מהפכת התרבות בסין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
מהפכת התרבות בסין
Cultural Revolution poster.jpg
סינית 无产阶级文化大革命
סינית מסורתית 無產階級文化大革命

מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה הידועה בשם מהפכת התרבות (無產階級文化大革命) בסין, הייתה תנועה חברתית-פוליטית שהתרחשה ברפובליקה העממית של סין בין השנים 1966 עד 1976 ונוהלה על ידי מאו דזה דונג, יו"ר המפלגה הקומוניסטית בסין. על פי מאו, מטרת המהפכה הייתה להשליט את הקומוניזם בארץ על ידי הסרת אלמנטים קפיטליסטיים מסורתיים ותרבותיים מהחברה הסינית. מהפכת התרבות סימנה את חזרתו של מאו לעמדת הכוח במפלגה לאחר ערעור מעמדו בעקבות שנות הקפיצה הגדולה קדימה הכושלת. המהפכה שיתקה את סין מבחינה פוליטית והשפיעה באופן משמעותי על מצבה הכלכלי והחברתי.

המהפכה החלה במאי 1966. מאו טען כי גורמים בורגניים הסתננו לממשלה ולחברה בכללותה, מתוך מטרה להשיב את הקפטילזם וקרא כי "רוויזיוניסטים" אלו יוקעו מתוך העם תוך מאבק מעמדי אלים. קריאתו של מאו הובילה להקמת המשמרות האדומים ברחבי הארץ שהורכבו מבני נוער. התנועה התפשטה לעובדים צבאיים, עירוניים ולהנהגה של המפלגה הקומוניסטית עצמה. מהלך זה הוביל למאבקים מפלגתיים נרחבים בכל תחומי החיים. טיהור המוני בצמרת ההנהגה החל ובמהלכו הואשמו בכירים רבים כי לקחו חלק ב"דרך הקפטיליסטים". ביניהם הוקעו ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג. באותה תקופה גדל פולחן האישיות של מאו לממדים עצומים.

מיליוני אנשים ברחבי סין נרדפו במאבקים מפלגתיים אלימים שהתפשטו לכל רחבי הארץ. אנשים אלו סבלו מהתעללויות רבות ביניהם השפלה פומבית, מאסר שרירותי, עינויים, הטרדות ממושכות והחרמת רכוש. חלקים נרחבים מהאוכלוסייה הועברו בכפייה ממקומות מגוריהם, בעיקר נוער עירוני שהועבר לאזורים כפרים. במהלך המהפכה נהרסו שרידים וממצאים היסטוריים, ורוב האוספים הפרטיים של יצירות אומנות נהרסו אז. יחד איתם הועלו על שריפה ספרים רבים, ואתרים תרבותיים ודתיים נבזזו.

על פי ההכרזה הרשמית של מאו, המהפכה התרבותית הייתה אמורה להסתיים ב-1969, אולם למעשה היא נמשכה עד למותו של המנהיג הצבאי לין ביאו, בשנת 1971. תקופת חוסר היציבות הפוליטית בין 1971 ועד למעצרם של כנופיית הארבעה בשנת 1976 עדיין נחשבה לחלק מהמהפכה. לאחר מותו של מאו בשנת 1976 זכתה רפורמה בראשותו של דנג שיאופינג לגדולה. רוב הרפורמות המאואיסטיות הקשורות למהפכה התרבותית ננטשו ב-1978, והיחס הרשמי אליה היה מאז כאל תופעה שלילית.

Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזינוק הגדול קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזינוק הגדול קדימה

בשנת 1958, לאחר תוכנית החומש קרא מאו ל"סוציאליזם עממי" כדי להאיץ את קידום תוכניותיו להפיכת סין למדינה מודרנית ומתועשת. ברוח זו, הפיץ מאו את רעיונותיו לקפיצה הגדולה קדימה. קומונות עממיות הוקמו בכפרים והחל גיוס המוני של אנשים לקולקטיבים. במסגרת התוכנית נוצרו 25,000 קומונות אליהם גויסו אלפים רבים של אנשים. היעדים שהוגדרו היו ייצור פלדה מסיבי שעל תפוקתה להיות גדולה יותר מהייצור הבריטי והאמריקאי באותה עת. קומונות רבות ייצרו דבר אחד: פלדה ואלפי אנשים, בקומונות ובערים גויסו למטרה זו בלבד. על פי החזון של מאו, במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין היו אמורים לבוא התלהבות מהפכנית ויוזמות מקומיות. תוצאה של מהלך זה היה בזבוז המוני של כוח אדם של ייצור פלדה והפקת פחם שלא היה בהם צורך ובה בעת נזנח הצורך הבסיסי ביותר - מזון. מאו הבטיח להכפיל את תפוקת הייצור של 1957 פי שניים.‏[1]

הזינוק הגדול קדימה היה כישלון כלכלי. החקלאים חסרי ההשכלה ניסו לייצר פלדה, נסמכים באופן חלקי על תנוריהם בחצר האחורית על מנת להשיג את ייעדי הייצור שנקבעו על ידי עסקנים מקומיים. הפלדה המיוצרת הייתה באיכות נמוכה וחסרת תועלת. הזינוק הגדול קדימה הקטינה באופן משמעותי את הייבולים והביאה לירידה של כל המוצרים לבד מברזל ופלדה באיכות ירודה. יתירה מזאת, הרשויות המקומיות נהגו להפריז בדיווחיהם על כמויות הייצור, מה שהעמיק את הבעיה במשך שנים משום שהציג מצג שווא של יכולות ייצור.‏[2][3]

בקולקטיבים השתרר כאוס ובנוסף היה ייצוא נרחב של מזון להשגת כסף. כל זה הוביל למחסור נואש במזון, ונפילת כמויות הייצור באופן דרמטי. הרעב גרם למותם של מיליוני אנשים, בעיקר באזורים העניים יותר של הארץ.‏[4]

כישלון הזינוק הגדול הקטין את יוקרתו של מאו בתוך המפלגה. מאו נאלץ לקחת אחריות על תוצאותיו של המהלך ובשנת 1959 התפטר מתפקידו כהמזכיר הכללי של המפלגה והוחלף על ידי ליו שאוצ'י. ביולי אותה שנה מנהיגי מפלגה בכירים התכנסו בלושאן לדון במדיניות המפלגה. בכנס, מרשל פנג דוהואי, שר ההגנה של סין באותה העת מתח ביקורת על מדיניות הזינוק הגדול קדימה במכתב פרטי שכתב למאו בו כתב כי המהלך סובל מניהול כושל ומזהיר מפני עירוב שיקולים פוליטיים בחוקי הכלכלה.‏[2] למרות הנימה המתונה במכתבו של פנג, מאו לקח את המכתב כהתקפה אישית כנגד מנהיגותו.‏[5] בעקבות הוועידה הוקיע מאו את פנג כ"אופורטוניסט ימני". פנג הוחלף על ידי לין ביאו, גנרל צבאי שהפך בהמשך הקריירה שלו לתומך נלהב של מאו. עת וועידת לושאן שימשה כמכת מוות לפנג, המבקר הקולני ביותר של מאו, היא הובילה לחילופי גברא מתונים על ידי ליו שאוצ'י ודנג שיאופינג שלקחו שליטה מסוימת בכלכלה לאחר 1959.‏[2]

בתחילת שנות השישים, רבות מהגישות הכלכליות שהונהגו בזמן הזינוק הגדול קדימה ננטשו והוחלפו ביוזמות שהובלו על ידי ליו, דנג וג'ו אן-לאי. קבוצה מתונה זו לא הושפעה אחר ההתלהבות שהייתה לרעיונותיו האוטופיים של מאו. ב-1962, בזמן שג'ו, ליו ודנג ניהלו את ענייני המדינה וכלכלתה, מאו לא עסק בקבלת החלטות כלכליות והקדיש חלק ניכר מזמנו בפיתוח הפילוסופיה המרקסיסטית לניניסטית החברתית בהתאם להשקפת עולמו, בדגש על התאוריה של "מהפכה מתמדת" אותה הגה.‏[6] מטרתו של מאו בפיתוח תאוריה זו הייתה להכין את השטח לקראת החזרת מאו לתוך המפלגה והעלאת יוקרתו האישית בה.

הפיצול הסיני-סובייטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיצול הסיני סובייטי

בתחילת שנות החמישים היו ברית המועצות וסין המדינות הקומוניסטיות הגדולות בעולם. בעוד שתחילה היה בין שתי המדינות קשר טוב ושיתוף פעולה, הרי שבהמשך, בעקבות עלייתו של ניקיטה חרושצ'וב לשלטון בברית המועצות לאחר מותו של יוסף סטלין, החלו להתעורר בעיות בקשר שבין שתי המדינות. בשנת 1956 גינה חרושצ'וב את סטלין ומדיניותו. בהמשך ערך גם רפורמות כלכליות שגישתן הייתה שונה מגישתו הכלכלית של סטלין.

מאו, כמו גם רבים מחברי המפלגה הקומוניסטית בסין, התנגדו לשינויים אלו והאמינו שיהיו להם השלכות שליליות לתנועה המרקסיסטית בעולם כולו. בעיניהם, סטלין נחשב כגיבור.‏[7] מאו האמין שחרושצ'וב לא נאמן להשקפה המרקסיטית-לניניסטית ובמקומה פונה לרוויזיוניזם, עורך את מדיניותו הרחק ממושגים מרקסיסטים בסיסיים, דבר שמאו חשש כי יוביל לשליטה קפטיליסטית במדינה. היחסים בין שתי המדינות התדרדרו. בהמשך הסובייטים סירבו לתמוך ברצונה של סין להצטרף לאו"ם, וחזרו בהם מהתחייבותם לספק לסין נשק גרעיני.‏[7]

מאו המשיך לגנות בפומבי את הרוויזיונישם באפריל 1960. במקום להעביר ביקורת ישירות על ברית המועצות, בחר מאו להעביר ביקורת על בעלת הברית האידאולוגית שלה, הליגה של הקומוניסטים של יוגוסלביה. תגובתה של ברית המועצות הייתה בהעברת ביקורת על מפלגת העבודה של אלבניה, בעלת ברית של סין.‏[8]

בשנת 1963 החלה סין לגנות את ברית המועצות בגלוי, עם פרסומה של סדרה בת 9 מאמרים פולמוסיים נגד הרוויזיוניזם המרקסיסטי של ברית המועצות. כותרת אחד המאמרים הייתה " על הקומוניזם המדומה של חרושצ'וב ושיעורים עבור העולם", בו מאו טען שחרושצ'וב הוא לא רק רוויזיוניסט אלא גם מגדיל את הסכנה שהקפטיליזם יחזור.‏[8] נפילתו של חרושצ'וב בהפיכה הפנימית בשנת 1964 תרמה אף היא לתחושת הפגיעות הפוליטית של מאו, שתרם לה בעיקר כשלונו של מאו ב"זינוק הגדול קדימה" ואובדן יוקרתו הפוליטית בעקבותיו.‏[8]

צעדים ראשונים למהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם החלה המהפכה התרבותית, מאו החל בטיהור של פקידים רבי עוצמה מביינג'ינג שנאמנותם לו הייתה בסימן שאלה. מהלך זה לא נעשה בקול רעש גדול והושג דרך כתבות בעיתונים, פגישות פנימיות, ויצירה מיומנת של רשת של בני ברית פוליטיים שלו.

בסוף 1965 פרסם יו חאן, היסטוריון וסגן ראש עיריית בייג'ינג מחזה בשם Hai Rui Dismissed from Office. במחזה, עובד מדינה הגון בשם Hai Rui פוטר על ידי הקיסר המושחת. תחילה מאו שיבח את המחזה, אולם בפברואר 1965 הזמין בחשאי את אשתו, ג'יאנג צ'ינג והתעמולן יאו וניואן לנסח מאמר המבקר את המחזה.‏[9] במאמר ביקר יאו את המחזה וטען כי מדובר באלגוריה התוקפת את מאו: מאו הוא הקיסר המושחת ופנג דוהואי הוא עובד המדינה ההגון.‏[10]

מאמרו של יאו שם את פנג ג'ן במגננה. פנג - פקיד רב עוצמה והממונה הישיר של יו חאן, היה ראש קבוצת החמישה, קבוצה שהוקמה על ידי מאו כדי ללמוד את הפוטנציאל של קיום מהפכת תרבות.
פנג ידע היטב כי הוא ייפגע במידה ויו אכן כתב טקסט אנטי-מאו ולפיכך קיווה למתן את השפעת מאמר הביקורת של יאו. לכן, המאמר פורסם רק בעיתונים מקומיים נבחרים ופנג אסר את פרסומו בעיתונים יומיים גדולים ושאר העיתונים הארציים שהפצתם בשליטתו ונתן להם הוראה לכתוב רק על "דיון אקדמי" ולא לשים לב ל"פוליטיקה הקטנה" של יאו.‏[11]

בעוד "הקרב התרבותי" נגד פאנג משתולל פיטר מאו את Yang Shangkun, מנהל המשרד הראשי של המפלגה, על סדרה של האשמות חסרות בסיס והציב במקומו את Wang Dongxing, נאמן נלהב שלו שהיה ראש מערך האבטחה של מאו.‏[12] פיטוריו של יאנג עודדו את בני בריתו של מאו לפעול נגד יריביהם במפלגה.‏[12] בדצמבר, שר הביטחון ונאמנו של מאו, לין ביאו, האשים את הגנרל לואו Ruiqing, רמטכ"ל צבא השחרור העממי על היותו לא מספיק נאמן למאו. טענתו היה כי לואו שם דגש רב מדי על אימונים צבאיים במקום על דיונים פוליטיים מאאוסיטים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מהפכת התרבות בסין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tang Tsou. [1986] (1986). The Cultural Revolution and Post-Mao Reforms: A Historical Perspective. University of Chicago Press.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Shinn, Rin Supp. "History of China". University of Maryland. Retrieved May 14, 2010.
  3. ^ Jin, Qiu (1999). The Culture of Power: Lin Biao and the Cultural Revolution. Stanford, California: Stanford University Press. pp. 25–30.
  4. ^ Historical Atlas of the 20th century
  5. ^ Jin Qiu, p. 55
  6. ^ and focused much of his time on further contemplating his contributions to Marxist-Leninist social theory,
  7. ^ 7.0 7.1 MacFarquhar and Schoenhals 2006. pp. 04–07.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 MacFarquhar and Schoenhals 2006. p. 07.
  9. ^ MacFarquhar and Schoenhals. pp. 15-18.
  10. ^ MacFarquhar and Schoenhals. pp. 16.
  11. ^ MacFarquhar and Schoenhals. pp. 14–19.
  12. ^ 12.0 12.1 MacFarquhar and Schoenhals 2006. Chapter 1