מבצע רביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצע רביב
מלחמה: מלחמת ההתשה
Tiran-5-latrun-1.jpg

טנק מדגם טיראן 5, שכמוהו השתתפו בכוח הפשיטה
תאריך התחלה: 9 בספטמבר 1969
תאריך סיום: 9 בספטמבר 1969
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: מבצע אסקורט
קרב אחרי: קרבות האוויר של 11 בספטמבר 1969
מקום: חוף מפרץ סואץ, מצרים
תוצאה: פשיטה ישראלית מוצלחת
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

6 טנקי טירן 5 ו-3 נגמ"שי BTR-50, מאוישים על ידי לוחמי פלס"ר 7, תחת פיקוד חטיבה 875[1]

3 נחתות (נט"קים) מדגם 36 משייטת 11[2]

לוחמי יחידה 707 של חיל הים בסירות גומי[3]

לוחמי שייטת 13 בסירות גומי‏[3]

מספר רביעיית סקייהוק מטייסת 109

סוללת תותחים 130 מ"מ[4][5]

2 ספינות טורפדו מדגם כ-123
מספר לא ידוע של לוחמי חי"ר ונגמ"שים

אבידות

4 הרוגים

שתי ספינות טובעו, כ-150 חיילים נהרגו, 3 נגמ"שים ו-70 כלי רכב שנעו על כביש החוף המצרי וכן עשרות מקלעים ותותחי נ"ט ונ"מ הושמדו, שני בסיסי מכ"ם נהרסו, נפגעה תשתית

Raviv He.jpg

מבצע רביב היה פשיטה משוריינת שנערכה ב-9 בספטמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה. כוח שריון ישראלי שהוסווה ככוח מצרי הונחת מים סוף אל החוף המערבי של מפרץ סואץ, שם פשט על יעדים צבאיים לאורך 70 קילומטרים‏[4].

לכוחות השריון הישראלי סייעו יחידות של חיל הים וחיל האוויר[5]. הייתה זו הפעולה היבשתית הנרחבת היחידה במהלך מלחמת ההתשה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ההתשה

עם פרוץ מלחמת ההתשה במרץ 1969, נאלץ צה"ל להתמודד עם היתרון הכמותי של הצבא המצרי בכוח אדם ובקני ארטילריה. לצורך כך החל צה"ל ליזום פעולות התקפיות לאורך תעלת סואץ ובעומק שטח מצרים, ולא הסתפק עוד בפעולות המגננה שבהן נקט מאז מלחמת ששת הימים. מטרות שרשרת הפעולות הללו היו להעביר את הלחימה לשטח המצרי, להשיג עליונות אווירית, לאלץ את המצרים לפצל את כוחותיהם ולפגוע בהם פגיעה טקטית ומורלית.

במבצעי בוקסר החל צה"ל להשתמש ביכולת התקיפה העמוקה של חיל האוויר הישראלי, ובפעולות באי גרין ובראס עדבייה - ביכולות הפשיטה של שייטת 13. עם זאת, חופש הפעולה של חיל האוויר צומצם עקב השיפור המתמשך ביכולות מערך הנ"מ המצרי, דבר אשר מנע מצה"ל להביא לידי ביטוי את יתרונו האיכותי ואת יכולת התנועה המשופרת של יחידותיו הקרקעיות הגדולות. על רקע זה הוחל במפקדות גייסות השריון ובחיל הים לחפש פתרון המבוסס על הנחתת כוח משוריין.

פשיטה רכובה מעבר למכשול ימי בעומק שטח האויב היא מהלך צבאי מסוכן ומורכב, אולם הפיקוד הצה"לי החליט להסתמך על גורם ההפתעה ועל השליטה האווירית שהוא נהנה ממנה ולצאת למבצע שכזה. לפיכך הוחלט שהמבצע יתבסס על הטעיה. במהלך מלחמת ששת הימים לקח צה"ל שלל רב של טנקים ונגמ"שים מתוצרת סובייטית ובכללם טנקים מדגם T-55 (שהוסבו לשימוש בצה"ל ונקראו "טירן 5"), ונגמ"שים מדגם BTR-50. נוכחותו של רק"ם מתוצרת סובייטית כחלק מהכוח הצה"לי אפשרה את תכנון פעולת ההטעיה.

מטרות המבצע ושיטת הביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת המבצע ושיטות הביצוע, כפי שהן הוצגו במהלך נוהל הקרב שנערך בסוף חודש אוגוסט, כללו מספר שלבים‏[6]:

  • פשיטה אמפיבית לילית על החוף המצרי של מפרץ סואץ באמצעות נחתות.
  • תנועה לאור יום לאורך כביש החוף המצרי מכיוון צפון לדרום.
  • השמדת מטרות של הצבא המצרי (חי"ר, שריון, תשתית).
  • פינוי מהיר באמצעות נחתות.

במהלך נוהל הקרב הושם דגש על כך שעיקר המבצע יושתת על הפעלת כוח שריון וכן על הימנעות מאבידות ופגיעה מיותרות בקרב הכוח הפושט. דהיינו פתיחה באש מטווחים ארוכים וכן איסור ירידה מהכלים הממוגנים. וכך, ב-4 בספטמבר, בעת הצגת תוכניות המבצע בפני הרמטכ"ל גובשה סופית הדעה כי עיקר הפעולה יתבסס על הפעלת השריון, היות שצמרת הפיקוד סברה כי האיום המרכזי העיקרי במהלך הפשיטה יהיה חיל השריון המצרי. לפיכך הונחו כוחות החרמ"ש לנוע מאחורי הטנקים ולסייע בפתרון בעיות ואיומים שאין ביכולות כוחות השריון לפתור בעצמם, דוגמת חיילי חי"ר המצרי בטווחים קרובים מאוד.

הכוחות המשתתפים במבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הנוחת:

אבטחת ראש החוף:

צבא מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעד התקיפה היה רצועת חוף צרה שלאורכה כביש צר יחיד.

הכוחות המצריים בגזרה היו דלילים שכן המכשול הטבעי של מפרץ סואץ הפחית את הסיכוי להתנגשות קרקעית בגזרה. לפיכך הושע המאמץ המצרי בגזרה בעיקר בהגנה אוירית וימית.

לאורך החוף שכנו כ-25 נקודות משמר מבוצרות ומאוישות, שביניהן נעו כל העת סיורים מצריים.

כוחות ההגנה בבסיסי הנ"מ היו מצוידים בנשק קל בלבד, והנשק האנטי-טנקי שלהם (מטולי RPG) היו מוגבלים לטווח של כ-300 מטרים.

כוח חטיבתי משוריין מצרי גדול הוצב בראס סאדאת כ-35 ק"מ מצפון לנקודת הנחיתה המתוכננת‏[7] אך הציר הצר הבודד שהוביל מריכוז זה דרומה אל גזרת הפעולה אפשר את חסימתו.

דרומית לנקודת האיסוף המיועדת, ליד ראס זעפרנה, הוצב גדוד משוריין מצרי. נוכחותו לא הייתה יידועה לתוקפים.

בראס סאדאת, צפונית לנקודת הנחיתה שכן בסיס של חיל הים המצרי ובו הוצבו 2 טרפדות מהירות מדגם P-183.

ההכנות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון המבצע הוטל על מטה משותף של מפקדת גייסות השריון בראשות האלוף אברהם אדן (ברן) ומפקדת חיל הים בראשות מפקד החיל, האלוף אברהם בוצר. אל"ם אורי בר-און, מפקד חטיבה 8 (אשר נקראה באותה התקופה חטיבה 875) ומפקד המבצע בפועל, מינה למפקד כוח הפשיטה את סא"ל ברוך הראל ("פינקו"), שהיה סגן מפקד חטיבה 8 והמתין למינויו כמפקד חטיבה 14. ברוך הראל הוביל את תכנון פרטי המבצע, ויוזם המבצע, רס"ן שלמה באום, ששימש מפקד פלס"ר 7, מונה לסגנו. למפקד כוח הטנקים, שנטל חלק במבצע, מונה יעקב לפידות. הכוח התאמן כ-6 שבועות בהכנה למבצע‏[1][8].

בשבוע שלפני המבצע שונעו הטנקים והנגמ"שים במהלך הלילות, בנסיעה על זחליהם, אל נקודת ההעמסה בראס סודר. שם הם נצבעו בסכימת צביעה מצרית צהבהבה (לצורך הטעיה) והוטענו בתחמושת עודפת ובדלק רזרבי. הלוחמים קיבלו מדים מצריים ושובצו ביניהם גם מספר דוברי ערבית ומספר לוחמים מיחידה 707 שנועדו להכשיר את חוף הנחיתה ואת נקודת ההעמסה על הנחתות.

מבצע אסקורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי שיט תת-מיימי מסוג "חזיר" במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה

בעקבות הפשיטה על האי גרין ומבצע בולמוס 5 בראס עדבייה, שבהם פעלו כוחות מושטים ישראליים נגד מטרות מצריות במפרץ סואץ, העבירו המצרים 2 ספינות טורפדו מדגם P-183 מבסיס חיל הים המצרי בנמל ע'רדקה לאזור צפון מפרץ סואץ, ואלו ביצעו סיורים באזור. הספינות המצריות המהירות יחסית היו עלולות לפגוע בנחתות האיטיות שיועדו להנחתת הכוח המשוריין. לפיכך הוחלט לתקוף את הטרפדות בפעולה ימית חשאית, ולא על ידי חיל האוויר, כדי למנוע הסלמה אפשרית בזירה בעקבות תקיפה שכזו. המשימה הוטלה על לוחמי שייטת 13 בפיקודו של זאב אלמוג[9].

בתכנון של המבצע נקבע כי 8 לוחמי שייטת 13 יצמידו מטעני עלוקה לקוער של הטרפדות, שיטה המאפשרת השהיה לנסיגת הכוחות. בליל 5 בספטמבר 1969 בוצע ניסיון ראשון לטיבוע הספינות המצריות, אך הטרפדות יצאו מהנמל לסיור והכוחות הישראלים חששו שהם התגלו ונסוגו[9][2].

בליל 7 בספטמבר פשטו אנשי הקומנדו הימי על 2 הטרפדות המצריות במעגן הצי המצרי בראס סאדאת, דרומית לעיר סואץ. 8 לוחמי שייטת 13 הגיעו אל הספינות באמצעות 2 "חזירים" והטביעו אותן באמצעות מטעני עלוקה. הפעולה הוכתרה כהצלחה אך במהלך הנסיגה פעל מעצמו מנגנון ההשמדה העצמית של אחד ה"חזירים"‏[10] (כנראה בשל חדירת מים למגופה של מנגנון ההשמדה העצמית‏[11]) וכתוצאה מכך נהרגו 3 לוחמים: סגן שלמה אשל, רב סמל עודד ניר ורב סרן רפי מילוא. הלוחם אריה יצחק (אריו), שנהג ב"חזיר" היה היחיד שנותר בחיים. הוא אותר על ידי מסוק סופר פרלון כשהוא שוחה פצוע וגורר אחריו את גופות שלושת חבריו‏[2][12].

מהלך המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש שלל מסוג BTR-50, שכמוהו השתתפו בכוח הפשיטה

ב-8 בספטמבר, בשעה 22:00, הועמס כוח השריון בראס סודר על גבי שלוש הנחתות‏[3], כשעל כל נחתת הועמסו 2 טנקים ונגמ"ש אחד‏[2]. עוד באותו הלילה הפליגו הנחתות לעבר החוף המצרי, כשהן מאובטחות על ידי לוחמי שייטת 13, ויחידה 707, שהפליגו לצידן בסירות גומי. אנשי הקומנדו הימי תפסו את ראש הגשר[13] דרומית לביר תמדה ואל חפיר, באזור א-דיר כ-40 ק"מ דרומית לעיר סואץ. הנחיתה החלה ב-9 בספטמבר ב-3:35 בלילה מבלי שנתגלתה על ידי המצרים‏[13]. מיד לאחר הנחיתה החל הכוח המשוריין לנוע במהירות דרומה. הכביש הצר נחסם לתנועת תגבורת מצרית על ידי פיצוצו ומיקושו בנקודה בה היתמר מצוק משני צדדיו‏[7]. במהלך תנועתו, לאורך 70 ק"מ, השמיד הכוח הפושט נקודות משמר, בסיסי צבא, תחנות מכ"ם ימיות ואוויריות, כלי רכב צבאיים ואזרחיים שנעו לאורך הכביש, עמודי חשמל ומאהלים[4].

תוך כדי תנועה ירו הטנקים בסלעים מעל הכביש כדי שידרדרו ויחסמו אותו בפני הגעת תגבורת מצפון. הכוח נע במהירות ומעט לפני השעה 7:00 בבוקר תקף את בסיס משמר החופים המצרי בראס אבו דראג'[7]. המחנה ותחנת המכ"ם הימי שבו הושמדו בתוך כ-20 דקות. משם המשיך הכוח דרומה לכיוון מחנה צבאי בראס זעפרנה בו שכנה מפקדה מרחבית של חטיבת נ"מ. במהלך הנסיעה דרומה הגיע לאזור התקיפה מפקד הגזרה המצרי, קצין בדרגת גנרל. הוא ניסה לעצור את הטנקים שחשב למצריים, ונדרס בתוך מכונית השרד שלו‏[4]. לצורך כיבוש המחנה חסמו הטנקים את האזור משני צדדיו ושני כוחות הטיהור על בסיס טנקים ונגמ"שי BTR-50 נכנסו לתוך מתחם המחנה, השמידו 3 נגמ"שים ופוצצו מבנים, לרבות תחנת מכ"ם אווירי, על ידי ירי פגזים והשלכת מטענים מתוך הנגמ"שים‏[4].

בעקבות הפעלת כוח אש מאסיבי על ידי הטנקים וכפי הנראה כתוצאה מההטעיה המוצלחת, התגובה המצרית בשני היעדים העיקריים הייתה חלושה ולא נשלחה כל תגבורת. לקראת סוף המבצע זיהו הכוחות הפושטים חניון רק"ם מצרי בסדר גודל של גדוד בהמשך החוף, דרומית למחנה בראס זעפרנה, אך לא קיבלו אישור לתקוף אותו, בהתאם להנחיית הרמטכ"ל לא ליזום קרבות עם שריון מצרי אלא אם הכוח הפושט יהיה תחת איום ישיר מהטנקים המצריים‏[6].

במבצע המשולב השתתפה גם רבעיית מטוסי סקייהוק מטייסת העמק, שתקפו תחנות מכ"ם ועמדות נ"מ באזור אל חפיר וראס זעפרנה. מטוסו של מוביל המבנה, חגי רונן, נפגע מאש נ"מ באזור ראס זעפרנה והקשר עמו נותק. רונן הפנה את מטוסו לכיוון חוף חצי האי סיני ונטש אותו מעל מפרץ סואץ. ככל הנראה חלה תקלה בציוד החילוץ ורונן נעלם במי המפרץ. החיפושים אחריו לא העלו דבר והוא הוכרז חלל‏[14].

סיוע נוסף לכוח הפושט ניתן על ידי סוללת תותחי 130 מ"מ שנפרסה בצדו המזרחי של מפרץ סואץ. במהלך המבצע חבר לכוח הפושט מסוק מדגם אלואט 2 שפינה פצוע וסיפק לכוח ציוד לתיקון זחל באחד הטנקים‏[4][5].

כ-10 שעות לאחר הנחיתה חבר הכוח המשוריין אל הנחתות צפונית לראס זעפרנה, בנקודה שהייתה שונה מזו שנקבעה בתכנון המקורי. אנשי יחידה 707 בדקו, סימנו והנחיתו את הנחתות שפינו את כלי הרק"ם לאבו זנימה בחוף הישראלי של מפרץ סואץ ואילו הלוחמים פונו באמצעות מסוקים לראס סודר‏[4].

תוצאות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע נהרגו בין 100 ל-150 חיילים ושוטרים מצריים‏[15] ובהם מפקד הגזרה המצרי בדרגת אלוף וקולונל סובייטי ששימש כיועץ[4]. מספר כלי הרכב המצריים שהושמדו מוערך ב-70, מהם 3 נגמ"שים‏[4]. צה"ל איבד מטוס מדגם סקייהוק שננטש מעל מפרץ סואץ וטייסו, רס"ן חגי רונן, הוכרז כנעדר ובהמשך כחלל‏[16]. בקרב הכוח הקרקעי נפצע קצין המודיעין באורח קל בעת שירד מהנגמ"ש בו נסע על מנת לקחת רכיב חשוב מהמכ"ם הימי בבסיס ראס אבו דראג'‏‏[4].

המבצע ותוצאותיו פורסמו בעיתונות זרה, אך ההנהגה המצרית לא ידעה עליה מאחר שדרג הפיקוד המקומי לא דיווח עליה למפקדיו. ב-4:00 אחר הצהריים דווח על המבצע ברדיו קהיר, אך עם אי דיוקים רבים‏[17]. משנודע על היקף הפעולה לנשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הוא הדיח את צמרת הפיקוד הצבאי המצרי, ובכללה הרמטכ"ל, גנרל אחמד איסמעיל עלי[18], מפקד חיל הים פואד אבו זיכרי ומפקד זירת ים סוף.

למחרת המבצע, ב-10 בספטמבר, לקה נאצר באוטם שריר הלב - ושנה לאחריו מת מהתקף נוסף. הצלחת המבצע הייתה בין הגורמים לביסוס העליונות האווירית של חיל האוויר הישראלי בזירה ונודעה לה חשיבות טקטית ומורלית. ההצלחה עזרה גם לבסס את הקונספציה הצה"לית על יתרונם המוחץ של כוחות הקרקע הישראליים על המצריים ובכך ייתכן שתרמה לכשלים במלחמת יום הכיפורים.

הרמטכ"ל, חיים בר לב, הביע את שביעות רצונו ממהלך המבצע:

מבצע "רביב" היה הראשון מסוגו בצה"ל ולמרות חוסר הנסיון בפעולות כאלו והסיבוכים הרבים הכרוכים בכך, התנהל המבצע, מתחילתו ועד סופו, ללא שיבושים אשר הם בדרך כלל מנת חלקם של מבצעים.

– מתוך מכתב הרמטכ"ל חיים בר-לב אל המשתתפים במבצע, 12 בספטמבר 1969

יחד עם זאת התבטא בר לב בזהירות ובאיפוק. הוא סבר כי המבצע אמנם התיש את הכוחות המצריים, אבל יחד עם זאת סבר כי הוא לא יביא לסיום מלחמת ההתשה בחזית הדרום:

יותר מזה, אינני בטוח שהמבצע הזה יתן, המבצע הזה לא ישתיק את התעלה, המבצע הזה, אינני חושב שהוא הרס את המורל הפנימי של מצרים. אני מניח שחוגים רחבים במצרים, לא יודעים בעצם מה קרה כאן ואלה שיודעים כרוח השכנוע המצרי הטובה על מצרים ועל הערבים בכלל, ודאי אומרים לעצמם רגע אחד מה קרה? היהודים הורידו 6-9 כלי רכב משוריינים במקום שאין לנו שם כלום, הסתובבו שם 10 שעות וחזרו.

– ארכיון צה"ל 192/74, 1600, עמ' 54

בשונה מבר לב, הנימה הכללית בצד הישראלי הייתה של זחיחות:

פעולה כזאת עוד טרם בוצעה בצה"ל. הלוחמים ידעו היטב כי על הכף מוטלת יוקרתם, יוקרת חיל השריון, יוקרת צה"ל כולו.

אלי לנדאו, הפשיטה הכתה בתדהמה את ארצות ערב, מעריב, 10 בספטמבר, 1969

כשנה לאחר מכן כתב אלי לנדאו:

פשיטה זו שבוצעה ביעילות, בדייקנות, בלא נפגעים, להוציא פצוע קל אחד, הוכיחה כי דימיון, תעוזה ופעילות בלתי שגרתית מאפשרים לבצע את "הבלתי אפשרי". אין ספק כי הפשיטה המשוריינת הגדולה על חוף מצרים תירשם בתולדות מלחמות צה"ל כאחת הנועזות והמוצלחות שבפשיטות ואפשר גם, כפי שכינו אותה אז העיתונים בעולם, לגדולה מכולן.

– אלי לנדאו, הנחיתה במפרץ, מעריב, ימים ולילות 11 בספטמבר 1970

כיומיים לאחר המבצע, ב-11 בספטמבר 1969 יזמו המצרים, בתגובה למבצע, סדרה של הפצצות על יחידות צה"ל במערב סיני באמצעות כ-60 מטוסי קרב. בקרבות האוויר שהתפתחו הפיל חיל האוויר הישראלי 11 מטוסים ואיבד מטוס אחד‏[19].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליעזר (צ'יטה) כהן וצבי לביא, השמים אינם הגבול, ספרית מעריב, 1990.
  • מרדכי גור, יעקב ארז, אילן כפיר, צה"ל בחילו, הוצאת רביבים, עמ' 131.
  • דני שלום, רוח רפאים מעל קהיר - חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה, הוצאת באוויר - פרסומי תעופה.
  • זאב שיף, מלחמה ללא גבול, הוצאת שקמונה, 1970.
  • מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי - מבצע אסקורט ומבצע רביב, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 414-424.
  • דימה אדמסקי, מבצע קווקז : ההתערבות הסובייטית וההפתעה הישראלית במלחמת ההתשה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
  • מוסטפא כבהא, חרב אל-אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים, יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 מתוך יחידת אמל"ח מיוחד גדוד 88 "דב לבן", 1969-1974, זרקור היסטורי, תמוז תשע"ב (יולי 2012), עמ' 11.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 מבצע אסקורט ומבצע רביב באתר חיל הים הישראלי.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 422
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 ברוך הראל, ‏לא לקחנו סיכון, השמדנו הכל, שריון 3, ינואר 1999, עמ' 19-18, באתר "יד לשריון".
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 שאול נגר (מנחה), ‏הטירן עשה את שלו! - שיח מפקדים, שריון 8, מאי 2000, עמ' 24 - דברי ברוך הראל (פינקו), באתר "יד לשריון".
  6. ^ 6.0 6.1 מתוך יחידת אמל"ח מיוחד גדוד 88 "דב לבן", 1969-1974, זרקור היסטורי, תמוז תשע"ב (יולי 2012), עמ' 13.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 ברוך הראל, לא לקחנו סיכון, השמדנו הכל כתב העת שריון, גיליון 3, עמ' 18.
  8. ^ מתוך מבצע רביב פשיטת כוח משוריין של צה"ל על החוף המערבי של מפרץ סואץ בתאריך 9 ספטמבר 1969, מפג"ש תח"ש/מדור תחקירים והיסטוריה, אוגוסט 1970, עמוד 3.
  9. ^ 9.0 9.1 מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 415-416.
  10. ^ מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 417-421.
  11. ^ מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 425.
  12. ^ מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 421.
  13. ^ 13.0 13.1 מייק אלדר, שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי, ספריית מעריב, ירושלים, 1993, עמ' 423.
  14. ^ דף חקירת העלמותו של חגי רונן, ביחידה לאיתור נעדרים.
  15. ^ אריק וייס, דרסנו אותם, מוסף "סופשבוע" של "מעריב", 2.10.2009‏ (וכן הכתבה ב"טיים", בקישורים החיצוניים).
  16. ^ דוד מושיוב, צה"ל הנחית כח פשיטה משוריין בגדה המזרחית של מפרץ סואץ, דבר, 10 בספטמבר 1969
  17. ^ 150 מטוסים מצריים השתתפו במטריה, דבר, 10 בספטמבר 1969
  18. ^ הודח הרמטכ"ל המצרי, דבר, 19 בספטמבר 1969
    נמשכת המולת השמועות במצרים, דבר, 21 בספטמבר 1969
  19. ^ 11 מטוסים מצריים הופלו באזור התעלה, דבר, 12 בספטמבר 1969