מדיניות מוניטרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מדיניות מוניטרית, בשונה ממדיניות פיסקלית, הוא מונח במקרו-כלכלה המתאר את ניהול מערכת המשתנים הנומינליים במשק. מונח זה מתייחס כמעט תמיד לכמות הכסף ואמצעי התשלום במשק. (וליחס בינם לבין התוצר)

במדיניות המערביות מקובל כי המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות הבנק המרכזי, בניגוד למדיניות הפיסקלית שנמצאת באחריות הממשלה.

תפיסה שולטת כיום בקרב כלכלנים רבים מאז הכלכלן מילטון פרידמן מכונה "הנייטרליות של הכסף" או "הדיכוטומיה הקלאסית", ולפיה בטווח הארוך שינויים נומינליים אינם משפיעים על הגורמים הריאליים של המשק. כלומר, ההשפעה ההדדית בין המדיניות המוניטרית והמדיניות הריאלית מתקיימת רק בטווח הזמן הקצר.‏[1]

מילטון פרידמן בספרו "A Monetary History of the United States" טען כי "אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית". כלומר, אינפלציה אינה נובעת משינויים ביכולת הייצור הריאלית של המשק, אלא רק ממדיניות שגויה של ניהול הכסף. בעקבות תובנה זו, בתקופה שבה יש אינפלציה גוברת, תיושם מדיניות מוניטרית מצמצמת שתפעל להעלות את שווי הכסף (העלאת ריבית) ולהקטין את כמותו על ידי הנפקת איגרות חוב של הבנק המרכזי, בשם מלווה קצר מועד (מק"מ), בעוד בתקופות שפל של מיתון או דפלציה ינקוט הבנק במדיניות מוניטרית מרחיבה, שתפעל להורדת שווי הכסף והגדלת כמותו (על ידי הורדת הריבית וקניית מק"מ מהציבור או אי הנפקתו). הבסיס לפעולות אלה הוא ההנחה כי תוספת כסף למשק מגדילה את היקף הצריכה של הציבור ומביאה להגדלת הביקוש המצרפי והתל"ג, וכן לצמצום ממדי האבטלה.

מטרת המדיניות היא השגת יעדי הממשלה שנקבעו, כגון קצב הצמיחה של הכלכלה (בטווח הקצר בלבד, כאמור), מניעת אבטלה, ריסון האינפלציה, יציבות שער החליפין, הקטנת החוב הלאומי וכדומה. עם זאת מידת ההשפעה של פעולות הבנק המרכזי איננה נתונה לחיזוי מדויק אלא בקווים כלליים בלבד.

האסכולה הדוגלת בנקיטת מדיניות מוניטרית לוויסות הביקוש המצרפי, סך התוצר ורמת המחירים במשק, נקראת בשם מוניטריזם. מדובריה הבולטים ניתן למנות את הכלכלן מילטון פרידמן, נגידי הבנק הפדרלי פול וולקר ואלן גרינספן, ונגידי בנק ישראל יעקב פרנקל, דוד קליין וסטנלי פישר.

אמצעים המשמשים את הבנק המרכזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי הריבית על פיקדונות קצרי מועד[2] - הכלי הפשוט ביותר של הבנק המרכזי לניהול המדיניות המוניטרית, הוא שינוי הריביות שהוא קובע לפיקדונות קצרי מועד (חודשים בודדים) במטבע שלו. מאחר שפיקדונות אלה נחשבים לסולידיים כמעט לחלוטין, הם קובעים רף לכל ההשקעות האחרות במשק, ורק פרויקטים אשר יביאו לתשואה גבוהה יותר מריבית זו יקבלו מימון.

במידה והבנק המרכזי רוצה להגדיל את ההשקעות בשווקים, הוא יוריד את הריבית שלו במטרה לעודד משקיעים להשקיע את כספם באפיקים מסוכנים יותר, כדוגמת מחקר ופיתוח, הקמת עסקים וכו'.

פעולות בשוק הפומבי (הרחבה/צמצום מוניטריים) - אמצעי נוסף, הדומה לאמצעי הראשון, הוא שינוי נקודות אחרות בעקומת הסיכון/רווח של איגרות החוב הממשלתיות שאינן קצרות מאד. אם הוא יקנה איגרות חוב ארוכות של המדינה, הוא יביא לעליית מחיריהן, והורדת הריבית המתקבלת עליהם. ההשפעה דומה להשפעת שינוי הריבית על הפיקדונות קצרי המועד.

שינוי יחס הרזרבה - בכל מדינה בעלת בנק מרכזי, מוגדר יחס רזרבה, הקובע את היחס בין ההפקדות וההלוואות אותן מחלקים הבנקים. יחס רזרבה נמוך (הלוואות מעטות יחסית להפקדות) אומר שיהיה מחסור בהלוואות, וריבית ההלוואות הבנקאיות תהיה גבוהה, בעוד שיחס רזרבה גבוה (אחוז גבוה מהפקדות הציבור מלוות לציבור חזרה) מוריד ריביות, ומגדיל את אחוז הפרויקטים שיקבלו מימון.

הודעות לציבור - הבנק המרכזי נעזר בתקשורת, ובהודעות לציבור על מנת להשפיע על ציפיותיו לשינויים מוניטריים עתידיים, וגורמת לו להקדים ולפעול לפי שינויים אלה לפני שנעשו, ולעתים חוסכת מהבנק המרכזי לבצע את הצעדים הללו.

כל הכלים הללו מורכבים מאד, ויוצרים השפעות רבות נוספות על ההשפעות המוניטריות אותן הם מנסים להשיג, ולכן חלוקות מיד הדעות ביחס לשימוש באמצעים המוניטריים לקביעת המדיניות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' יורם מישר, המקרו-כלכלה של ישראל (עמ' 360), הוצאת פרדס, 2009.
  2. ^ Eric Petroff, The Fed's New Tools For Manipulating The Economy, Investopedia