מבצע צלבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע צלבן
מערכה: המערכה במדבר המערבי
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Crusadertankandgermantank.jpg
טנק קרוסיידר חולף על פני פנצר סימן 4 בוער במהלך מבצע צלבן.
תאריך התחלה: 18 בנובמבר 1941
תאריך סיום: 6 בינואר 1942
משך הסכסוך: 50 ימים
מקום: מצרים ולוב
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of German Reich (1935–1945).svg ארווין רומל
Flag of German Reich (1935–1945).svg לודוויג קרבה
Flag of Italy (1861-1946).svg אטורה בסטיקו
Flag of Italy (1861-1946).svg גסטונה גמברה

כוחות
118,000 איש
738 טנקים
724 מטוסים (כ-620 מבצעיים) 
119 אלף איש
390-414 טנקים
536 מטוסים (כ-340 מבצעיים) 
אבידות
17,800 נפגעים
800 טנקים ניזוקו (278 הושמדו לחלוטין)
300 מטוסים 
38,300 נפגעים ושבויים
340 טנקים הושמדו או ננטשו
לפחות 330 מטוסים הושמדו או ננטשו 

מבצע צלבן (Operation Crusader), שנערך בין ה-18 בנובמבר ל-30 בדצמבר 1941 היה שם הקוד שניתן למתקפה שערכה הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי נגד כוחות הציר בלוב בפיקודו של ארווין רומל, במסגרת המערכה במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. לאחר מספר כשלונות בשלבים הראשונים של המתקפה, הצליחו כוחות הארמייה השמינית בסופו של דבר לשחרר את נמל טוברוק מן המצור הממושך שהטילו עליו כוחות הציר, ולאלץ את האחרונים לסגת מבליטת קירנאיקה. מבצע צלבן היה הניצחון הראשון של כוחות היבשה הבריטיים על הצבא הגרמני, למרות שהיקף הכוחות הגרמניים שנטלו בו חלק היה מצומצם יחסית, והכישלון המשמעותי הראשון של הוורמאכט במהלך המלחמה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1940 תקפה הארמייה העשירית של צבא איטליה את הכוחות הבריטיים במצרים, והצליחה להתקדם לעומק כ-100 ק"מ. ואולם, בסוף אותה שנה עבר הצבא הבריטי במצרים למתקפת נגד, שקיבלה את שם הקוד מבצע מצפן, והצליח להביס את הכוחות האיטלקיים, להדוף אותם משטח מצרים ולכבוש את בליטת קירנאיקה (החלק המזרחי של לוב), כולל נמלי טוברוק ובנגאזי. המצב התהפך שוב באפריל 1941, כאשר כוחות הציר בצפון אפריקה, לאחר שקיבלו תגבורת גרמנית בפיקוד גנרל ארווין רומל, פתחו במתקפה נגד הכוחות הבריטיים והצליחו להשתלט מחדש על החלק המזרחי של לוב.

למרות ההצלחה הגרמנית המשיכו הבריטים להחזיק בנמל טוברוק, בעורפם של כוחות הציר שבגבול מצרים, ולהדוף את כל נסיונותיו של רומל לכבוש את הנמל. במאי וביוני 1941 הצליחו כוחותיו של רומל להדוף שני נסיונות של הכוחות הבריטיים במצרים לפרוץ דרך מערך ההגנה של כוחות הציר בגבול מצרים -לוב, ולחבור אל הכוח הנצור בטוברוק. ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, הפעיל לחץ כבד על גנרל קלוד אוקינלק, מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, לחדש בהקדם את המתקפה במטרה לסלק את כוחות הציר מבליטת קירנאיקה. אולם האחרון התנגד לפתוח במתקפה לפני שכוחותיו יתוגברו באופן ניכר, והצליח לשכנע את ראשי המטות הבריטיים לדחות את המתקפה המתוכננת עד לאמצע נובמבר. רומל ניצל את הרגיעה הזמנית בלחימה כדי לחזק את שורת העמדות המבוצרות בהן החזיקו כוחותיו על גבול מצרים - ממעבר חלפאיה, שעל כביש החוף, לסידי עומר בדרום - ולתגבר אותן בכוחות נוספים. עיקר הכוח של קורפוס אפריקה רוכז במחצית הדרך בין אזור הגבול לטוברוק, בכוננות לקראת מתקפה נוספת על הנמל המבוצר, שנועדה להתבצע לקראת סוף חודש נובמבר.

תוכנית המתקפה הבריטית ויחסי הכוחות ערב פתיחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחינת יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים ערב פתיחת "מבצע צלבן" מעלה, כי הצד הבריטי נהנה מעדיפות גדולה על כוחות הציר כמעט בכל התחומים. הארמייה השמינית כללה 5 דיוויזיות חי"ר, דיוויזיה משוריינת אחת ומספר בריגדות עצמאיות. מולה עמדו 3 דיוויזיות גרמניות (כולל 2 דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה), ו-7 דיוויזיות איטלקיות (כולל דיוויזית שריון ודיוויזיה ממונעת). לכל אחד משני הצדדים היו כ-120 אלף חיילים, אך הרמה המקצועית ואיכות הציוד של יחידות חיל הרגלים האיטלקיות, שהיוו את עיקר כוח החי"ר של רומל, היו נחותות בהרבה ביחס ליחידות המקבילות בצבא הבריטי, ולכן הן לא היו מסוגלות להתמודד מולן כשווים מול שווים (כפי שהוכח במהלך מבצע מצפן).

מספר הטנקים שעמדו לרשות הארמייה השמינית היה כמעט כפול ממספר הטנקים של קבוצת הפאנצר אפריקה, ובניגוד לדעה המקובלת, לא היה לטנקים הגרמניים יתרון איכותי משמעותי על יריביהם הבריטיים. לארמייה השמינית היו 738 טנקים (ו-200 טנקים נוספים בעתודה) ערב פתיחת המתקפה. 370 מתוכם היו טנקי שיוט (Cruiser tank) מדגמים שונים, 165 טנקים אמריקנים מדגם M3 "סטיוארט" (שנודעו בכינוי "האני") ו-203 טנקי רגלים‏[1] מדגם מטילדה וולנטין, שרוכזו בשתי בריגדות טנקים עצמאיות. לרשות רומל עמדו כ-250 טנקים גרמניים - מתוכם 55-70 טנקים קלים מדגם פאנצר סימן 2, בעלי תותח 20 מ"מ, ששימשו בעיקר כרכב סיור משוריין - ועוד כ-150 טנקים איטלקיים מדגם M13/40, שהיו נחותים לחלוטין ביחס לכל סוגי הטנקים הבריטיים. הטנקים הגרמניים הבינוניים מדגם פאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4 צוידו אמנם בתותחים קצרי קנה בעלי קוטר גדול יותר (50 ו-75 מ"מ בהתאמה) מאשר יריביהם הבריטיים (שצוידו בתותחי 2 ליטראות, או 37 מ"מ) אך מהירות הלוע הנמוכה שלהם, גרמה לכך שעוצמת חדירת השריון והטווח היעיל שלהם, לא עלו בהרבה על תותחי הטנקים הבריטיים.

הבריטים גם נהנו מעליונות אוירית ניכרת על כוחות הציר. חיל האוויר המדברי, בפיקוד מרשל האוויר טדר, כלל 724 מטוסים, 616 מתוכם כשירים לפעולה (1020 מטוסים כולל עתודות). רומל יכול היה להציב מולם רק 536 מטוסים (342 מהם כשירים לפעולה), מתוכם כ-120 מטוסים גרמניים, והשאר מטוסים איטלקיים.

התוכנית הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תוכנית המבצע, שהוכנה על ידי מפקד הארמייה השמינית, גנרל אלן גורדון קנינגהם, במהלך חודש ספטמבר, נועדה המתקפה הבריטית להיערך בשני שלבים עיקריים:
בשלב הראשון יאגף הקורפוס ה-30 (הדיוויזיה המשוריינת ה-7, הדיוויזיה הדרום-אפריקנית ה-1 בפיקודו של גנרל ג'ורג' ברינק ובריגדת המשמר הממונעת ה-22) מדרום את מערך ההגנה של הציר באזור הגבול, ויתפוס "עמדת קרב מרכזית" בעורפו ליד ג'אבר-צלאח. קנינגהם העריך, שמהלך זה יאלץ את רומל לתקוף את כוח השריון המרוכז של הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (כ-500 טנקים) בשטח שנבחר על ידי הבריטים, ושבקרב השריון שיתפתח יושמדו עיקר כוחותיו הניידים.

בשלב השני, שהיה אמור להתחיל רק לאחר השגת הניצחון בקרב השריון, יכנסו כוחות החי"ר של הארמייה ה-8 לפעולה. הקורפוס ה-13, בפיקודו של גנרל אלפרד ריד גודווין אוסטן, שכלל את הדיוויזיה ההודית ה-4, הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 ובריגדת הטנקים ה-1, נועד לאגף מדרום את מגנני הגבול של הציר, לתקוף אותם מהחזית ומעורף, ולאחר מכן להתקדם מערבה לאורך כביש החוף לכיוון טוברוק. במקביל יתקוף חיל המצב של טוברוק (הדיוויזיה ה-70, בריגדה פולנית ובריגדת הטנקים ה-32) את כוחות הציר המכתרים את העיר ויתקדם מזרחה במטרה לחבור אל הקורפוס ה-30, שכוחותיו ינועו לכיוון צפון-מערב. לאחר שיחרור טוברוק מהמצור והבסת כוחותיו העיקריים של רומל תמשיך הארמייה ה-8 במרדף מערבה במטרה לכבוש את כל בליטת קירנאיקה, ולאחר מכן גם את טריפוליטניה.

המתקפה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת המערכה של מבצע צלבן

"מבצע צלבן" החל בלילה שבין 17 ל-18 בנובמבר. כוחות הקורפוס המשוריין ה-30 חצו את גבול מצרים-לוב, ביצעו תנועת איגוף רחבה סביב מערך העמדות של הציר באזור הגבול, והתייצבו עמוק בעורפו באזור ג'בר צאלח בהתאם לתוכנית. גשם מקומי חזק שירד בלילה שקדם למתקפה הבריטית קירקע את מטוסי הציר, ואלו לא היו יכולים להמריא משדות התעופה המאולתרים שלהם. בשל כך, לא היה לפיקוד הגרמני מושג לגבי היקף המתקפה. רומל היה כה מרוכז בהכנותיו לקראת המתקפה המתוכננת על טוברוק, עד שבשלושת הימים הראשונים של מבצע צלבן (עד ה20 בנובמבר) הוא סירב להאמין שהבריטים פתחו במתקפה רחבת היקף נגד כוחותיו, למרות שקיבל דיווחים מיחידות הסיור שלו על תנועת כוחות בריטיים באזורי העורף שלו.

העדר תגובה משמעותית מצד קורפוס אפריקה להתקדמות הקורפוס ה-30 הביך את פיקוד הארמייה ה-8, משום שנגד את ההנחות שעמדו בבסיס תוכנית המערכה שלו. יחידות הקורפוס המשיכו להתקדם בכיוון צפון-מערב בניסיון לאתר את כוחותיו העיקריים של רומל ולגרור אותם לקרב שריון, ויחידות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה-7 כבשו את שדה התעופה בסידי-רזג, כ-15 ק"מ בלבד מטבעת הביצורים החיצונית סביב נמל טוברוק. חוסר הוודאות ביחס למיקום הכוח העיקרי של רומל גרם לקאנינגהם לפצל את כוח השריון של הקורפוס ה-30, לשלושה חלקים נפרדים, שהיו מרוחקים זה מזה.

קרב סידי רזג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק בערב ה-20 בנובמבר הבין רומל לבסוף שהפעולות הבריטיות במהלך הימים האחרונים היו חלק ממתקפה רבתי ולא רק סיור אלים כפי שחשב קודם. הוא חשש בעיקר מאפשרות החבירה של הכוחות הבריטיים בסידי-רזג עם חיל המצב של טוברוק, ולכן הורה לשתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה לנוע למחרת בבוקר לסידי רזג במטרה להשמיד את הכוחות הבריטיים בשדה התעופה. במקביל הבין גם הפיקוד הבריטי, שאין טעם להמשיך להמתין להשמדת כוח השריון הגרמני, ולכן נתן הוראה לחיל המצב של טוברוק להיערך לפריצת טבעת הכיתור של הציר בגזרה הדרום-מזרחית שלה, כדי להתחבר לכוחות הקורפוס ה-30, ואילו הקורפוס ה-13 הצטווה לפתוח בתנועת האיגוף המתוכננת סביב מערך ההגנה של הציר באזור הגבול.

בשלושת הימים הבאים (21 עד 23 בנובמבר) התחוללו באזור סידי-רזג שורת קרבות שריון מבולבלים, בהם השתתפו מאות טנקים משני הצדדים. רומל ניצל את פיצול כוחות השריון של הדיוויזיה המשוריינת ה-7, כדי לתקוף כל אחת משלוש הבריגדות המשוריינות של הדיוויזיה בנפרד, באמצעות הכוחות המרוכזים של קורפוס אפריקה, וכך הצליח להשיג עדיפות מקומית מכרעת, למרות שלקורפוס ה-30 הייתה עדיפות של כמעט 2:1 על קורפוס אפריקה. העליונות הטקטית של כוחות השריון הגרמניים, שיתוף הפעולה הבין-זרועי ההדוק במסגרת דיוויזיות הפאנצר והפעלה יעילה של תותחי הנ"ט (במיוחד תותחי ה-88 מ"מ) שגרמו אבידות כבדות לשריון הבריטי, אפשרו לרומל להנחיל תבוסה מוחצת לדיוויזיה המשוריינת ה-7. בליל 23 בנובמבר נותרו לדיוויזיה פחות ממאה טנקים כשירים לפעולה, אם כי חלק מהטנקים שנפגעו רק הוצאו זמנית מכלל פעולה. כוחות הציר השתלטו מחדש על שדה התעופה סידי רזג, השמידו כמעט לחלוטין את הבריגדה ה-5 של הדיוויזיה הדרום אפריקאית ה-1, ולקחו למעלה מ-2000 שבויים. יחד עם זאת, גם דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה ספגו אבידות כבדות במהלך הלחימה, ונותרו עם כ-90 טנקים כשירים לפעולה (מתוך כ-250 עימם פתחו את הקרב).

במקביל לקרב השריון שהתנהל בסידי רזג נכנסו לפעולה גם כוחות חיל הרגלים של הארמייה השמינית. בבוקר ה-21 בחודש תקף חיל המצב של טוברוק את הגזרה הדרום-מזרחית של טבעת הכיתור, גרם אבידות כבדות לדיוויזית "בולוניה" האיטלקית והצליח להתקדם כ-6 ק"מ לכיוון אד-דודה. התקפת נגד גרמנית ייצבה זמנית של המצב ובלמה את המשך התקדמות הבריטית. תבוסת כוחות הקורפוס ה-30 בסידי רזג, שהיו אמורים לחבור אל חיל המצב של טוברוק, גרמה להפסקה זמנית של המאמץ הבריטי לפרוץ את טבעת הכיתור.

ב-22 בנובמבר החל הקורפוס ה-13 בהתקפה על שורת העמדות המבוצרות של הציר בגבול מצרים-לוב. כוחות מהדיוויזיה ההודית ה-4 תקפו שני מתחמים מבוצרים באזור סידי עומר, ששימשו כעוגן הדרומי של מערך הביצורים, וכבשו אותם לאחר לחימה קשה. אולם אבידות כבדות שספגו טנקי הרגלים שסייעו להתקפה, גרמו לדחיית המשך המתקפה על מגנני הגבול. במקביל איגפה הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 את סידי עומר מדרום, והבריגדה ה-5 שלה תקפה את עמדות הציר באזור מבצר קאפוצו, ניתקה את כביש החוף, והשלימה את כיתור כוחות הציר באזור הגבול. שתי הבריגדות האחרות של הדיוויזיה התקדמו מערבה מדרום לכביש החוף לכיוון טוברוק. ב-23 בנובמבר נתקלה הבריגדה ה-6 במקרה במפקדת "קורפוס אפריקה" ליד ביר אל חליטה, שבתה את רוב סגל המטה שלו וניתקה את דרכי האספקה של הקורפוס שלחם באזור סידי רזג.

המירוץ אל גדר הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור גבול מצרים-לוב ערב מבצע צלבן

רומל, שחשב שכוחותיו השמידו את רוב כוחות הקורפוס ה-30 ולא היה מודע לחומרת האבידות שספג קורפוס אפריקה, החליט בלילה שבין 23 ל24 בנובמבר להעביר את מרכז הכובד של המערכה לגבול לוב-מצרים. הוא השאיר את הדיוויזיה הקלה ה-90 להשלים את טיהור אזור סידי רזג והורה לדיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21 לנתק מגע ולנוע במהירות מזרחה לכיוון מגנני הגבול של הציר. היעדים העיקריים שלו היו לנתק את קווי האספקה של הבריטים, לחבור לכוחות הציר המכותרים באזור הגבול, לאגף ולהשמיד את כוחות הקורפוס ה-13 ואולי אף לפלוש לשטח מצרים. ייתכן שרומל האמין שעצם האיום בכיתור כוחות הארמייה השמינית, שחדרו לשטח לוב, יגרום לפיקוד הבריטי להורות על נסיגה כללית, כפי שאירע במהלך מבצע קרדום קרב ביוני 1941.

התנועה המהירה והמפתיעה של קורפוס אפריקה לאזור הגבול בשעות הבוקר של ה24 בנובמבר גרמה בהלה המונית בדרגי התובלה של הכוחות הבריטיים, ויצרה איום על מצבורי האספקה המרכזיים של הארמייה השמינית והמפקדות של הקורפוסים ה-13 וה-30 שנמצאו בנתיב תנועתו. אולם תמונת המודיעין עליה נשענה תוכניתו של רומל הייתה מוטעית. רוב כוחות הקורפוס ה-13 כבר לא נמצאו באזור הגבול, והבריגדה ההודית ה-7 כבר התבצרה במשלטים שנכבשו מידי כוחות הציר באזור סידי עומר, כך שהמתקפה הגרמנית ניחתה במידה רבה בחלל ריק.

בנוסף לכך, מנהגו של רומל לפקד מלפנים על כוחותיו פעל הפעם לרעתו. הוא איבד קשר עם מפקדת קורפוס אפריקה ועם מפקדת קבוצת הפאנצר אפריקה, תעה בדרך מספר פעמים, והפקודות שהעביר לגיסותיו היו במקרים רבים בלתי מציאותיות לחלוטין. במשך 3 ימים (24 עד 26 בנובמבר) שוטטו כוחות קורפוס אפריקה ללא תכלית באזור הגבול. הם ספגו אבידות ניכרות במספר היתקלויות עם יחידות חי"ר וארטילריה של הארמייה השמינית, ומהתקפות כבדות של חיל האוויר המדברי, נותקו מדרגי האספקה שלהם, ולא היו מסוגלים לתקן ולהשמיש טנקים שנפגעו בקרבות. כתוצאה מכך נותרו לקורפוס רק כמה עשרות טנקים כשירים לפעולה, והוא נחלש מאוד. ב-26 בנובמבר נואש זיגפריד ואסטפל, קצין האג"מ של "קבוצת הפאנצר אפריקה", מנסיונותיו לחדש את הקשר עם רומל. הוא הורה לשתי דיווזיות השריון של "קורפוס אפריקה" לחזור מיד לאזור טוברוק. רומל זעם על הפקודה, אך אישר אותה בדיעבד, ועד צהרי ה-27 בחודש חזרו כל כוחות הקורפוס מאזור בארדיה וחנו ממזרח לסידי-רזג.

הבריטים ניצלו היטב את העדרותו של קורפוס אפריקה מזירת הקרב העיקרית. כוחות הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 כבשו מחדש את שדה התעופה בסידי-רזג ואת המתלול מצפון לו, גרמו אבידות כבדות לדיוויזיה הקלה ה-90, ובלילה שבין 26 ל27 בנובמבר הצליחו לחבור עם חיל המצב של טוברוק באזור אד-דודה. הדיוויזיה המשוריינת ה-7 ניצלה את ההפוגה בלחימה לצורך התארגנות מחדש, קליטת תגבורות ותיקון טנקים פגועים, וחזרה להיות כוח לוחם ראוי לשמו. כתוצאה מכך, רומל חידש את הקרב באזור סידי רזג ב-27 בנובמבר בתנאים הרבה פחות נוחים לכוחותיו. מומחים צבאיים רבים מאמינים, שאילו רומל היה משאיר את קורפוס אפריקה מרוכז באזור סידי רזג, במקום לשלוח אותו לאזור הגבול, היה לו סיכוי טוב להביס שוב את הארמייה השמינית. הפיקוד הבריטי נהג להכניס את כוחותיו למערכה טיפין טיפין ולפזר אותם על פני המדבר, ורומל יכול היה לנצל טעות זו ולהשמיד אותם בזה אחר זה מעמדת הקרב המרכזית שלו בסידי רזג.

חילופי פיקוד בארמייה השמינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחים מדאיגים על האבידות הכבדות בטנקים שספג הקורפוס ה-30 במהלך הקרבות סביב סידי רזג, שנמסרו למפקד הארמייה השמינית, אלן קנינגהם, בשעות הבוקר של ה-23 בנובמבר, הדאיגו אותו מאוד, וגרמו לו לשקול הפסקה זמנית של הפעולות ההתקפיות של כוחותיו, לפחות עד להשלמת האבידות באמצעות כוחות העתודה. האחרון חשש, שאם הארמייה השמינית תמשיך לאבד טנקים בקצב דומה (בחמשת הימים הראשונים של מבצע "צלבן" נפגעו 530 טנקים בריטיים מתוך כ-740 איתם פתחה הארמייה את המערכה) יושמד כל כוח השריון שלה, ואז כוחות חיל הרגלים ישארו חשופים להתקפת נגד של השריון הגרמני, ומצרים עצמה תישאר ללא הגנה. בפגישה שנערכה בשעות הצהריים, התנגד מפקד הקורפוס ה-13, גנרל גודוין-אוסטין, נמרצות להצעה לעצור את התקדמות כוחותיו לעבר טוברוק, בטענה שהקורפוס שלו כמעט לא נפגע עד כה וכוח הטנקים העומד לרשותו עדיין חזק. קנינגהם חש צורך להתייעץ עם הממונה עליו, קלוד אוקינלק, לפני שיקבל את החלטתו, וביקש מהאחרון להגיע בטיסה למפקדתו.

כאשר הגיע אוקינלק למפקדת הארמייה השמינית בשעות הערב, הוא הורה לקנינגהם להמשיך במתקפה בכל מחיר במטרה לשחרר את טוברוק מהמצור, למרות העובדה שמצבו של הקורפוס ה-30 הידרדר עוד יותר במהלך אותו יום. תנועתו המפתיעה של קורפוס אפריקה לאזור הגבול ב-24 בחודש, והאיום שהיא יצרה על העורף הבריטי, הגבירו עוד יותר את נטייתו של קנינגהם להשהות את המשך המתקפה ולהורות לכוחותיו לסגת חזרה לשטח מצרים. אולם אוקינלק, שנותר במפקדת הארמייה השמינית כדי לפקח על התקדמות המבצע, דחה אפשרות זו על הסף, והורה לקורפוס ה-13 להמשיך במאמץ לחבור לחיל המצב של טוברוק. אוקינלק חשש שהלך הרוח הדפנסיבי (שלא לומר התבוסתני) של קנינגהם מסכן את הצלחת מבצע "צלבן", ולכן החליט שאין מנוס מהחלפתו המיידית. מיד לאחר שובו לקהיר ב-26 בנובמבר, הוא שיחרר אותו מתפקידו ומינה במקומו את ניל ריצ'י, סגן ראש המטה שלו בפיקוד המזרח התיכון. ריצי מעולם לא פיקד על יחידות צבאיות גדולות בשדה הקרב, וחסר את הנסיון וההכשרה הדרושים לתפקיד, אך אוקינלק סמך עליו שימשיך במתקפה עד להשגת מטרותיה מבלי להירתע מכשלונות מקומיים.

קרב סידי רזג השני (28 בנובמבר-1 בדצמבר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארבעת הימים הבאים ריכז רומל את מאמציו בהשמדת הדיוויזיה הניו זילנדית ה-2 ובחידוש טבעת הכיתור סביב טוברוק. הניו זילנדים הותקפו משלושה עברים על ידי דיוויזיות הפאנצר ה-15 וה-21, הדיוויזיה הקלה ה-90 ודיוויזיית השריון האיטלקית "אריאטה". הבריגדות הנ"ז ה-4 וה-6 ספגו אבידות כבדות בסדרת התקפות שביצעו כוחות השריון של הציר, וחלק מהגדודים שלהן הושמדו לחלוטין. כל נסיונות הדיוויזיה המשוריינת ה-7 לבוא לעזרת הניו זילנדים הלחוצים נבלמו בקלות על ידי כוחות מאסף קטנים יחסית של קורפוס אפריקה, ו"מסכים" של תותחי נ"ט גרמניים. עד ה-1 בדצמבר נדחקו שרידי הדיוויזיה הנ"ז לאזור מצומצם מזרחית לזעפרן, שהיה מכותר כמעט לחלוטין על ידי כוחות הציר. באותו לילה פרצו הניו זילנדים את טבעת הכיתור הגרמנית, נסוגו לכיוון דרום-מזרח לאורך דרך קאפוצו, וחברו לכוחות הקורפוס ה-30. על פניו, נראה היה שרומל זכה לניצחון גדול. כוחותיו כבשו מחדש את סידי רזג, בלחאמד וזעפרן, וחידשו את המצור על כוחות בעלות הברית במתחם טוברוק. אולם למעשה, האבידות שהסבו הניו זילנדיים לכוחותיו הניידים של רומל, היטו את הכף דווקא לרעתו של האחרון. לקורפוס אפריקה נותרו פחות מ-50 טנקים והרגימנטים הממונעים הגרמניים ספגו אבידות כבדות. בניגוד לארמייה השמינית, לרומל לא היה סיכוי לקבל תגבורות משמעותיות, כדי להשלים את אבידותיו, וכוחותיו סבלו ממחסור חמור בדלק. 17 אוניות שהובילו אליו אספקה ותגבורות מאיטליה הוטבעו במהלך חודש נובמבר על ידי כוחות אוויר וים בריטיים, שפעלו מבסיסם באי מלטה.

קרב ביר גובי ונסיגת כוחות הציר לקו גאזלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחתו באזור טוברוק ניסה רומל שוב לחבור אל כוחותיו המכותרים באזור גבול מצרים, אך הרגימנטים הממונעים של קורפוס אפריקה (ללא סיוע טנקים) היו חלשים מכדי לבצע את המשימה, ונבלמו בקלות על ידי כוחות הודיים וניו זילנדיים. במקביל ניסה הפיקוד הבריטי שוב למשוך את כוחות השריון של רומל לקרב הכרעה באמצעות תנועת איגוף רחבה של הקורפוס ה-30 לכיוון אל-אעדם מדרום לטוברוק, אולם כוחות הקורפוס נכשלו בנסיונותיהם לכבוש את ביר גובי, כהקדמה לתנועה לעבר אל אעדם, ונבלמו שם על ידי כוחות איטלקיים חלשים. רומל, שחשש מהאיום שיצרה תנועת האיגוף הבריטית על אגפו הדרומי, הורה ב-5 בדצמבר לכוחותיו הניידים לנוע לביר גובי, בתקווה להנחית מהלומה מכרעת על הקורפוס ה-30. ביומיים הבאים התחוללה שורת התנגשויות מבולבלות באזור ביר גובי, שלא הניבו הישגים משמעותיים לאף אחד מהצדדים היריבים. הדיוויזיה המשוריינת ה-7 נהנתה אמנם מעדיפות גדולה בטנקים על פני כוחות הציר, אך האבידות הכבדות שספגו כוחותיה בשלבים המוקדמים של מבצע צלבן גרמו להם לנהוג במשנה זהירות, ולהירתע מהתנגשות עם השריון הגרמני. ב-7 בדצמבר הוברר לרומל סופית שאין הוא יכול לצפות לתגבורות משמעותיות או לחידוש ההספקה לכוחותיו בדרך הים במשך חודש לפחות. נותרו לו רק כ-40 טנקים בקורפוס אפריקה וכשני גדודים בדיוויזיה הקלה ה-90 ומצב האספקה של כוחותיו היה קשה. הוא הבין שאין מנוס מנטישת המצור על טוברוק והחליט לסגת אל קו גזאלה, מערך הגנה מבוצר כ-60 ק"מ ממערב לטוברוק. משמעות ההחלטה הייתה נטישת כוחות הציר, שעדיין החזיקו מעמד במגנני הגבול באזור סולום-בארדיה, לגורלם. בימים 8-11 בדצמבר פינו דיוויזיות הרגלים האיטלקיות את עמדותיהן באזור טוברוק וביצעו נסיגה מסודרת לקו גזאלה בחיפוי כוחות קורפוס אפריקה. כוחות הציר נערכו מחדש בקו גזאלה, כאשר הקורפוס האיטלקי ה-21 החזיק בעמדות מבוצרות באזור כביש החוף, הקורפוס הממונע ה-20 נפרס מימינו בשטח השולט של עלאם חמזה ואילו קורפוס אפריקה תפס את האגף הדרומי, כדי למנוע מהכוחות הניידים הבריטיים לאגף מדרום את קו גזאלה.

קרב גזאלה ונסיגת כוחות הציר מבליטת קירנאיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרדף הבריטי אחרי כוחות הציר הנסוגים מקירנאיקה

ב-13 בדצמבר תקף הקורפוס הבריטי ה-13 את קו גזאלה. מפקד הקורפוס, גודוין אוסטין, תיכנן לרתק את הקורפוס האיטלקי ה-21 לחזיתו באמצעות מתקפת הסחה שיבצעו 2 בריגדות (ניו זילנדית ופולנית), בעוד הדיוויזיה ההודית ה-4 בסיוע בריגדת הטנקים ה-32 תכתר את כוחות הציר בקו גזאלה באמצעות תנועת איגוף מדרום ותנתק את כביש החוף בתמימי, כ-30 ק"מ צפונית-מערבית לגזאלה. לרוע מזלם של הבריטים, המודיעין שלהם לא העריך נכון את צורת ההערכות של כוחות הציר בקו גזאלה, ולכן שתי הבריגדות של הדיוויזיה ההודית ה-4 נתקלו בכוחות מהקורפוס האיטלקי הממונע ה-20 ומקורפוס אפריקה והתקדמותן נבלמה. במשך יומיים התחוללו קרבות עזים באזור עלאם חלפה במהלכם ספגה הדיוויזיה ההודית כ-4000 נפגעים (הרוגים, פצועים ושבויים) ואחד הגדודים שלה אף הושמד כליל בהתקפת נגד של דיוויזית הפאנצר ה-15, אך גם קורפוס אפריקה ספג אבידות כבדות ונותר עם 8 טנקים כשירים לפעולה בלבד. גודוין אוסטין הורה לבריגדה המשוריינת ה-4 (שכללה כ-90 טנקים) לאגף מדרום את מערך ההגנה של הציר ולתקוף אותו מעורפו, אך קשיי תנועה ומחסור בדלק מנעו מהבריגדה לבצע את משימתה. עם זאת, עצם התנועה של כוחות השריון הבריטיים גרמה לרומל לחשוש מכיתור כוחותיו בקו גזאלה. בדיון שנערך ב-15 בדצמבר בערב הוא טען, שאם ברצונו למנוע כיתור והשמדה של כוחותיו אין מנוס מפינוי כל בליטת קירנאיקה ומנסיגה לטריפוליטניה. למרות התנגדותם החריפה של פילדמרשל קסלרינג (המפקד העליון של כוחות הציר בדרום אירופה) ושל הפיקוד האיטלקי העליון בצפון-אפריקה, החליט רומל לנטוש את קו גזאלה עוד באותו לילה, ולפתוח בנסיגה מבליטת קירנאיקה.

נסיגת כוחות הציר מקו גזאלה ומבליטת קירנאיקה נוהלה ביעילות ובצורה מסודרת בחיפוי כוחות קורפוס אפריקה. כל נסיונות הפיקוד הבריטי לנתק ולהשמיד את כוחות הציר הנסוגים בכביש החוף באמצעות תנועת איגוף של כוחות ניידים, שיחצו את בליטת קירנאיקה לרוחבה (כפי שנעשה במהלך מבצע מצפן) נכשלו. קורפוס אפריקה ניצל את עדיפותו בלוחמת תנועה כדי להנחית שתי מהלומות קשות על הבריגדות המשוריינות ה-4 וה-22, שהובילו את המרדף הבריטי, ב-23 וב-28 בדצמבר ולגרום להן אבידות כבדות. עד ה-6 בינואר 1942 השלים רומל ללא הפרעה את נסיגת כוחותיו למערך ההגנה של אל-עגילה.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למרדף שניהל הקורפוס ה-13 אחרי כוחות הציר הנסוגים מבליטת קירנאיקה עסקו כוחות הקורפוס ה-30 בהכנעת כוחות הציר, שננטשו מאחור בעמדות המבוצרות בהן החזיקו בגבול מצרים-לוב. ב-2 בינואר 1942 נכנע חיל המצב של נמל בראדיה (כ-7000 חיילים) לאחר שהותקף על ידי הדיוויזיה הדרום-אפריקנית ה-2 בסיוע טנקי רגלים. ב-12 בינואר נכנע חיל המצב של סולום לאחר קרב קצר וב-17 בחודש נכנע גם חיל המצב המבודד, שהחזיק במעבר חלפאיה המבוצר, לאחר שנותר ללא מזון ומים. בסה"כ נלקחו בשבי 13800 מחיילי הציר, רובם איטלקיים, ודיוויזית "סאבונה" שהחזיקה במגנני הגבול חדלה מלהתקיים.

השגי "מבצע צלבן" לא האריכו ימים. כבר ב-21 בינואר עברו כוחותיו של רומל, שקיבלו תגבורות חזקות, להתקפת נגד. תוך כשבועיים הם כבשו מחדש את מרבית בליטת קירנאיקה, ואילצו את כוחות הארמייה השמינית לסגת לקו גזאלה-ביר חכים, ולהתארגן שם להגנה, לאחר שהסבו להם אבידות ניכרות. הצדדים היריבים היו זקוקים לפסק זמן לצורך התארגנות מחדש והשלמת אבידות, וכתוצאה מכך התייצב קו החזית ונותר ללא שינוי עד לסוף חודש מאי, כאשר כוחות הציר חידשו את המתקפה שלהם.

סיכום ואומדן אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מבצע צלבן ספגו כוחות הציר אבידות כבדות, 38,300 נפגעים ושבויים מתוך כ-119 אלף איש עימם פתחו את המערכה. הכוחות הגרמניים של רומל ספגו כ-14,600 אבידות, מתוכם למעלה מעשרת אלפים שבויים ונעדרים, ואילו בני בריתם האיטלקיים ספגו 23,700 אבידות, מתוכם 19,800 שבויים ונעדרים. אבידות הארמייה השמינית היו כבדות יותר בהרוגים ובפצועים - 2900 הרוגים ו-7300 פצועים - אולם קטנות במידה ניכרת בנעדרים ושבויים (כ-7500 איש בלבד). אבידות הארמייה השמינית בטנקים עלו במידה ניכרת על אבידות כוחות הציר, אך מכיוון ששדה הקרב נותר בידי הבריטים הם הצליחו להחזיר לכשירות חלק ניכר מהטנקים שנפגעו, ורק 278 טנקים שלהם הושמדו לחלוטין (מול כ-300 טנקים גרמניים ואיטלקיים). גם באוויר אבידות הצדדים היריבים היו דומות (330 מטוסים מטוסים גרמניים ואיטלקיים מול כ-300 מטוסים בריטיים), אך הבריטים טענו, שבנוסף לכך נפלו בידיהם 228 מטוסים גרמניים ומספר דומה של מטוסים איטלקיים, שננטשו מסיבות שונות בשדות התעופה המדבריים שלהם.

ניתן למנות מספר סיבות עיקריות לניצחון כוחות בעלות הברית במבצע צלבן :

א. העדיפות המספרית הגדולה של הארמייה השמינית בטנקים, בצירוף עתודות משוריינות חזקות באזורי העורף, איפשרו לבריטים לספוג אבידות כבדות מאוד בטנקים מבלי להפסיק את המתקפה שלהם, ולהשלים את אבידותיהם תוך פרק זמן קצר.

ב. בניגוד לבריטים, רומל לא יכול היה להחליף את אבידותיו בכוח אדם ובציוד עקב ההתקפות הבלתי פוסקות שערכו כוחות האוויר והים הבריטיים על נתיב האספקה הימי שלו מאיטליה לצפון אפריקה. כתוצאה מהתקפות אלו רק חלק קטן מהאספקה והתגבורות שנשלחו אל רומל הגיעו ליעדם, וכוחותיו סבלו ממחסור מתמיד באספקה ובדלק, עובדה שהגבילה מאוד את יכולת פעולתם, ואילצה לבסוף את רומל לסגת מבליטת קירנאיקה.

ג. יחידות החי"ר של הארמייה השמינית, שבאו מכל קצות חבר העמים הבריטי (בריטניה, דרום אפריקה,אוסטרליה,הודו וניו זילנד) הוכיחו במהלך המבצע את עצמם כיריב עיקש וקשוח לכוחות השריון הגרמנים, ולא התקשו להביס את דיווזיות הרגלים האיטלקיות שעמדו מולם. למעשה, רוב אבידות קורפוס אפריקה במהלך מבצע צלבן נגרמו במהלך התקלויות עם יחידות חי"ר, שהסתייעו בתותחי נ"ט, בתותחי שדה (25 ליטראות) שהופעלו כנשק נ"ט, ובטנקי רגלים עבי שריון. נחישותם של יחידות הרגלים של הארמייה השמינית להמשיך במתקפה בכל מחיר, למרות האבידות הכבדות שספגו במהלך מבצע צלבן, חיפתה על אוזלת היד של כוחות השריון הבריטיים, שלא הצליחו להתמודד כנגד הכוחות הניידים של רומל, למרות עדיפותם המספרית הגדולה, ולכן מילאו תפקיד משני במהלך רוב השלבים של מבצע צלבן.

ד. איכות הפיקוד - מבצע צלבן לא היה, בלשון המעטה, שעתו היפה של רומל כמצביא, למרות ההישגים הניכרים של כוחותיו בשלבי הפתיחה של המבצע. תוכניותיו ופקודותיו נתגלו בחלקן הגדול כבלתי מציאותיות והתבססו על תמונת מצב מודיעינית מסולפת. סגנון הפיקוד מלפנים, שאפיין את רומל, פעל לרעתו במהלך מבצע צלבן, משום שבחלק ניכר מהזמן לא היה לו קשר רציף עם המטות של קבוצת השריון אפריקה ושל קורפוס אפריקה. במקרים רבים הוא פעל בפזיזות ובאופטימיות מופרזת, שסיכנה את מהלך הקרב. הפיקוד של הארמייה השמינית פעל אמנם באיטיות ובהססנות, ולא היה מסוגל להגיב במהירות להתפתחויות בשדה הקרב, אך למרות אי הצלחות ותקלות, פקודותיו היו מבוססות על יסודות מציאותיים ומוצקים יותר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרידריך פון מלנתיין, קרבות שריון, הוצאת מערכות, 1960
  • וולף הקמן, רומל באפריקה, הוצאת מערכות, 1987
  • מיקל קרבר, טוברוק:לחימה במדבר המערבי, הוצאת מערכות, 1966

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה פיתח הצבא הבריטי מספר סוגי טנקים ייעודיים, במקום להתמקד בפיתוח טנק אוניברסלי אחד. בטנקי השיוט, הושם הדגש על המהירות והניידות על חשבון עובי השריון ומיגון הצוות. לעומתם, טנקי הרגלים, שנועדו לספק סיוע צמוד לכוחות החי"ר, צוידו בשריון חזית עבה למדי, אך היו איטיים למדי.