בנג'מין בריטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנג'מין בריטן
Benjamin Britten
לידה 22 בנובמבר 1913
לואוסטופט, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בדצמבר 1976 (בגיל 63)
אלדבורו, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Edward Benjamin Britten עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה St Peter and St Paul's Church, Aldeburgh עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1937 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקולג' המלכותי למוזיקה, בית ספר גרשם, Old Buckenham Hall School עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים דקה רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פיטר פירס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.brittenpears.org
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדוורד בנג'מין בריטן (באנגלית: Edward Benjamin Britten‏; 22 בנובמבר 1913 – 4 בדצמבר 1976) היה מלחין, פסנתרן ומנצח אנגלי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטן נולד בסאפוק, אנגליה, הבן הרביעי והאחרון של רוברט ויקטור בריטן (1878–1934) ושל אדית רהודה לבית הוקי (1874–1937). הוריו ראו בו ב' רביעית ומשלימה לשלושת ה-B - באך, בטהובן וברהמס. את מלאכת ההלחנה החל כבר בגיל חמש. בגיל חמש-עשרה החל ללמוד אצל פרנק ברידג', מלחין אנגלי, שהתבלט בקוסמופוליטיות ובקדמה בין שאר מלחיני אנגליה. ברידג' קירב את בריטן לאירופה והחדיר בו את הסלידה מן המלחמה, שתבוא לביטוי ברקוויאם המלחמה, שנים רבות לאחר מכן.

בשנת 1930 זכה במלגת לימודים לקולג' המלכותי למוזיקה, שם למד קומפוזיציה ופסנתר. את לימודיו עם פרנק ברידג' המשיך עד גיל 22.

בהיותו כבן עשרים התחבר אל ו.ה. אודן וכריסטופר אישרווד, ששכנעו אותו לחבר מוזיקה לסרטי תעודה שיצרו ולמחזה נסיוני בשם עליית F6. שנתיים אחר כך, כשהיה בן עשרים ושתיים, חתם חוזה עם הוצאת התווים בוזי את הוקס. כעבור שנה הציג בפסטיבל זלצבורג את היצירה "וריאציות על נושא של פרנק ברידג'", אופוס 10.

בשנת 1939 נסע לארצות הברית עם פיטר פירס, זמר הטנור שהיה חברו הקרוב ובן-זוגו כל ימי חייו. בשנת 1940 החל להתרכז באופרה, בעקבות מפגש עם סרגיי קוסביצקי. באמצע מלחמת העולם השנייה חזרו בריטן ופירס הביתה, ואת שיבתם חגגו בהצגת בכורה של "סרנדה לטנור, קרן ומיתרים", יצירה המזכירה את הלידר של סוף תקופת הרומנטיקה.

האופרה "פיטר גריימס", שהוצגה לראשונה ב-7 ביוני 1945 (בתיאטרון סדלרס ולס בלונדון), מיד לאחר סיום המלחמה, השיבה לחיים את האופרה הבריטית[1]. היא חוברה כסימפוניה, ורק בהמשך נערכה כרצף של אריות וקטעים דרמטיים. בעושר צליליה היא מזכירה את המוזיקה של מאהלר, בשונה מן המקובל במוזיקה האנגלית המוכרת. נושאה הוא דייג שבני כפרו מאשימים אותו במותם של נערים-חניכים. בריטן, שראה עצמו נרדף עקב נטייתו המינית, הזדהה עם דמותו של גריימס וכתב את תפקידו לקול טנור גבוה, כדי להתאימו לקולו של פירס אהובו. האופרה זכתה לשבחים כיצירת מופת, ובמשך שלוש שנים עלתה בתריסר הפקות בינלאומיות. על הצגת הבכורה בארצות הברית ניצח ליאונרד ברנשטיין, בשנת 1946 בטנגלווד.

שש שנים אחר כך חיבר את האופרה "בילי באד", עיבוד של א. מ. פורסטר ואריק קרוזייר לרומן של הרמן מלוויל. נושא האופרה הוא דילמה של רב חובל בשאלת הוצאתו להורג בתליה של ימאי חף מפשע. התפקיד הראשי נכתב במיוחד עבור פירס[2].

שאר האופרות שכתב, תשע במספר, לא התעלו לרמתן של השתיים הראשונות. ב"טבעת החנק", על פי סיפור של הנרי ג'יימס (ונציה, לה פניצ'ה 1954)[3], ובחלום ליל קיץ השקספירי ניסה בריטן את כוחו במוזיקה בשיטת שנים-עשר הטונים (אטונלית)[4]. עושר כתיבתו לא נפגע בשל כך, אך אבד לה משהו מן הספונטניות שציינה אותה. האופרה האחרונה שלו, "מוות בוונציה", העניקה חיים חדשים לנובלה בשם זה של תומאס מאן. בריטן סבל כבר ממחלת לב כשכתב את האופרה לפי הנובלה, שבה מצא יסודות של ים, יופי אסור, מין ואשמה. שנים לפני כן, כאשר שמע תומאס מאן את פירס שר את הסרנדה, אמר, כי בריטן הוא היחיד שיוכל להלחין את סיפורו, עתיר הרגשות הסותרים.

את "הסונטות הקדושות של ג'ון דון" כתב בשנת 1945, לאחר סיור במחנות הריכוז בגרמניה. יצירה זו ואחרות לקול ופסנתר זיכו אותו באירופה בתואר "מחדש השיר האנגלי האמנותי".

בריטן ייסד את האופרה הלאומית האנגלית, ובמסגרת זו ערך מחדש את "אופרת הקבצנים" של ג'ון גיי ויוהאן כריסטוף פפוש, (שהייתה הבסיס לאופרה בגרוש של קורט וייל) ואת דידו ואניאס של הנרי פרסל. בשנת 1948 ייסד את פסטיבל אלדבורו בעיירה אלדבורו. מוסדות אלה הגבירו את ריחוקו מן החברה האנגלית, שהסתייגה ממנו ומחברות מבוססות שדחו את יצירותיו.

במוזיקה שכתב לשירים של ויליאם בלייק עבור דיטריך פישר-דיסקאו לאחר מות אשתו, ניכרת קדרות שאיננה פגה - בניגוד בולט למוזיקה שווהן ויליאמס כתב לאותם שירים.

יצירתו הגדולה, רקוויאם המלחמה, נכתבה לחנוכת קתדרלת קובנטרי החדשה ומשלבת את הטקסט הלטיני של הרקוויאם (תפילת אשכבה) עם שיריו האנטי-מלחמתיים של וילפרד אוון, משורר שכתב את השירים במלחמת העולם הראשונה ונהרג בה. הטקסטים הלטיניים נכתבו לזמרת סופרן ומקהלה, ואילו השירים נכתבו לקולות טנור ובריטון[5].

מבקרי מוזיקה ומוזיקולוגים רבים שמו לב לתפקיד החשוב שמילאה ההומוסקסואליות של בריטן בכתיבתו. ברבות מיצירותיו יש ייצוג להומוסקסואליות מרומזת או מפורשת (אשר עבור בריטן הייתה קשורה כנראה לקול הטנור ולצליל הנבל); בעבודותיו הוא עושה שימוש נרחב בטקסטים של יוצרים הומוסקסואלים או ביסקסואלים: אודן, הנרי ג'יימס, מיכלאנג'לו, הרמן מלוויל, א.מ. פורסטר ורבים אחרים. בריטן מת בעיירת החוף אלדבורו במחוז סאפוק, ושם נקבר. פירס מת עשר שנים מאוחר יותר ונקבר לצדו.

יצירות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סינפונייטה (לונדון, 1931)
  • סימפוניה פשוטה (נוריץ', 1933)
  • סימפוניית האביב (אמסטרדם, 1949)
  • קנטטה אקדמיקה (בזל, 1960)
  • באלאדה סקוטית לשני פסנתרים ותזמורת (סינסינטי, 1941)
  • שעשועים, פסנתר ליד שמאל ותזמורת (פילדלפיה, 1942)
  • לאקרימה לויולה ותזמורת מיתרים (רקלינגסהאוזן, 1977)
  • חגיגת מזמורים למקהלת נשים (נוריץ', 1942)
  • מזמור לססיליה הקדושה למקהלה א'קאפלה (ללא ליווי) (לונדון, 1942)
  • המדריך לתזמורת לבני הנעורים לקריין ותזמורת (לונדון, 1945)
  • גלוריאנה נכתבה להכתרת המלכה ב-1952 (לונדון, קובנט גרדן, 1953)[6]
  • בטבעת החנק אופרה על פי סיפור של הנרי ג'יימס

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "בימת הכבוד הבינלאומית למלחינים" של אונסק"ו 1961 (על "חלום ליל קיץ")
  • פרסי גראמי 1963 - אלבום השנה הקלאסי (על רקוויאם המלחמה)
  • פרסי גראמי 1963 - ביצוע קלאסי מצטיין ליצירה כוראלית (שאינה אופרה) (על "רקוויאם המלחמה")
  • פרסי גראמי 1963 - חיבור קלאסי מצטיין מאת מלחין בן זמננו (על "רקוויאם המלחמה")
  • פרס סונינג 1967 (דנמרק)
  • פרס ארנסט פון סימנס 1974
  • פרס המוזיקה הבריטית (BRIT Awards) לשנת 1977 - אלבום תזמורתי מצטיין (ב-25 השנים האחרונות) (על "רקוויאם המלחמה")

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרצון בריטן ומדף הקרח בריטן באי אלכסנדר שבאנטארקטיקה נקראו בשנת 1977 על שמו של בנג'מין בריטן[7].

פסל הצדפה בחוף אלדבורו לזכרו של בנג'מין בריטן

בשנת 2003 הונח בחוף הים באלדבורו, שבו אהב בריטן ללכת, פסל גדול של צדפה ועליו כתוב משפט מהאופרה פיטר גריימס: "אני שומע קולות שלא יטבעו".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. Avellar de Aquino. "Song of Sorrow". in The Strad Magazine, London, v. 117, Vol. 1391, p. 52-57, 2006. (on Britten's 3rd. Cello Suite)
  • Philip Brett. "Benjamin Britten", Grove Dictionary of Music and Musicians|Grove Music Online, ed. L. Macy (accessed October 18 2004), grovemusic.com (subscription access)
  • Philip Brett, Music and Sexuality in Britten: Selected Essays, University of California Press, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
  • Philip Brett, Benjamin Britten, Peter Grimes, Cambridge University Press, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
  • Britten, Benjamin (edited by Philip Reed, Mervyn Cooke and Donald Mitchell) Letters from a Life: The Selected Letters of Benjamin Britten, Volume IV, 1952–1957, The Boydell Press, 633pp
  • Humphrey Carpenter, Benjamin Britten: a biography, London: Faber, 1992, ISBN 0-571-14324-5
  • Peter Evans. The Music of Benjamin Britten, London: Dent, 1979, ISBN 0-460-04350-1
  • Michael Kennedy (music critic) Britten, London: J.M.Dent & Sons, 1983, ISBN 0-460-02201-6
  • Donald Mitchell (writer on music), "Britten, (Edward) Benjamin, Baron Britten (1913–1976)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004.
  • Donald Mitchell, Benjamin Britten, 1913-1976: a Pictorial Biography, Faber & Faber, 1978. (הספר בקטלוג ULI)
  • Linda Hutcheon, Four Last Songs: Aging and Creativity in Verdi, Strauss, Messiaen, and Britten, University of Chicago Press, 2015. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנג'מין בריטן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר למנויים בלבד אמיר מנדל, קולו הייחודי של המלחין בנג'מין בריטן, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2016
  2. ^ בילי באד, באתר הארץ, 21 במאי 2001
  3. ^ חגי חיטרון, "בטבעת החנק": מסע הקסם של הרוע, באתר הארץ, 10 בפברואר 2013
    יובל בן עמי, עכבר העיר, "בטבעת החנק": שירה מצמררת נשמה, באתר הארץ, 27 בפברואר 2013
  4. ^ חגי חיטרון, ביצוע מרהיב ל"חלום ליל קיץ" — אז למה חלק מהקהל עזב?, באתר הארץ, 6 בינואר 2018
    אתר למנויים בלבד "חלום ליל קיץ": היער המכושף נהפך לאולפן הוליוודי באופרה על פי שייקספיר, באתר הארץ, 2 בינואר 2018
  5. ^ אתר למנויים בלבד נעם בן זאב, כשהמוזה מזועזעת: כך נולד "רקוויאם המלחמה" של בריטן, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2014
    אתר למנויים בלבד אמיר מנדל, הפילהרמונית מבצעת את "רקוויאם המלחמה": חלק מיופיה של היצירה אבד, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2019
  6. ^ אליזבת, מאחוריך, באתר הארץ, 30 במאי 2002
  7. ^ מקור שמו של מפרצון בריטן


זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה
1959–1980 איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000 מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדראש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001–2020 אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016) • לאונידס קבקוס (2017) • מאריס יאנסונס (2018) • הנס אברהמסן (2019) • ברברה האניגן (2020)
2021 ואילך אנסוק צ'ין (2021) • פייר לורן איימארד (2022) • אוולין גלני (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בנג%27מין_בריטן&oldid=37512301#מדריך_לתזמורת_לבני_הנעורים,_אופוס_34"