מהומות הר הבית (1990)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: סופרלטיבים, תחביר ודקדוק.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הנצחת זכרם של הפלסטינים שנהרגו במהומות בכניסה לבית הקברות המוסלמי שעל יד שער האריות (המצבה המלבנית הארוכה מימין)

מהומות הר הבית היו מהומות שהתרחשו ב-8 באוקטובר 1990 בהר הבית. המהומות כללו יידוי אבנים של מפגינים מוסלמים לעבר מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי שמהן נפצעו 34 מתפללים וכן השתלטות על תחנת המשטרה בהר, ובהמשך להרג 17 פלסטינים ופציעת יותר ממאה מירי שוטרי משטרת ישראל. האירוע הביא לגינוי ישראל באו"ם ולמתיחות בין ישראל לארצות הברית על רקע מלחמת המפרץ.

האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאמני הר הבית נהגו פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח לקיים טקס של הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי. הטקס כלל הבאת משאית עם סלע גדול לאזור העיר העתיקה של ירושלים וקריאה לבניית המקדש. משטרת ישראל לא אפשרה לנאמני הר הבית להכניס את האבן לעיר העתיקה ולא אפשרה עלייה של יהודים להר הבית בימים שבהם פרסמו נאמני הר הבית שיתקיים הטקס, בשל חשש מפני תגובה ערבית אלימה.

לקראת חול המועד סוכות תשנ"א פרסמה תנועת נאמני הר הבית על כוונתה לקיים טקס דומה ב-8 באוקטובר 1990. המשטרה לא אפשרה לאנשיה להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם למעיין השילוח. אנשי התנועה משכו עתירה לבג"ץ כנגד המשטרה לאחר שהשופטים הבהירו להם שעקב הסיכון למהומות לא יתערבו בהחלטת המשטרה‏[1]. המשטרה הודיעה לוואקף שנאמני הר הבית לא יורשו להגיע להר. למרות זאת, ב-5 באוקטובר 1990 קרא המואזין של אל אקצה בדרשת יום השישי שלו למוסלמים לבוא ב-8 באוקטובר להר להגן עליו.

ב-8 באוקטובר התאספו מעל 3,000 מוסלמים בהר הבית. המואזין בהר השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. כ-44 שוטרים נפרסו אל מול ההמון בצדו הפנימי של הר הבית במטרה להגן על המתפללים ברחבת הכותל. בסביבות השעה 10:30 נשמט מידו של אחד השוטרים רימון גז שהתגלגל לעבר קבוצת נשים בהר וגרם לפריצת מהומות. שמועה עברה בין המפגינים שנאמני הר הבית עולים להר הבית והמפגינים החלו לידות אבנים לעבר השוטרים ולעבר רחבת הכותל שבו שהו כ-20 אלף מתפללים יהודים. מספר מתפללים ברחבת הכותל נפצעו, התחוללה מהומה והרחבה פונתה במהירות ממתפללים. נסיונות של סגן המופתי, אלג'מאל א-ריפאעי, להרגיע את ההמון לא צלחו. לאחר מספר דקות נסוגו השוטרים מההר דרך שער המוגרבים. זריקת האבנים על רחבת הכותל נמשכה גם לאחר שהתרוקנה. במקביל הסתערו מפגינים על תחנת המשטרה בהר. השוטרים הערבים ששהו בה קראו לעזרה ובהמשך נטשו אותה ומצאו מחסה במשרדו של הוואקף. תחנת המשטרה נתפסה על ידי המפגינים והציוד בה הועלה באש.

מפקד מחוז ירושלים במשטרה, תת-ניצב אריה ביבי, קיבל דיווחים על זריקת אבנים מהצד המזרחי של הר הבית לכיוון הכביש שבו נסעו אוטובוסים רבים עם מתפללים שפונו מרחבת הכותל. בנוסף, לאור החשש לחיי השוטרים בתחנת המשטרה בהר שהקשר עמם ניתק ומחשש שנשק הנמצא בתחנה יגיע לידי המתפרעים החליט על פריצה להר. כוחות המשטרה הפורצים נתקלו ביידוי אבנים כנגדם. כ-20 שוטרים נפצעו במהלך האירוע. השוטרים ירו כנגד המיידים. בעקבות כך נהרגו 17 ונפצעו כ-200 מוסלמים.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר המשטרה, רוני מילוא, האשים את אש"ף שהוא ארגן את המהומות על מנת להטות את ההתעניינות העולמית מכיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין לעבר ישראל והאינתיפאדה. המשטרה טענה שקריאות מואזין מחוץ להר הבית התסיסו את המפגינים הפלסטינים וכי ירי חי נעשה רק לאחר שנשקפה סכנת חיים. הפלסטינים טענו שהמהומות היו ספונטניות. לדבריהם, המתפרעים אכן חשבו שהמשטרה תאפשר לאנשי נאמני הר הבית להגיע להר וההודעות המרגיעות שלה לא הגיעו לידיעת המתפרעים. הפלסטינים גם טענו שההתפרעות החלה כאשר המשטרה ניסתה לפזר מתפללים שקראו "אללה אכבר" ושהשוטרים ירו ללא שנשקפה להם סכנה ובפרט שירו על מתפללים תמימים שברחו מהאירוע ועל אמבולנסים שבאו לפנות פצועים.

ממשלתו של סדאם חוסיין בעיראק הכריזה על שלושה ימי אבל וקראה לעולם לנהוג בישראל באותה חומרה שבה מתייחסים אל עיראק[דרוש מקור][2]. סעודיה וכווית גינו בחריפות את ישראל וחוסני מובארכ אמר שלאירועים בהר הבית עשויות להיות השפעות חמורות על המתחולל במפרץ הפרסי. שר החוץ של סוריה, פארוק א-שרע, טען שפלישת עיראק לכווית יצרה את הנסיבות שאפשרו לישראל לפגוע בפלסטינים [דרוש מקור][3].

ב-12 באוקטובר 1990 התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם ובהחלטה 672 קבעה בין השאר:

  • מאשרת מחדש כי פתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הערבי ישראלי חייב להתבסס על החלטות המועצה 242 (1967) ו־338 (1973) באמצעות תהליך משא ומתן המביא בחשבון את הזכות לביטחון עבור כל מדינות האזור, כולל ישראל, כמו גם זכויות פוליטיות לגיטימיות של העם הפלסטיני.
  • זועקת בעקבות האלימות שהתקיימה ב־8 באוקטובר באל חראם א שריף ומקומות קדושים אחרים בירושלים שגרמו ליותר מעשרים הרוגים פלסטינים ופגיעה של יותר ממאה חמישים איש, כולל אזרחים פלסטינים ומתפללים חפים מפשע;
  • מגנה במיוחד את מעשי האלימות של כוחות הביטחון הישראליים שגרמו פציעות ואובדן חיי אדם;
  • קוראת לישראל, הכוח הכובש, לציית בקפידה לחובות משפטיות שלה ולאחריות לפי אמנת ז'נבה הרביעית, אשר חלים על כל השטחים הכבושים על ידי ישראל מאז 1967;

במשרד החוץ ציינו בתגובה כי מועצת הביטחון התעלמה מעובדה שהאירועים החלו מהתפרעויות של ערבים וכן אין בהחלטה גינוי לידויי האבנים של הערבים שגרמו לפציעת יהודים ברחבת הכותל.

מועצת הביטחון החליטה גם לשגר ועדת בדיקה של האו"ם לשטחים כדי לבחון דרכים להגן על הפלסטינים. ישראל דחתה את החלטת מועצת הביטחון כחד צדדית והודיעה שלא תשתף פעולה עם ועדת הבדיקה. בעקבות זאת ועדת הבדיקה לא נשלחה לשטחים.

ממשלת ישראל החליטה על הקמת ועדת בדיקה בראשות צבי זמיר לבדיקת האירוע. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-26 באוקטובר 1990. הוועדה ביקרה בחריפות את משטרת ישראל על שלא נערכה בכוחות מספקים לאפשרות של פריצת מהומות למרות הצטברות של מידע מודיעיני, ועל טיפול לקוי באירוע לאחר שהוא החל. הוועדה גם קבעה שההתפרעות לא הייתה מתוכננת מראש, אך הטילה את האשמה לאירועים על המתפרעים שתקפו את המתפללים ברחבת הכותל ואת השוטרים ועל המואזין של מסגד אל אקצה על שהסית את המפגינים. הוועדה הצדיקה את עצם הפריצה להר ואת השימוש בכדורים חיים לאחר שנשקפה סכנת חיים בעת הפריצה להר, אך ביקרה את השימוש המופרז בנשק חם.

בתקשורת הישראלית הועלו טענות משמאל כנגד מסקנות ועדת זמיר. נטען שהוועדה התעלמה מההרגשה האמיתית של המפגינים שהר הבית בסכנה ושהוועדה לא בחנה ברצינות את האפשרות לשלוט במהומות מבלי לפרוץ להר. בנוסף, הועלתה ביקורת על כך שמפקד מחוז ירושלים קודם למרות מסקנות הוועדה.

הפלסטינים דחו את מסקנות ועדת זמיר, ועדת בדיקה של המועצה האיסלאמית העליונה, בראשות השייח איבראהים סברי, קבעה בדו"ח שהגישה ב-30 באוקטובר 1990 שהאירועים היו תוצאה של תכנון מראש של משטרת ישראל לפגוע בפלסטינים. דוברים פלסטיניים טענו שהתוצאות מראות על כוונה ישראלית להשמיד את הפלסטינים וקראו לכוחות או"ם שיבואו להגן על הפלסטינים. דוברים פלסטינים אחרים טענו שמדובר על חלק ממזימה מערבית כנגד הערבים והאסלאם, שכוונת ארצות הברית להשתלט על כווית הוא חלק נוסף שלו.

הפתח הכריז על שבוע אבל לזכר ההרוגים וקרא להשלמת האינתיפאדה ולראשונה לשימוש בסכינים ונשק ולא רק באבנים. החמאס קרא לנקמה ב"מוצצי הדם היהודים" וטען שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. מהומות אירעו במקומות שונים ונפסקו רק לאחר שהוכרז על עוצר. מסוף אוקטובר ועד סוף שנת 1990 נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים אשר הונעו ממניעים דתיים. אלו שנחקרו טענו שביצעו את הדקירות בנקמה על אירועי המהומות בהר הבית.

פרסומים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים שונים שלא נמצא להם ביסוס הועלו כהסבר להתחלת השימוש בנשק חם. אלו כללו:

  • שוטר ישראלי שברח מתחנת המשטרה בהר איבד את נשקו שנלקח על ידי ההמון ובעקבות זאת החל ירי חי אל המפגינים
  • שוטרים ישראלים במחכמה ירו למוות בפלסטיני שהניף דגל אש"ף ובכך הציתו את ההתלקחות
  • מתנחלים ששהו במקום פתחו באש על המפגינים ‏[4].

דוח השופט עזרא קמא[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבוע לאחר המהומות התמנה שופט בית משפט השלום בירושלים עזרא קמא כשופט חוקר לסיבת מותם של ההרוגים במהומות. תפקידו היה לקבוע האם מותם נגרם כתוצאה מעבירה. בניגוד לדוחות של צבי זמיר והווקף, קמא שמע כמאה עדים מהצדדים השונים וקיים עשרים ישיבות. ביולי 1991 הוא החליט כי אין להעמיד לדין אף אחד מהשוטרים המעורבים בירי, אף שלא בכל האירועים בהם ירו השוטרים נשקפה סכנה ממשית לחייהם. היה קושי במקרה זה להשתמש בראיות הרגילות, כדוגמת ממצאים בליסטיים, ולקשור בין פעולות ירי מסוימות במהלך האירועים למות ההרוגים. קמא מתח ביקורת על המשטרה ואמר כי "בשלב הפריצה להר הייתה הסחפות של כוחות לירי". הוא סתר את דברי ועדת זמיר לגבי השתלשלות האירועים בתחילת המהומות וקבע, כפי שדוח הוקף ציין, כי האירוע החל לאחר שרימון גז מדמיע נשמט בטעות מידי איש מג"ב. הוא ציין כי המוסלמים בחרו להתעלם מהודעת המשטרה כי לא יינתן לנאמני הר הבית לעלות להר הבית והמשיכו בהכנות לקדם את פניהם תוך שלהוב יצרים והכנת מאגר אבנים ואמצעים כנגד גז. לעומת זאת לא מצא קמא ראיות כי הייתה הסתה ברמקולים או בכרוזים בבוקר וכי הוכנו סכינים וגרזנים שנשלפו במהומות.

הוא סיכם כי "כל הצדדים האחראים לא השכילו למנוע את ההתדרדרות שהביאה לתוצאה הטרגית"‏[5]  

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהומות הנהיגה המשטרה הגבלות חמורות על ביקור של יהודים דתיים בהר הבית. בתחילה ההר נסגר לגמרי לביקור של אנשי תנועות למען המקדש ולאחר מכן הביקורים הוגבלו לזוגות בלבד, בליווי צמוד של איש משטרה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נדב שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית : יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה , כתר, 1995, עמודים 340-363

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]