לאחר פלישת גרמניה הנאצית (שהייתה בעלת ברית של יפן במסגרת "הברית המשולשת") לשטח ברית המועצות בסוף יוני 1941 שקלה ההנהגה היפנית לבטל באופן חד צדדי את הסכם הנייטרליות, ולנצל את המצב לצורך פלישה לשטחי ברית המועצות במזרח הרחוק. אולם זיכרון התבוסה שהנחיל הצבא האדום לצבא היפני בחלקין גול, וההחלטה להפנות את שאיפות ההתפשטות של יפן דרומה, לדרום-מזרח אסיה ולאגן המערבי של האוקיינוס השקט, גרמו לה להימנע מכך.

גם לאחר פרוץ המלחמה בין האמפריה היפנית לבין בעלות הברית המערביות (ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה) בזירה הפסיפית בדצמבר 1941, והצטרפות ברית המועצות למחנה בעלות הברית, כתוצאה מפלישת הצבא הנאצי לשטחה, שמרו יפן וברית המועצות על הסכם הנייטרליות ביניהן, למרות שהשתייכו לשני המחנות היריבים במלחמת העולם השנייה. ההנהגה האמריקנית הייתה מעוניינת מאוד, שברית המועצות תצטרף למלחמה נגד האמפריה היפנית במזרח הרחוק, כדי להקל על הכנעת יפן, ולחסוך קורבנות לצבא ארצות הברית. במהלך ועידת טהרן בסוף 1943 הסכים סטלין להצטרף למלחמה נגד יפן במזרח הרחוק, אך רק לאחר סיום המלחמה נגד גרמניה הנאצית. בועידת יאלטה בראשית 1945 חזר סטלין על התחייבות זו, והבטיח שברית המועצות תצטרף למלחמה נגד יפן לא יאוחר משלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה וסיום המלחמה בזירה האירופאית. ב-5 באפריל 1945 הודיעה ברית המועצות באופן רשמי ליפן על כוונתה לבטל את הסכם הנייטרליות בין שתי המדינות, אך שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, הבטיח לשגריר היפני שההסכם ישאר בתוקף עד למועד פקיעתו באפריל 1946. עובדה זו לא מנעה מברית המועצות להכריז מלחמה כנגד יפן ב-8 באוגוסט 1945.

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הסובייטית בוצעה על ידי פיקוד המזרח הרחוק של הצבא האדום תחת פיקודו של מרשל אלכסנדר ואסילבסקי, שכלל שלוש חזיתות:

  • חזית טרנסבייקאל בפיקוד מרשל רודיון מלינובסקי (נערכה מול מנגז'יאנג ומערב מנצ'וקוו):
    • הארמייה ה-17
    • הארמייה ה-36
    • הארמייה ה-39
    • הארמייה ה-53
    • ארמיית המשמר המשוריינת ה-6
    • "הקבוצה הניידת" הסובייטית-מונגולית (כוח מעורב של פרשים, חי"ר ממוכן ושריון בסד"כ קורפוס מתוגבר)
    • ארמיית האוויר ה-12
  • חזית המזרח הרחוק הראשונה בפיקוד מרשל קיריל מרצקוב (נערכה מול מזרח מנצ'וקוו):
    • הארמייה ה-2
    • הארמייה ה-15
    • הארמייה ה-16
    • ארמיית האוויר ה-10
  • חזית המזרח הרחוק השנייה בפיקוד גנרל מקסים פורקאייב (נערכה מול צפון מנצ'וקוו):
    • הארמייה ה-1
    • הארמייה ה-5
    • הארמייה ה-25
    • הארמייה ה-35
    • שייטת נהר אמור

סדר הכוחות הסובייטי כלל לפחות 80 דיוויזיות שבהן 1.5 מיליון חיילים, למעלה מ-5,500 טנקים ותותחים מתנייעים, 28,000 תותחים ו-4,300 מטוסים (מתוכם 3,700 מטוסי קו ראשון). הבעיות הלוגיסטיות המורכבות הכרוכות בהעברת אספקה לכוחות הלוחמים על פני מרחקים עצומים ובתנאי אקלים וקרקע קשים, גרמו לכך שלפחות שליש מהכוח הסובייטי עסק בשינוע האספקה. הצי הסובייטי במזרח הרחוק כלל 12 ספינות קרב, 78 צוללות, כלים אמפיביים ואת שייטת נהר אמור עם ספינות תותחים ומספר כלים קטנים יותר. במהלך המבצע ערך הצי הסובייטי מספר מבצעים אמפיביים, וסייע בהעברת אספקה לכוחות המתקדמים, כשהוא מתבסס על הניסיון שנרכש בתמרונים ובמערכה בזירה הימית מול גרמניה.

תוכנית המתקפה הסובייטית במנצ'וריה בקווים כלליים

יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח שהעמיד הצבא הקיסרי היפני מול הסובייטים היה צבא קוואנטונג תחת פיקודו של גנרל אוטסוזו יאמאדה. צבא קוואנטונג כלל את כוחות הכיבוש היפנים במנצ'וריה וקוריאה וכוחות עזר מקומיים, שגויסו בעיקר ממנצ'וריה וממונגוליה הפנימית (הסינית). הוא אורגן במסגרת שלוש ארמיות אזוריות (קבוצת ארמיות) ושתי ארמיות עצמאיות :

  • הארמייה האזורית הראשונה (צפון מזרח מנצ'וקוו):
    • הארמייה ה-3
    • הארמייה ה-5
  • הארמייה האזורית השלישית (דרום מערב מנצ'וקוו):
    • הארמייה ה-30
    • הארמייה ה-44
  • יחידות עצמאיות:
    • הארמייה ה-4 (בצפון מנצ'וריה)
    • הארמייה ה-34
    • צבא ההגנה של קוואנטונג (בשטח מנגז'יאנג)
  • הארמייה האזורית ה-17 (בצפון קוריאה, הועברה תחת פיקוד צבא קוואנטונג ביום הראשון של המתקפה הסובייטית).
    • הארמייה ה-58

כל ארמייה אזורית (בסדר כוחות דומה לארמייה בצבאות מערביים) כללה יחידות מפקדה ויחידות עזר, בנוסף לארמיות השדה (המקבילות לקורפוס מערבי) שהיו תחת פיקודה. בנוסף להן כלל צבא קוואנטונג גם כוח עזר עצמאי בשם "כוחות ההגנה של מנצ'וקוו" שמנה 40,000 חיילים סינים (בלתי מאומנים ובלתי מצוידים כראוי). הארמייה האזורית ה-17 הגנה על קוריאה (שהייתה המטרה הבאה של המתקפה הסובייטית לאחר מנצ'וריה).

צבא קוואנטונג בשטח מנצ'וריה ובצפון קוריאה כלל כ-950 אלף חיילים, מתוכם כ-715 אלף חיילים יפניים. הכוחות היפניים כללו 24 דיוויזיות חי"ר, 9 בריגדות מתוגברות עצמאיות (בסדר כוחות של דיוויזיה מוקטנת) ו-2 בריגדות משוריינות. כוחות העזר המנצ'ורים והמונגולים אורגנו במסגרת 8 דיוויזיות חי"ר, 12 דיוויזיות פרשים ו-14 בריגדות עצמאיות. הציוד הכבד שעמד לרשות צבא קוואנטונג כלל 1155 כלים משוריינים (טנקים קלים ומכוניות משוריינות), 6,700 תותחים ו-1,800 מטוסים (רובם מטוסי אימונים או מטוסים מדגמים מיושנים. רק כ-50 מטוסי קו ראשון). כ-280 אלף חיילים יפניים נוספים הוצבו בדרום קוריאה, בחלק הדרומי של האי סחלין ובאיים הקוריליים.

הצי הקיסרי היפני לא לקח חלק בהגנה על מנצ'וריה (פיקוד הצי התנגד לכיבוש צפון סין באופן עקבי מטעמים אסטרטגיים). חלק הארי של הכוח היפני סבל ממחסור בציוד כבד ומרמת מוכנות ירודה. חלק גדול מהציוד הכבד (טנקים ומטוסים) והיחידות הצבאיות המובחרות של צבא קוואנטונג הועברו דרומה לכוחות היפניים, שלחמו נגד כוחות ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה בזירה הפסיפית. התוצאה המיידית הייתה שמרבית היחידות של צבא קוואנטונג הוסבו ליחידות חי"ר קלות עם ניסיון וניידות מוגבלים. למרות שמרבית חומרי הגלם והתעשיות ששימשו את הכוחות היפנים בסין נמצאו במנצ'וריה, ההגנה על קוריאה קיבלה עדיפות ומרבית היחידות היפניות נערכו להגנה על הגבולות הצפוניים והמזרחיים של מנצ'וריה עם כוחות בסדר גודל מצומצם ומדולל במערב מנצ'וריה. הכוחות היפנים (שכללו טירונים רבים) היו רחוקים מלהוות יריב שווה כוחות לכוחות הצבא האדום בפיקוד המזרח הרחוק, שהיו בעלי נסיון קרבי עשיר (לאחר ארבע שנות לחימה קשות בחזית הגרמנית) ונהנו מעליונות מספרית ואיכותית גדולה בטנקים, מטוסים וארטילריה. עם זאת, יש לזכור שהצבא היפני הוכיח עצמו כיריב אימתני בקרבות המיגננה שניהל במהלך המערכה באוקיינוס השקט נגד בעלות הברית המערביות, למרות שבדרך כלל נמצא בנחיתות מספרית מול יריביו, עקב הקשיחות והאומץ שאפיינו את החיילים היפניים ונכונותם להמשיך להילחם עד לאיש האחרון.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבצעים הסוביטיים בצפון מזרח סין, אוגוסט 1945

המבצע נוהל כפעולת מלקחיים משולבת קלאסית. באגף המערבי התקדם הצבא האדום דרך מדבריות והרי מונגוליה, הרחק ממסילות הרכבת ששימשו אותו לצורך אספקה. היפנים הופתעו לחלוטין ממהלך זה, שסתר את הדרך בה ניתחו את המהלכים הצבאיים הסובייטים ולכן נמצאו בעמדות לא מבוצרות בעת המתקפה. הכוחות היפנים סברו כי הפלישה לא תתרחש לפני חודש אוקטובר ולכן לא נערכו למגננה. המפקד היפני לא היה נוכח ב-18 השעות הראשונות ללחימה וקשר הרדיו עם היחידות הקדמיות נותק בשלבים הראשונים למתקפה.

הלחימה נמשכה כשבוע עד שבנאום רדיו ב-15 באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעה ללא תנאי של יפן בהתאם להחלטות ועידת פוטסדאם. הפסקת האש באזור נכנסה לתוקפה יום לאחר מכן כאשר הכוחות הסובייטים נמצאו עמוק בשטחה של מנצ'וקוו. משהוכרזה הפסקת האש התקדמו הסובייטים באין מפריע וב-20 באוגוסט שלטו במוקדן, צ'אנגצ'ון וקיקיהאר. במקביל פלש הצבא האדום גם למנג'יאנג והשתלט על הבירה. קיסר מנצ'וקוו (שהיה גם הקיסר האחרון של סין), הנרי פו-יי, נשבה על ידי הצבא האדום.

ב-18 באוגוסט ניהלו הסובייטים במקביל מספר מבצעים אמפיביים: בצפון קוריאה, בסחלין ובאיי קוריל. היחידות הסובייטיות שהונחתו מהים הצליחו להשתלט על דרום האי סחלין ועל האיים הקוריליים, וכוננו בהם ריבונות סובייטית דה-פאקטו. היחידות שהונחתו בצפון קוריאה המתינו שכוחות הקרקע יחברו עליהם, אך התקדמותם של האחרונים נעצרה ליד נהר יאלו, בצפון חצי האי הקוריאני בשל חוסר יכולת לתספק את הכוחות המתקדמים (גם בדרך האוויר). הצבא האדום הצליח בסופו של דבר לבסס את שליטתו בחלק הצפוני של חצי האי, אך השאיפה להשתלט על קוריאה כולה לא התממשה, מאחר שכוחות אמריקאים הונחתו מהים באינצ'און ב-8 בספטמבר, שישה ימים לאחר הכניעה הרישמית של יפן.

הפלישה לאי היפני הוקאידו שתוכננה על ידי הסובייטים מעולם לא יצאה אל הפועל.

חשיבות הקרב והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע סערת אוגוסט, בשילוב הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ועל נגאסקי נועדו לשבור את הקיפאון הפוליטי ששרר ביפן ולהביא לכניעתה ללא תנאי. מטרתם העיקרית הייתה לגרום ליפנים להבין כי לא יוכלו להחזיק מעמד והפלישה לאיי יפן גופא תהפוך לבלתי נמנעת (מחקרו של טסויושי הסגוואה קובע כי הסיבה העיקרית לכניעה לא הייתה הפצצת הירושימה ונגאסקי אלא המבצע היבשתי של ברית המועצות והפרת ברית הנייטרליות על ידי סטלין).

מנצ'וריה שנכבשה על ידי הסובייטים היוותה בסיס פעולה לכוחותיו של מאו דזה דונג במהלך מלחמת האזרחים הסינית שהתחוללה לאחר מכן. למעשה, הצלחת המבצע במנצ'וריה שללה מהסובייטים את הזכות לקבל בסיסי צבא על אדמת סין (כפי שהובטח לה על ידי בעלות הברית) משום שכוחותיו של מאו גברו על צ'יאנג קאי שק, השתלטו על כל שטחה של סין וכוננו את הרפובליקה העממית של סין. יחד עם זאת, לפני הנסיגה ממנצ'וריה בזזו הסובייטים חומרי גלם ומפעלי תעשייה, אותם העבירו לשטחי ברית המועצות שנהרסו במלחמה.

כפי שהוסכם מראש במהלך ועידת יאלטה, הכירו בעלות הברית המערביות בריבונות הסובייטית בשטחים שכבשה מיפן (סחלין ואיי קוריל) ובקיום "אינטרסים סובייטיים" בערי הנמל פורט-ארתור ודאירן, שהיוו צומתי מסילות רכבת בעלי חשיבות אסטרטגית, בתמורה להסכמת ברית המועצות להצטרף למלחמה נגד יפן. נמלים אלו ושטחים אחרים שנכבשו על ידי ברית המועצות בצפון-מזרח סין במהלך מבצע "סערת אוגוסט" הוחזרו בהדרגה לריבונות הרפובליקה העממית של סין עד לשנת 1955. יחד עם זאת, סחלין ואיי קוריל נותרו בשליטת רוסיה עד ימינו.

על אף שצפון חצי האי הקוריאני נכבש על ידי הצבא האדום, הוא התקשה להחזיק בו לאור בעיות לוגיסטיות וכלכליות שהתעוררו - ולא הצליח לממש את תוכניותיו לכיבוש כל המדינה. עם נחיתת הכוחות האמריקאים בעיר אינצ'און חולקה קוריאה דה פקטו לשתי מדינות וחמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת קוריאה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ LTC David M. Glantz, "August Storm: The Soviet 1945 Strategic Offensive in Manchuria". Leavenworth Papers No. 7, Combat Studies Institute, February 1983, Fort Leavenworth Kansas.
  2. ^ מאיר פעיל, "הפצצת הירושימה ונגאסקי - השיקולים המדיניים והאסטרטגיים של ארצות הברית", זמנים מס' 18/19 (אוניברסיטת תל אביב, 1985), עמ' 149-150 : אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941-1945 (הוצאת "מערכות", 1968), כרך ב', עמ' 680-681

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]